וביום השמיני ימול וגו'.

למנצח על השמינית, על מילה שניתנה בשמיני. שבמרחץ ראה א"ע ערום כו'. כיון שנזכר במילה, נתיישבה דעתו כו'. כדאיתא במנחות, דף מ"ג ע"ב. וכן הוא ג"כ בירושלמי סוף מסכת ברכות.

וצריך להבין, למה היתה השירה על שניתנה בשמיני דוקא?

אך הנה כתיב: "וביום השמיני ימול כו', ואפילו בשבת" - שמילה דוחה שבת. ולהבין יתרון ומעלה שיש במילה, שהיא ביום השמיני, לדחות מעלת ומדרגת קדושת השבת, צריך להקדים ענין השבת: "כי בו שבת כו'".

ושורש הדברים הוא. כי הנה כל המלאכות שבימות החול, ל"ט מלאכות: החורש והזורע כו', הם בחי' תיקון ובירור, להעלות מכח הצומח אשר בארץ, להצמיח כל מאכל אשר יאכל האדם וחי בהם. כי הוא יברך על המאכל בתחלה ובסוף, וממשיך בו קדושה. וגם אח"כ כשמקבל חיות מזה המאכל, נכלל חיות המאכל בחיות האדם, ומתחזק כחו ושכלו, ובכח ושכל זה מתפלל ולומד ומקיים מצות - לכך גם חיות המאכל עולה עמו, ונכלל באחד, ואהבת כו'.

ועד"ז הן כל המלאכות, כאפיה ובישול, שהן תיקון המאכל שיהא ראוי לאכילת אדם. וכן: "האורג שני חוטין כו'" וכיוצא בו, הוא תיקון להיות ראוי ללבושי האדם. והבונה וכיוצא בו, הוא תיקון להיות ראוי לבית אשר ידור בו האדם. כי דרך כלל כל המלאכות כולן, הן במזונות ולבושים ובתים, הן היכלות כו', כמ"ש במ"א.

וכל בירור זה הוא מרפ"ח ניצוצין, שנפלו בשבה"כ בבי"ע, וצריך להעלותם מבי"ע לאצילות. כי אצילות הוא עולם התיקון, שכבר נתקן שלא ע"י האדם. אך התיקון של האדם, הוא בבי"ע, שניתן להאדם לתקן ולברר כו'. (ועמ"ש בפ' בראשית, בביאור ע"פ: "כי כאשר השמים החדשים"). וזוהי עבודת האדם ימי החול.

אבל בשבת אין בו בירור ותיקון כלל, רק האכילה היא מלמעלה למטה: "צדיק אוכל לשובע נפשו כו'". (כמ"ש בת"א פ' חיי שרה, בד"ה יגלה לן טעמי כו')

והן תלת סעודתי דשבתא, ג"פ: "ביום השביעי, תלת זימנין נטיף טלא דעתיקא כו'", שהוא מבחי' ענג העליון. "ויכל אלהים ביום השביעי", "ויכל" לשון "כלות הנפש" מחמת תענוג. דהיינו שהמשיך תענוג העליון, והוא המ"ד שמברר המ"נ. 

שכל ההעלאה שבימי החול, הוא בחי' מ"נ, ובשבת נמשך המ"ד באצי' בעולם התיקון שהוא מבחי' מ"ה. כי ההעלאות דמ"נ הוא מבחי' ב"ן, והתיקון הוא המ"ד, שנמשך ממ"ה המברר הב"ן. 

וזהו אתעדל"ע שאחר אתעדל"ת: "מי שטרח בע"ש כו'". ועיין מ"ש מזה ע"פ: "ראו כי ה' נתן לכם השבת". והיינו שכפי ערך עליי' הב"ן המתברר, כך ערך המשכת המ"ד המברר.

וכמ"ש: "וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד" - שהוכשר בעיניו מאד לכך: "ויכולו", שנכללו בתענוג עליון, וכלתה נפשם כו'. ומזה נמשך להיות: "ויכל ביום השביעי". 

וזהו ענין: "כי בו שבת", כאדם ששובת ממלאכתו שהיה טרוד בה. כמו אם הוא מטריד שכלו לכתוב איזה דבר, שאזי השכל מלובש במעשה הכתיבה, וכששובת חוזר השכל למקורו כו'. כך נכללו כל ההעלאות בעולם התיקון. ולכן אין בו מלאכה מפני שכבר נשלם הבירור מעבודת האדם ממטה למעלה. אלא הוא המשכת המ"ד באצילות עולם התיקון. וכל זה הוא ענין השבת:

ב אבל מילה היא מדרגה הגבה מאד נעלה מבחי' אצילות שניתנה בשמיני. דהנה כל הז' מלכים: וימלוך וימת כו' עד מלך השמיני הוא הדר, שרש התיקון, הוא יסוד דא"ק, שמשם הארת מ"ה שהוא ממצחא דא"ק, (ויסוד דא"ק הוא המשפיע בחי' פנימי) שהוא למעלה מבחי' מ"ה שבאצי', שכבר נמשך ונתלבש בעולם התיקון. אבל שרש שם מ"ה למעלה בא"ק הוא גבוה מאד ונשא ממעלת מדרגת אצילות.

(וזהו כתר עליון כו' מלגאו איהו שם מ"ה דאיהו אורח אצי' כו'. ועד"ז בא"ק שהוא כתר דכללות. וע' בד"ה* ענין האבות הן הן המרכבה, ומשם יובן למה נק' ז"א ג"כ שם מ"ה, ועמ"ש בביאור דמזוזה מימין בענין אויר שהוא ג"כ בכתר ובז"א)

ונק': רעוא דכל רעוין, פי' מקור כל הרצונות, קדמון לכל הקדומי' - כי בריאת העולמות הוא מפני שכשעלה ברצונו כו'. אבל להיות רצון לרצון, דלאו מכל מדות כו', הוא מבחי': רעוא דכל רעוין, ונק': אדם קדמון לכל הקדומים, שהוא לפני האצי', עד שאין ערוך אליו אפי' בחי' אצי', שהיא בחי' חכמה' וכתיב כולם בחכמה עשית שחכמה ועשייה שוים שם.

(והיינו ע"ד שנתבאר בפ' וירא בד"ה אנת הוא חד ולא בחושבן, דקאי על כתר עליון שאינו ערוך אליו כלל. כי התהוות החכמה מהכתר הוא מאין ממש כו' ע"ש באריכות. ומבואר בע"ח שמ"א פ"ד, ובשע"ק ח"ג שער א', שדרך כלל אצילות הוא חכמה, וא"ק הוא כתר כו')

ולכן שבת נוהגת בכל מקום, לפי שבחי' ומדרגת אצילות יכולה להתפשט ולהתלבש אפי' במקום שיש זה לעומת זה, מפני שהאצילות היא עולם התיקון, שכבר ניתקן ונתלבש. ובהתלבשות הנה הע"ס דאצילות מלובשים בבריאה ובריאה ביצירה ויצירה בעשייה עד שנמצא שיש התלבשות אצילות בעשייה ג"כ. (וכמ"ש בספר הגלגולים פרק כ' הובא בסש"ב).

ובהתלבשות זו נמצא שיש זה לעומת זה. ואפילו כנגד עולם האצילות יש קליפות, ויש אריך דקליפה דאצילות כו'. וכמארז"ל: אברהם שיצא ממנו ישמעאל, ויצחק שיצא ממנו עשו. ורישי' דעשו בעטפוי דיצחק, כי עשו הוא ז"א דקליפה דאצילות כו'. רק שמעמד ומצב קליפות דאצילות הם בבריאה, ומ"מ יונקים החיות מאצילות כו'.

ולכן אפילו במקום הקליפות יכול להיות התפשטות הארת קדושת שבת לישראל, ואין הקליפות מונעים ומעכבים כו' מאחר שהוא דרך התלבשות כנ"ל.

וזהו דוקא ענין שבת שהוא אתעדל"ע לפי האתעדל"ת, שהיא מבחינת התיקון מ"ד דמ"ה לברר המ"ן דב"ן.

אבל יש אתעדל"ע שהיא הגבה מאד נעלה מכפי אתעדל"ת, שאין אתעדל"ת מגעת שם. והיינו בחי' א"ק שהוא לפני אצילות, שאינו מתלבש כלל בעולמות. ושם הוא מקום המילה. שהערלה חופפת ומסתרת על גילוי זה, שא"א לו להתגלות במקום שיש ערלה וקליפה ח"ו.

וזהו: ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדרתם כו' וערל זכר אשר לא ימול כו' ונכרתה הנפש ההיא כו'. וצ"ל מילה מלשון כריתה, כמו: אמילם כו', ומלשון: מוללין מלילות. וגם מל: מלשון גילוי - דהיינו שיהא גילוי בחינת א"ק, שאע"פ שלא שייך בו התלבשות מ"מ הארת גילוי זה מוכרח להיות בישראל דוקא.

(וזהו ענין שארז"ל בענין מילה בשמיני: כדי שיעבור עליו שבת אחת - כי אחר שנמשך בחינת הגלוי דשבת שהיא האתעדל"ע שע"י האתעדל"ת, אזי יכול להיות נמשך ומתגלה בו האתעדל"ע שהיא הגבה מאד נעלה מאתעדל"ת, שזהו ענין המילה. ועמ"ש בענין: פתחי לי כו' ואני אפתח לך כו' בד"ה אני ישנה).

וראשונה לא נצטוו אלא במילה להסיר הערלה הגסה והקשה, ואח"כ במדבר נצטוו על הפריעה ג"כ להסיר עור הדק ג"כ, שיהיה גילוי יותר כו'.

משא"כ בגילוי בחינת אצילות, שם מ"ה שבעולם התיקון, מאחר שהוא ע"י התלבשות, אין הקליפות מונעים ומעכבים.

ולכן היה אברהם נביא גם קודם המילה. וכמה נבואות דבר עמו הקב"ה קודם המילה: ויאמר ה' אל אברם - שהיה מרכבה לבחינת אצילות. אבל כדי שיאיר עליו גילוי יסוד דא"ק, נצטוה על המילה דוקא, להכרית הערלה החופפת כו'. שבהארה זו הנה הערלה מסתרת ומעלמת מלהאיר גילוי כזה שהוא בלי התלבשות כלל, שהארה זו אינה מלובשת בגדר עלמין כלל, מקום מלך השמיני כו'.

וזשארז"ל בירושלמי ספ"ג דנדרים: אמר רבי אלעזר בי רבי אבינא מצוות שבת מלא (בשני ווי"ן, דכתיב: ואת שבת קדשך להם הודעת ומצוות וחוקים. וכ"ה ברבות בשלח ס"פ כ"ה) להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. (ועמ"ש מזה בד"ה ראו כי ה' נתן לכם השבת) והמילה דוחה אותה משל לשני מטרונות שהיו באות זו על גב זו ואין אתה יודע איזו גדולה מחברתה זו שהיא יורדת מפני חברתה את יודע שחברתה גדולה ממנה כו'. ועיין כעין לשון זה ברבות ס"פ בא פ' י"ט. והיינו שע"י המילה נמשך ומאיר בבחינת מל' מבחינה העליונה יותר. (ועיין זח"א פ"ט א' צ"ח א').

וזהו מארז"ל במשנה ספ"ג דנדרים: גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות. ופי' במק"מ פ' פנחס דרל"ג ע"ב דהיינו שנמשך מיסוד דא"א שיש בו י"ג ת"ד שהם י"ג מדות הרחמים שזהו למעלה מבחינת שבת שהוא מבחינת חכמה מוחין דאבא. ועמ"ש בד"ה שבת שבתון הוא לכם. והמשכה זו נמשך בבחינת מלכות. וע"כ נקראת עי"ז מטרוניתא יותר גדולה:

ג וזהו ענין מ"ש בת"ז: תמן מל תמן נצח. כי כל התפשטות אורות עליונות מריש כל דרגין הוא רק מבחינת נה"י דא"ק, ולמעלה מנה"י לית מחשבה תפיסא ביה, ואין שם שום גילוי. ולא כמו שאר פרצופי אצילות, עתיק, וא"א, ואו"א כו' שהז"ת דעתיק הם מלובשים בא"א. וכן ז"ת דא"א מלובשים באו"א כו'.

וע"ז אמר אבא אחיד ותליא בחסד, הוא חסד דא"א. ואימא אחיד ותליא בגבורה הוא גבורה דא"א, שאו"א הם המלבישים זרועות דא"א כו', אבל בא"ק אינו כן, רק הנה"י לבד כו'.

וזהו: תמן נצח, פי' נצח דא"ק, דהיינו גילוי ההשפעה, שההשפעה היא מצד החסד ונצח הוא ענף החסד, אלא שהחסד הוא ההשפעה מצד המדה עצמה, שכך הטבע להיטיב. ונצח הוא ההשפעה מצד שכך עלה במוסכם, והוא ענין נתינת ההשפעה בלבד.

כי הנה נודע שיש ג' פרקין בהשפעה חח"ן: חכמה שבחסד, שהאהבה היא מצד הדעת. וחסד שבחסד, היא האהבה מצד הטבע. אבל נצח שבחסד אינה מצד מדת האהבה, רק כמו דרך עקשות, שנותן שלא כמדתו, רק אעפ"כ, כך עלה ונגמר אצלו לעשות חסד, והוא גילוי הבא לבחינת מעשה בלבד.

אך כדי להיות תמן גילוי הנצח דא"ק, צ"ל תחלה תמן מל, להיות גילוי בחינת יסוד דא"ק פנימית השפעה, כי מל לשון גילוי ולשון כריתה ומלילה כנ"ל.

(ועמ"ש בע"ח שער האונאה פ"ג שאין החסדים דנו"ה דז"א יורדים במקומם כו' כל זמן שלא כרתו הערלה כו' ע"ש).

וגם מל בגימטריא שבעים, להיות גילוי כל הז' עליונות ע"י מילה זו. כי להיות גילוי נצח צ"ל הארה הבאה מלמעלה מעלה. כי הגם שנצח הוא בחי' ומדרגה תחתונה בבחי' סוף המעשה - מ"מ שרשה הוא ממדרגה יותר עליונה. וכנודע ממ"ש: כי עם קשה עורף הוא וסלחת כו' - שבזה תלוי סליחת העון. לפי שישראל יש להם בחי' מדת: קשה עורף, כי להיות עקשות הוא ממה שכך עלה ברצונו שלא ניתן להשגת והבנת טעם המושג, וה"ז למעלה מן הדעת. אלא כשבא וירד למטה מתלבש בבחי' שלמטה מן הדעת כו'. ולכן אנו רואין בתינוק שההליכה ברגליו היא באה לו באחרונה, אחר שנשלמו גמר מוחין דיניקה כו', הגם שמבין ויודע מקודם, גם יודע קצת לדבר כו'.

(ועמ"ש בביאור ע"פ אלה מסעי גבי פי': אל עליון גומל חסדים טובים. ובמ"א נתבאר שהנצח נמשך מבחינת גדולה. כי כל איש רחב לבב בגדולה יתירה, כן לפי ערך תגדל ותתפשט מדת הניצוח אצלו, להיות הדבר כרצונו דווקא שיהיה דידיה נצח. משא"כ מי שהוא קטן בעיניו לא יתפעל בניצוח כ"כ שיהיה הדבר דוקא כרצונו, אלא מיד ירך לבבו כו'.

ועד"ז יובן ג"כ בעבודת ה', שבחי' הנצח להיות קשה עורף נגד היצה"ר הרוצה להחטיאו, נמשך דוקא מהגדולה ורוממות הנשמה. ע"ד: ויגבה לבו בדרכי ה'. וכמ"ש: כי מי גוי גדול כו'. וע"ז נאמר: ואעשך לגוי גדול, כמ"ש ברבות ר"פ לך לך. והיינו ששרש הנשמות מבחי' סוכ"ע אשר: ולגדולתו אין חקר. וכמ"ש: וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול. וכמ"ש: ומה תעשה לשמך הגדול (ביהושע סי' ז'). ועמ"ש בד"ה אני ה' אלקיכם דפ' ציצית גבי בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא מברך כו' ע"ש.

וזהו: לך ה' הגדולה כו' והנצח. וזהו: וגם נצח ישראל לא ישקר כו' כי לא אדם הוא - שעיקר תוקף בחי' הנצח נמשך מבחי': כי לא אדם הוא - שהוא בחינה שלמעלה מסדר ההשתלשלות כמ"ש במ"א. ועיין בזח"ג נשא דקל"ו ע"ב, וברבות אמור פ"ל.

ועמ"ש במ"א ע"פ מארז"ל: והנצח זו ירושלים, פ"ט דברכות דנ"ח סע"א. וירושלים היינו יראה שלם - יראת ה' אוצרו. היא נמשכה מבחי' הנצח.

וזהו ג"כ מ"ש בשה"ש רבה קרוב לסופו ע"פ: [שה"ש ח, ט] אם חומה היא - אם מעמיד דבריו כחומה כו'. היינו ע"ד בחי': וגם נצח ישראל לא ישקר - נבנה עליה - הוא בנין ירושלים יראה שלם.

ועמ"ש בד"ה וכל בניך בענין בוניך. ופי': וכל בניך למודי ה' היינו ע"י המילה כמ"ש בפ' אמור דף צ"א ע"ב. והיינו כי תמן מל תמן נצח כנ"ל להיות אני חומה. ועי"ז יהיה בחי' בוניך, שהוא ענין נבנה עליה. ועמ"ש בד"ה לסוסתי ברכבי בשה"ש בענין כי אמרתי עולם חסד יבנה).

ובזה יובן מה דאיתא במדרש בראשית רבה פי"א: ששאל מין א' מרבי עקיבא: אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות אל יוריד בה גשמים אל יצמיח בה עשב? והשיב לו: משל מעירוב והוצאה, שברשות א' א"צ עירוב להוצאה, כך כל העולם שלו הוא כו'. (ועיין מזה עוד בשמות רבה פ' משפטים פ"ל).

ולכאורה אינו מובן, שהרי כל שאר חילוקי מלאכות אינן תלויות בחילוק רשויות כלל כגון הזורע כו'?

אך ע"פ הנ"ל יובן, שעיקר תכלית המלאכות הוא להיות בירור מרפ"ח ניצוצין שנפלו בשבה"כ ולהעלותם מבי"ע לאצי' כנ"ל. והנה כל העליות הם בבחי' פנימית העולמות, כנודע מעליית שבת, שהרי גשמית הארץ לא נזדככה. ואין עלי' רק להרוחניות והחיות שבתוך העולם משא"כ בחיצוניות כו'.

אך להבין מאחר שעולה פנימית החיות מאין מקבלת החיצוניות ההארה להיות בבחי' חיצוניות?

הענין הוא ע"פ מה שנודע, שכל פרצופים ואורות עליונים מסתיימי' באצי' עד הפרסא שבין אצילות לבי"ע, רק שמתלבשים בבי"ע ע"י התלבשותם במל' שבוקעת המסך כו'. אבל רגלי א"ק הם בעשייה ממש תחתית העקב שלו הוא ראש העשי' כו'.

וביאור ענין זה הוא כי כל הפרצופים הם דרך השתלשלות חו"ב ומדות כו' ויש הפרש במקום משכנם, כמו משכן המוחין הוא בראש דוקא כו'. אבל בחי' א"ק שהוא למעלה מעלה מבחי' וגדר ההשתלשלות הכל שוה לפניו: כחשכה כאורה. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ יונתי בחגוי גבי פי': כי לא מחשבותי מחשבותיכם.

והנה מזה נמשך חיות להיות חיצוניות העולמות כולם בהשואה אחת. וכמו העור המקיף את בשר האדם - שאין הפרש בין עור המקיף את הראש לעור המקיף את הרגל, שהכל בחי' עור א'. ואין הפרש אלא בבחי' פנימית החיות, שבראש הן המוחין כו'.

ולכן העלייה היא בבחי' פנימית. (ועמ"ש סד"ה ויאמר משה אכלוהו היום) שנתעלו המדות והדבור להיות בבחי' חו"ב. אבל בבחינת חיצוניות אין שם עלייה, לפי שמקבל מבחי' שלמעלה מעלה המקיף את כולם בהשואה אחת. (ע"ד מה שנת' בד"ה יביאו לבוש מלכות - שהתהוות הגשמי הוא מהארת הסוכ"ע כו' ע"ש).

וזהו שהשיב המשל מעירוב והוצאה - לפי שכל העולם שלו הוא, פי' שלא שייך שם עלייה ממדרגה למדרגה כמו בפנימית שיש שם מדרגות רבות, והרי הם כמשל חילוק רשויות. אבל בבחי' א"ק המקיף את כולם בהשוואה אחת הרי כל העולם שלו הוא, והכל בבחי' השוואה אחת לפניו: כחשכה כאורה.

(ועמ"ש כה"ג סד"ה עד דלא ידעי בין כו' בענין הא דפורים מותר בעשיית מלאכה).

אך היינו בחיצוני' א"ק תחתית העקב הוא ראש העשייה כנ"ל. אבל בבחי' גילוי פנימיותו והוא בבחי' גילוי יסוד דא"ק אדרבה הערלה מכסה כו' כנ"ל.

(וקרוב לזה נת' בענין: עבדים היינו לפרעה, האוחז בעורף דא"א אשר שם כחשכה כאורה. אבל בגילוי הפנימיות אז: ויוציאנו ה' אלקינו כו'. וכמ"ש יאר ה' פניו אליך. ועמ"ש סד"ה יביאו לבוש מלכות הנ"ל החילוק בין בחי' לבוש מלכות לבחי' כתר מלכות שהוא בחי' בעטרה שעטרה לו אמו דוקא כו', וכעין זה יובן גם כאן):

וע"פ כל הנ"ל יובן הטעם שמילה דוחה שבת. שכל מלאכת שבת שעושה חבורה ופורע ומוצץ אינן נחשבות למלאכה כלל לגבי בחינת א"ק שהוא המקיף את כולם בהשוואה אחת, וכל העולם שלו הוא כו' כנ"ל. ומילה היא להיות בחי' גילוי יסוד דא"ק: הדר מלך השמיני, מילה שניתנה בשמיני. ולגבי גילוי זה כל המלאכות בטלים ודו"ק.

וע"ד הנ"ל יש להבין ג"כ מארז"ל ס"פ שני דערכין די"ג ע"ב: רבי יהודה אומר כנור של מקדש שבעת נימין הי' שנאמר: שובע שמחות את פניך (תלים י"ו) אל תקרי שובע אלא שבע. (וכ"ה ברבות בהעלותך פט"ו) ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר: למנצח על השמינית. על נימא שמינית.

ופי' מהרש"א שם: שבע נימין כל הקדושות הולכים בשבע ע"ד שבת שהוא השביעי כו', ושל ימות המשיח נוסף בחי' א' שמשם נמשך החירות כו'. (ועיין מזה ג"כ בבחיי ר"פ נשא).

אך עפמש"ל יש לפרש, כי הנה פי' כנור, פי' בת"ז סוף תיקון כ' וז"ל: כנור כ"ו [=שם הוי' 26] נר, הקב"ה דאיהו הוי' נהיר בנר, דאיהי שכינתא דילי' כו'. וע' בפרדס ערך כנור ובמא"א אות כ' סל"ה.

והנה ביאור ענין הארת שם הוי' בבחי' נר יובן ע"פ מ"ש בת"א פ' מקץ ע"פ כי אתה נרי הוי' כו', דהיינו מה שמאיר בחי' שם הוי' בנר הוי' נשמת אדם.

והנה מבואר שם בפי' סיום הפסוק: והוי' יגיה חשכי - דהיינו שיש ב' שמות הוי"ה, ופסיק טעמא בגווייהו.

וזהו ההפרש בין כנור של שבעת נימין שהוא ההמשכה משם הוי' הראשון, בבחי' נר ונשמת אדם. ולכן הוא של שבעת נימין היינו שמאיר מבחי' ז' מדות שבפסוק לך הוי' הגדולה והגבורה כו'. ועיין זח"א ס"פ מקץ דף ר"ד ע"ב.

אבל לימוה"מ שנאמר: הנה ישכיל עבדי ירום ונשא כו' - יאיר ויתגלה בבחי' נר ונשמת אדם מבחי' שם הוי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שמשם שרש המשכות י"ג מדה"ר כו'. ע"ש.

ועז"נ: ומל ה' את לבבך כו' והביאך כו' והטיבך והרבך מאבותיך כו'. ולכן יהי' כנור של שמונת נימין שיומשך הגילוי מלמעלה מבחי' זיי"ן מדות הנ"ל, שהם הנק': ימי עולם, כי אם יאיר הארה מבחי': ימי קדם כו'.

ועמ"ש בד"ה ועשית ציץ, גבי קדש: למ"ד מלמטה והוי' מלמעלה. דבחי' שם הוי' מלמעלה, היינו מה שאין אתעדל"ת מגעת שם. והוא כנז' למעלה בענין הגילוי שע"י המילה כו'. והיא ניתנה בשמיני דוקא. וכענין זה הוא הכנור של שמונת נימין כו'.

וע' עוד מענין למנצח על השמינית בזח"ג פנחס דרכ"ג ע"ב. ויש לפרש דבריו עם מ"ש בת"ז תיקון כ' דנ"א סע"א דפי': על השמינית הוא חיבור ד' אותיות הוי' עם ד' אותיות אד', כי איהו בנצח ואיהי בהוד. ועד"ז פי' במ"ע [=במגלה עמוקות] אופן ס"ו ענין למנצח על השמינית על שמונת ימי חנוכה.

אך עוד אפשר לומר בזה, ע"ד מארז"ל ספ"ג דפסחים ע"פ: ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד - שיהי' נק' כמו שנכתב כו' משא"כ עכשיו כו' ע"ש.

והנה הכתיב הוא בעולם ההעלם והקרי הוא עלמא דאתגלייא. (וכמ"ש בביאור ע"פ וקבל היהודים בסופו). ולע"ל שיהי' נקרא כמו שנכתב, א"כ יתחבר ההעלם עם הגילוי. וזהו: על השמינית - שבחי' ד' אותיות הויה שבבחי' הכתיב וההעלם יהיו מאירים ומתגלים בבחי' ד' אותיות הקרי. ועז"נ: ולא יכנף עוד מוריך כו'.

וזהו ע"ד מ"ש: ויקרא הוי' הוי' - שקורא וממשיך מהוי' דלעילא שלמעלה מסדר ההשתלשלות להוי' דלתתא שבסדר ההשתלשלות. שהיה פסיק טעמא בגווייהו כו' ועתה נעשה להיות קישור וחיבור ב' הויות כנ"ל. ואזי הוא על השמינית כו' כנור של שמונת נימין, ע"ש קישור וחיבור ב' שמות ההוי', ומזה נמשך שיהיה נקרא כמו שנכתב וזהו ושמו אחד.

וזהו מ"ש: מי יעלה לנו השמימה. ר"ל [כנראה שצ"ל ר"ת = ראשי תבות] מילה וס"ת הוי' - כלומר שע"י שמירת אות הברית ממשיך בחי' הוי' עד סוף כל דרגין דהיינו מה שלע"ל יהיה ולא יכנף עוד כו' שיהיה גילוי שם הוי' גם למטה כו':

קיצור. ענין למנצח על השמינית. גם כנור של ימוה"מ. של שמונת נימין. ויש להקדים ענין מילה שדוחה שבת. הנה כל ההעלאה שבימות החול נקרא אתעדל"ת והעלאת מ"ן מבי"ע. ועיקר גילוי האתעדל"ע הנק' מ"ד מבחינת אצילות הוא נמשך בשבת. וזהו ענין: חצר הפנימית הפונה קדים כו' וביום השבת יפתח. ועמ"ש מענין גילוי זה שבשבת בד"ה והיה מדי חדש בחדשו.

אבל מילה היא המשכה מלמעלה מאצילות. שלכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות שהן יג"מ הרחמים שהן למעלה מהחכמה שהיא אצילות. והוא מבחי' רעוא דכל רעוין, ונק' אדם קדמון שלמעלה מהחכמה הנק' ראשית וחצר הפנימית היא רק הפונה קדים.

ועמ"ש בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה. ובד"ה ששת ימים תאכל מצות גבי ברוח קדים עזה. ובכל נפש צ"ל גילוי מבחי' זו. ועמ"ש בד"ה ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם בענין שם הוי' שיש בנפש, ומהו בחי' קוצו של יו"ד. ומ"ש בד"ה ענין ק"ש בפ' ואתחנן.

וזהו ענין אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת. ועמ"ש בד"ה הוי' לי בעוזרי בפי' כל האזרח בישראל. וזהו ג"כ ענין מ"ה שנותנין לו - ששרש המשכה זו הוא משם מ"ה דא"ק. ובמא"א אות מ' סעיף קי"א: אורות דמ"ה באו בדרך מתנה. ופי' מתנה, זהו אתעדל"ע מבחי' שאין אתעדל"ת מגעת שם, ע"כ בא רק דרך מתנה וע"כ ניתנה בשמיני. כי שבה"כ היה רק בשבע מדות. וזהו האתעדל"ת לברר שבע מדות הרעות, ועי"ז נמשך האתדל"ע ביום השביעי שהוא שבת. משא"כ בחינת מלך השמיני הדר. זהו מבחי' שלמעלה מהאתעדל"ת של ז' המדות. ועמ"ש מענין פי' שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם סד"ה ת"ר נר חנוכה.

וזהו שאמרו בירושלמי: מצוות שבת מלא בשני ווי"ן (בנחמי' סי' ט' י"ד) להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. ואעפ"כ מילה היא בחי' עליונה יותר.

וענין שני ווי"ן, תמצא בזח"ב יתרו ס"ח א', שהן בחי' משה ויוסף. וע"ש בהרמ"ז. גם בפ' תרומה קנ"ה בענין י"ב חלות דלחם הפנים, שהם שני ווי"ן, כמש"ש המק"מ והרמ"ז. ועיין בפרדס שער האותיות באות וא"ו ובמא"א תחלת אות וא"ו.

ויש לפרש כי הוא"ו זהו המשכה בחי': ונהר יוצא מעדן להשקות. ובחי' וא"ו א', זהו כשמקור המשכה נמשך מבחי' בינה, שממנה שורש הששה מדות, כענין: כונן שמים בתבונה. ולכן בכל מצוה יש ו"ה. המשכה בחי' ונהר יוצא מעדן כמ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. לעבדה זו רמ"ח מ"ע.

אבל בשבת נמשך עוד ו' והיא המשכה ממוחין דאבא. וכמ"ש במ"א ע"פ מאמר הזח"ג אמור ד"ק ע"ב: בענין בזמנא דנטלא מבי אבא כו'.  גם אפ"ל שרש ב' ווי"ן, זהו מה שאו"א יונקים מב' מזלות ונוצר ונקה כו'.

ועכ"ז מילה היא דוחה את השבת כי הוא המשכה מבחי' שלמעלה גם מהחכמה כנ"ל.

ושלש עשרה בריתות שנכרתו עליה, זהו וא"ו שמילוי האל"ף שבתוך השני ווי"ן זהו בחי' פלא עליון בחי' כתר שלמעלה משני ווי"ן עצמן כמ"ש בזח"ג פ' אחרי דס"ו ע"ב:

ג וזהו ענין למנצח על השמינית: תמן נצח תמן מל. כי יש ג' פרקין חח"ן והנצח הוא בחי' היותר אחרונה. ומבחי' רעוא דכל רעוין א"א להיות הגילוי רק מבחינת נצח. וכמ"ש סד"ה קול דודי בענין מדלג על ההרים. וזהו ענין: ועמדו רגליו דוקא.

וכדי להיות גילוי הנצח צ"ל תחלה מל וזהו למנצח [=מל נצח]. וגם רומז שעי"ז ג"כ נמשך גילוי כל השבעה העליונות שלמעלה מנה"י. ונצח ומצח הכל אחד, והרי מצח הוא גלגלתא דחפיא על מו"ס, בחי' שתוק כך עלה במחשבה. שהיא מחשבה הקדומה רעוא דכל רעוין. ועמ"ש בד"ה ועשית ציץ. גם הנצח נמשך מהגדולה בחי': ולגדולתו אין חקר:

ד וזהו מ"ש ברבות בראשית פי"א משפטים פ"ל: משל מעירוב והוצאה שברשות אחד א"צ עירוב להוצאה, כך כל העולם שלו הוא - המכוון שההשפעה באה מבחינה שלמעלה מחילוק רשויות שבסדר ההשתלשלות, שמקיף כל העולמות בהשואה אחת, וא"כ זהו גבוה מעליות העולמות שבשבת. וכנ"ל שבחינת א"ק רעוא דכל רעוין, גבוה מהשבת שהוא רק הפונה קדים כנ"ל. ולכן המילה שהיא להיות גילוי מבחינה זו היא דוחה שבת, שכל מלאכות שבת אינן נחשבות למלאכה כלל לגבי גילוי בחי' זו שהיא למעלה מחילוק רשויות כו':

ה ועפ"ז י"ל עוד בפי': על השמינית. שהם חיבור ויחוד ד' אותיות הוי' בארבעה אותיות שם אדני, שהם היכל לשם הוי'. וזהו ג"כ ענין שמנה בגדים של כה"ג: ד' בגדי לבן שהם רחמים נמשכים מארבע אותיות שם הוי', וד' בגדי זהב נמשכים מד' אותיות שם אדני כו' - כי צ"ל ב' הבחינות. עמ"ש בת"א פ' לך לך בענין מגן אברהם. ועמ"ש בביאור ע"פ: וכל בניך.

ולע"ל יהיה גילוי שם הוי' ממש. וכמ"ש: ולא יכנף עוד, והיינו ע"י גילוי מבחי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות, דהיינו מה שיש ב' שמות הוי' ופסיק טעמא בגווייהו. ולע"ל יהי' גילוי שם הוי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות ואזי והי' הוי' לי לאלקים. וזהו: למנצח על השמינית קשר וחיבור ב' שמות הוי'.

וזהו ענין הכנור של שמונת נימין. וכ"ז נמשך ע"י המילה, שהיא העברת המסך המבדיל כו'. ועמ"ש בפ' לך לך בד"ה והבדילה הפרוכת.

עוד יש להעיר לענין שני ווי"ן הנ"ל שהן תפארת ויסוד, ממ"ש ברע"מ ר"פ תשא ע"פ העשיר לא ירבה מבואר, שת"ת נק' עשיר לפי שעולה עד הכתר, וזהו אין עשיר אלא בדעת שת"ת ודעת הכל אחד. והדל לא ימעיט זהו: צדיק היינו יסוד שנק' דל. וזהו ענין יוסף יתום מאמו, כי בינה רק עד הוד אתפשטת כו', א"כ מזה מובן מעלת מצוות דשבת בשני ווי"ן כו':