שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה.
הנה במלת "תשיש" יש ב' פירושים. הא', לשון פועל עומד, וקאי על העקרה, ו"תשיש" לשון נקבה, שהעקרה תשיש בעצמה, ותגל בקבוץ בניה. והב', לשון פועל יוצא, וקאי על הקב"ה, שאומר להקב"ה לנוכח: "אתה תשיש את העקרה, וממילא היא תגל". (כי נכח לזכר, היא שוה עם לשון נקבה נסתרת, כידוע)[1].
ולהבין זה יש להקדים תחלה, ביאור ענין: "ותגל העקרה בקיבוץ בניה", שאם היא עקרה שלא ילדה, מאין לה בנים שיקבצו לתוכה?[2]
והענין, כי הנה ארז"ל ע"פ: "אשה כי תזריע וילדה זכר", אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה.
ולהבין זה בעבודת ה'. הנה נודע שכנ"י נק' בשם אשה, והקב"ה נק' בשם איש. וכמ"ש: "ביום ההוא תקראי אישי כו'".
והנה כמו שבאיש ואשה עד"מ, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, כך הנה בכנ"י עם הקב"ה. כשהאשה היא כנ"י מזרעת תחלה, היינו בחי' אתעדל"ת מלמטה למעלה, בחי': "ואל אישך תשוקתך", שהוא ענין הנקרא בלשון הקבלה בשם העלאת מ"נ. ואח"כ נמשך אתעדל"ע והמשכת מ"ד - אזי יולדת זכר.
דהיינו שמולדת בחי' אהבה בנש"י שמבחי' דכר, דהיינו בחי' אהבה רבה, שהיא בחי': "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי". פי', אפילו מה שעמך בקרוב לך. והיינו מ"ש: "כי עמך מקור חיים", שהם חיי העוה"ב ותענוג אלקי, שנמשך לנשמות בג"ע להתענג על ה' מחמת השגתם והשכלתם בהשגה והשכלה מופלאת מאד. ועכ"ז, אין השגה זו מגעת אלא בבחי' "עמך", שהוא דבר הטפל ובטל אצלך, ולא אתה ממש. כי לית מחשבה תפיסא בי' כלל אלא השגתם הוא בבחי' זיו השכינה זיו והארה בעלמא, ואי לזאת, "ועמך לא חפצתי", אלא האהבה רבה היא ליבטל וליכלל באור א"ס ב"ה ממש, ולאשתאבא בגופא דמלכא, שלמעלה מעלה מבחי' זיו והארה.
והגם שבבחי' זו א"א להיות ע"ד: "יושבין ונהנין מזיו" כ"א אדרבה בחי' ביטול במציאות, וכביטול והתכללות הנר באבוקה. ((וכמ"ש בסש"ב פי"ט) הגם שתהי' אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי כו', משא"כ בחי' "יושבין ונהנין", שמהותה ועצמותה כמו שהוא כו') - אעפ"כ זה רצונה וחפצה, להתבטל במהותו ועצמותו מלהיות נהנין רק מזיו כו'.
(ועמ"ש* בד"ה מצה זו בענין מוחין דאבא ומוחין דאימא. ועמ"ש בפ' בהר בד"ה כי תבואו אל הארץ בענין ונפש כי תקריב).
ואהבה זו נק' בחי' "דכר", כמו מעלת הזכר על הנקבה. כי "נשים דעתן קלות", משא"כ הזכר שהוא בר דעת.
וזהו שבחי' אה"ר הנ"ל נק' "דכר", שהוא דעת חזק שבוחר העיקר ולא הטפל, הגם שלא יהי' בבחי' יש כו', ואינו חפץ הטפל, אף שיהי' נשאר על מהותו נהנין מזיו כו'. ואע"פ שגם בחי' זו נק' "מקור חיים", וכדאי כל יסורים דגיהנם בשביל ליתי לג"ע - אפ"ה הוא רק בחי': "עמך" כנ"ל, ואינו ערוך כלל לגבי אור א"ס ב"ה. כי "ביו"ד נברא העוה"ב", שכל בחי' העוה"ב אינו אלא בחי' נקודה. ולכן לא יחפוץ לעשות הטפל עיקר בשביל הלגרמיה שלו.
וזהו הנק' במשנה: "שלא על מנת לקבל פרס". שבחי' נהנין מזיו נק' "פרס" שאינו רק פרוסה, מלשון: "הלא פרוס לרעב לחמך", ולכן אינו חפץ בפרוסה זו וזיו זה, כ"א לאשתאבא בגופא דמלכא בבחי' ביטול בעצמיות אור א"ס ב"ה כו', אשר שם פרוסה הנ"ל כלא ממש חשיבי כטפה באוקיינוס.
משא"כ בחי': "יולדת נקבה", זהו בחי' אהבה זוטא, שהאהבה היא על מנת לקבל פרס, בג"ע, דהיינו שחפץ קרבת אלהים ולדבקה בו, דהיינו שתשאר עצמות ומהות הנפש כמו שהיא דבוקה בו ית' בג"ע.
וזהו בחי': "נפשי אויתיך", כאדם המתאוה לחיי נפשו כו', ולכן בוחר יותר בבחי' הפרס שהוא רק זיו והארה ביו"ד נברא כו' כדי לישאר על מהותו ועצמותו של הנפש ואינו חפץ לאשתאבא וליבטל כהתכללות נר באבוקה בעצמיות אור א"ס ב"ה.
ונק' בחי' אהבה זוטא זו בשם נקבה שדעתה קלה שעושה את הטפל עיקר דהיינו ע"מ לקבל פרס בשביל הלגרמיה שלו. וזהו: נפשי אויתיך בלילה - שבחי' אהבה זו נק' עדיין לילה היא אהבה של חושך כו'.
וזהו הפי' שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר. משא"כ איש מזריע תחלה יולדת נקבה. כי הנה נודע שהאוי"ר שהאדם מעורר בנפשו הם רק אתעדל"ת לאהוי"ר הבאים מלמעלה בבחי' אתעדל"ע (כמ"ש ע"פ וארא אל אברהם ובהערה לתיקון חצות), ולכן אם האתעדל"ת קדמה תחלה' שמייגע א"ע להוליד אהוי"ר מרוח בינתו כו' - אזי נמשך האתעדל"ע מבחינה ומדרגה גבוה מפנימית האור והחיות שמאיר אור א"ס ב"ה בכנ"י, ועי"ז יולדת זכר, שיערה עליו רוח ממרום להיות האהבה בבחי' אהבה רבה למעלה מהשגת נפשו שיחפוץ ליכלל ולאשתאבא כו'.
אך לפעמים הגם שאין אתעדל"ת מלמטה עכ"ז נמשך אתעדל"ע תחלה לעורר אתעדל"ת, וזהו הנק': איש מזריע תחלה. ואתעדל"ע זו כיון שנמשכה בלי אתעדל"ת אינה רק מבחי' חיצוניות האור והחיות שמאיר א"ס ב"ה, ולכן אעפ"י שהיא מעוררת ג"כ התהוות אתעדל"ת ונעשה בחי' הולדה מאחר שיש אתעדל"ע ואתעדל"ת, אך ההולדה היא רק בחי' נקבה שהוא האהבה זוטא הנ"ל לרוות צמאונה לבד ולא להשתפך נפשה בביטול ההשגה כנר בפני האבוקה.
ועיין בזהר פ' תזריע דמ"ה סע"א' ועמ"ש סד"ה והיה מספר - בענין בת קול מכרזת, ועמ"ש בד"ה שבת שבתון הוא.
והנה כשכנס"י היא בבחי' זו דאיש מזריע תחלה נקראת: עקרה. ואע"ג שיולדת נקבה שהיא בחי' אהבה זוטא - נקראת עקרה כאילו אינה יולדת כלל, לפי שגם הולדה זו לא נמשך בה מצד עצמה ע"י אתעדל"ת שלה, רק שנמשך ע"י קדימת האתעדל"ע דאיש מזריע תחלה, א"כ אין נק' ההולדה על שמה, ולכן נקראת עקרה.
וע"ז אמר: ותגל העקרה בקבוץ בניה - פי', שאף גם כשהיא בבחינת עקרה אלא שהאתעדל"ע מקדים לבוא לעורר אתעדל"ת אעפ"כ יהיה קבוץ בניה, דהיינו שתהיה יולדת זכר. ואיך יהיה זה - לזה אמר: בשמחה - שע"י השמחה של מצוה יוכל להיות בחי' זו, דאע"ג שאיש מזריע תחלה עכ"ז תהי' יולדת זכר.
והענין, דהנה כתיב: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך וגו'. דלכאורה משמע אע"פ שעובד אלקים רק שאין העבודה בשמחה וטוב לבב אזי יומשך העונש: ועבדת את אויביך. וזה אינו מובן כי מפני מה יהי' העונש המר הזה מחמת חסרון השמחה לבד?
אך הענין כמ"ש: כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומחמת זה נמשך העונש. ואעפ"כ אילו הי' עובד את ה' בשמחה של מצוה הי' גדול כח שמחה זו שמעורר השמחה למעלה כביכול והיא מבטלת הדינים כו' כי באור פני מלך חיים כו'. (וע' בזהר פ' תצוה דף קפ"ד ע"ב) משא"כ: תחת אשר לא עבדת בשמחה כו' - נמשך העונש על העוונות: אשר אין צדיק בארץ כו' כנ"ל.
ועד"ז יובן גם כאן, כי הנה כל הנ"ל מה שיש הפרש בין אשה כי תזריע שאז יולדת זכר ובין איש מזריע תחלה שאינה יולדת אלא נקבה, זהו דוקא כאשר אור א"ס ב"ה נמשך בדרך וסדר הדרגת ההשתלשלות שע"פ מאמר קו המדה, שכך היא המדה שאם: אשה מזרעת תחלה ואכשור דרי שיש אתעדל"ת יומשך אתעדל"ע מבחי' עליונה עד שתהי' יולדת זכר בחי' אה"ר, משא"כ כשלא אכשור דרי וליכא אתעדל"ת אזי המדה שנמשך האתעדל"ע רק מבחי' חיצוניות עד שאינה יולדת אלא נקבה.
משא"כ ע"י שמחה של מצוה שמעורר בחי' שמחה העליונה שהשמחה גורם הגילוי והוא שהאור בא ונמשך מעצמות המאציל בתוספות ועילוי רב שלא כדרך וסדר ההדרגה ע"ד דוגמא בחי' השמחה במלך ב"ו שיוצא אז חוץ לגדרו והגבלת המדות, ולכן יוכל להתגלות לקטן כמו לגדול בשוה ממש.
כמ"כ למעלה ממש בבחי' התגלות שמחה עליונה, הנה אז מתחברים ומתערבים ומתכללים יחד כל האורות עליונים עד שאין שום הפרש בין מעלה ומטה ימין ושמאל כו'. ואזי נמשך שאף עקרה תקבץ בניה, דהיינו שאע"פ שהיא בבחי' עקרה ואיש מזריע תחלה - עכ"ז תהיה יולדת זכר כו' וכמ"ש בד"ה רני ושמחי בת כו', שזהו ענין: איש ואיש יולד בה כו' ע"ש.
וזהו שאנו מבקשים: שוש תשיש ותגל העקרה כו' - שע"י השמחה של מצוה מלמטה שהעקרה היא כנ"י תשיש ותגל בעצמה בשמחה של מצוה עי"ז מעוררים גילוי שמחה עליונה. (וכמ"ש במ"א ע"פ שוש אשיש בהוי' ע"ש)
ועי"ז אתה תשיש ותגל העקרה, והוא ענין: משמח ציון בבניה כו'. ולכן ע"י השמחה ג"כ לא יהי' בחי': ועבדת את אויביך - שכל בחי' שינויים והנפילה מעבודת ה' מגדלות לקטנות, גם הנפילה בתאוות שזהו ענין: ועבדת את אויביך - כ"ז הוא רק: תחת אשר לא עבדת בשמחה כ"א בבחי' יש מי שאוהב ומשיג שהוא בחי' לגרמיה, ומזה נמשך הנפילה כו'. אבל ע"י השמחה בה' לא יהיו שינוים אלו כו'.
(ועיין בפ' ויחי דרכ"א ובפ' אמור דק"ז בענין: אתר דמשתני - והיינו בחי' אהבה זוטא שמבחי': נשים דעתן קלות - בבחי' לגרמיה, לכך יש בה שינויים. וכמ"ש: ע"פ חכלילי עינים. משא"כ בבחי' אהבה רבה שמבחי' דכר אין בה שינויים, ונק': עץ חיים. וכמ"ש בד"ה מקושש עצים. והשמחה בה' מרחקת ג"כ מן התאוות, כמ"ש בד"ה ה' לי בעוזרי.
ועמ"ש בביאור ע"פ צאינה וראינה מענין זה. ועמ"ש ג"כ פ' בשלח ע"פ: ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, וע"פ אסרי לגפן כו' - שהשמחה צ"ל כלולה ביראה וביטול כו'. (ועמ"ש עוד מזה בשה"ש בביאור ע"פ צאינה וראינה)):