לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא.
הנה מודעת זאת. כי יש למעלה בחינת ארץ החיים. שממנה נשפע חיים ומזון לכללות נשמות ישראל. לאהבה את ה', לעשות כל מצותיו. "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". חיים אמיתיים.
דוגמת ארץ הלזו התחתונה הגשמית, שמצמחת כל מיני מגדים להחיות בהם נפש כל חי חיים גשמיים. וזולתה, אין קיום וחיות לכל הדרים עליה.
כי לא יועיל הון ועושר זהב וכסף, אם לא יהיה צמח האדמה ח"ו.
וכך כל חיות רוחני הנמשך לאדם לתורה ולעבודה, הכל הוא ע"י ארץ החיים העליונה. וכמ"ש: "בארצות החיים".
(ומ"ש בארצות?
היינו כי יש ארץ עלאה וארץ תתאה.
דהיינו כנ"י דלעילא וכנ"י דלתתא.
כי גם למעלה יש בחי' כנ"י.
כי ישראל עלו במחשבה)
ונק' בשם "ארץ".
כי כמו ארץ הלזו הגשמית אין כח צמיחתה מצד עצמה, אלא מן הזריעה, וכח הצומח אשר ניתן בה, להיות ממנה ועל ידה נגדל ונצמח כל הזרעים שבתוכה.
כך החיים הרוחניים הנמשכים ונשפעים מארץ החיים, הם נמשכים ממקור וחיי החיים ב"ה, כי הוא הנותן כח בארץ להוציא צמחה.
אך זאת עבודת האדם לחרוש ולזרוע בה.
והיינו כמ"ש: "אור זרוע לצדיק". כי "ועמך כלם צדיקים" כתיב.
ואינו שם התואר, דהיינו מדרגת צדיק אמיתי שנתבאר במ"א. אלא ר"ל, מדרגת אדם כשר שאינו רשע ח"ו. וכמ"ש: "צדיק ורשע לא קאמר".
והאור היא אהבת ה' ותשוקתו אליו ית' הנמשך לאדם, הנה הוא זרוע בארץ החיים לצדיק. פי' להיות צדיק ומקושר בה' לדבקה בו.
וזאת ישים האדם אל לבו וידע נאמנה, ויאמין באמונה שלימה.
כי כל אהבה ויראה הנמשכים אליו הוא מתת אלקים, שנותן כח הצומח בארץ העליונה, להצמיח אהבת ה' ויראתו על פניו, ואינם נמשכים מכח האדם העובד עצמו.
וע"כ כל עיקר עבודתו לא תהיה לאהוב ה' מעצמו, שיהיה הוא העובד והוא האוהב כו'. כ"א כמ"ש: "ועבדתם את הוי"ה אלקיכם".
ופי' לפי פשוטו אינו מובן, וכי הוא יתברך לעבודתנו הוא צריך? וכלום חסר ח"ו? "ואם צדקת מה תתן לו?".
אלא הענין כי הוי"ה פי', היה הוה ויהיה. "ואני ה'
עט,א
לא שניתי". וכולא קמיה כלא חשיב. ותהיה עבודתכם כ"כ עד שבחי' זו תהי' אצליכם בבחי' אלהיכם כאלו הוא אלקים שלכם.
דהיינו, שיהיה שורה וקבוע במוח ומחשבה, ומורגש ונתפס בשכלו באמת לאמתו, כאלו עיניו רואות גילוי אלהותו ית' ממש.
ועד"ז הוא סדר כל השבחים: "אלהי אברהם כו' הגדול כו'". כי "במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו".
כי באמת כולא קמיה כלא חשיב. והתלבשותו בבחי' גדולה כביכול ענוה היא.
והוא באמת עיקר העבודה. ומכאן עיקר ההתחלה מלמעלה למטה.
וזהו באמת עבודה גדולה, שיוכל מוחו הגשמי לקבל ולתפוס בו גילוי אלהותו ית'.
והנה בכאן נולדה ונתעוררה מדת אוי"ר ונק' בשם הולדה. כי אהוי"ר הם בחי' בן ובת. שאהבה היא בחי' בן כמ"ש זכר חסדו. והיראה היא בחי' בת. וזהו בת תחלה סימן יפה לבנים שצריך לעורר יראת ה' ופחדו תחלה כי זה השער לה' כמ"ש במ"א.
משא"כ כשאין עבודתו עד"ז ובחי' זו, רק שרוצה לאחוז במדות אהוי"ר להיות אוהב וירא כו'. הנה היא לא תצלח בידו. ולעולם לא יוליד שום אהבה ויראה אמיתיים, כ"א דמיונות שוא. שהוא דבר שאין לו קיום אלא לפי שעה.
ונק' בחי' זו "משכלה", שיולדת וקוברת.
"ועקרה", היינו שאינה יולדת אהוי"ר כלל.
וזהו: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך".
כי סבת היות בחינות אלו, משכלה ועקרה, הוא מחמת כי הם "בארצך" ואינם באים מארץ עליונה:
אך הנה יש עוד בחי' עקרה.
והוא כענין מארז"ל ע"פ: "אין לה ולד" (בראשית יא, ל). אפי' בית ולד אין לה. ושהיו טומטומים. פי' שנסתם כ"כ עד שאין לה כלי קבול לקבל הריון.
ועד"ז הנה יש באדם ג"כ בחי' זו לעבודת ה', שאינו תופס במוחו ושכלו האמת כאשר הוא, מחמת שאין לו כלי מחזיק.
כי כנ"י נק': "כוס ישועות", שהוא כלי קבול לקבל החסדים העליונים. ונק' "כוס של ברכה", שמקבלת יין, המשמח. דהיינו בחי' התבוננות הנ"ל.
והיינו כשהוא כלי ריקן. משא"כ אם מחזיק מקום לעצמו ונחשב בעצמו ליש ודבר בפ"ע. ולכן הוא עוסק ברצונותיו, לומר: "כך אני רוצה, וכך טוב לי, זה איני יכול לעשות" וכיוצא בדברים.
ויש בזה פרטים ופרטי פרטים עד אין מספר. אך דרך כלל יש בחי' זו לכל או"א למצוא בנפשו. הן העוסקים במו"מ. הן יושבי אוהלים בכל דבר שאומר אני כו' ומחמת זה נטמטם ונסתם מוחו:
והנה העצה לעשות כלי ריקן הוא. כמ"ש: "לב נשבר ונדכה כו' אשכון את דכא וגו'".
והוא כמשל אומן העושה כלי קבול, שצריך להכותה בפטיש סביב סביב, עד שנעשה חלל בתוכה.
וכך יהיה האדם ידכה וישוח, להיות שפל רוח, שלא יתפוס מקום כלל. שיהיה מקומו פנוי וחלל, כאלו אין ואפס ממש.
אך עוד אחת היא משארז"ל: "כוס של ברכה צריך הדחה מבפנים".
והענין הוא. כי אפילו מי שהוא נדכה בטבע. כגון שהוא עני ואין לו מצח להרים ראש. עוד צריך הוא שלא יטה לבו אפילו לדברים המותרים להיות מקושר בהם בכל לב ונפש. כי אפשר לעולם שיתקיים עשיית דברים המותרים בלא לב ג"כ. ואם הטה לבו ונקשר להיות בהבלי העולם, א"א להיות כלי קבול עד שיטהר.
והוא כמו למשל כוס המלוכלך, שא"א להטיל בו יין עד שירחצנו.
וכן האשה לא תוכל לקבל הריון, אפילו יש לה בית ולד, אם לא נטהרה מטומאתה:
והנה אחר שעשה כלי קבול נקיה ומודחת, הנה הוא עוד צריך לשית עצות בנפשו.
והוא ענין מ"ש: "ותתפלל חנה על ה' ובכה תבכה".
כי הנה כנ"י יש לה כמה בחי' ושמות. וכשהיא בבחי' הולדה נק' בשם: "לאה", אם הבנים. וכשהיא בבחי' עקרה, שאינה מולדת אהבה ויראה, נק' בשם "חנה", כמ"ש "ולחנה אין ילדים".
והעצה היא: "ותתפלל חנה על הוי"ה".
והענין. כי הנה שם הוי"ה מורה ע"ש
עט,ב
שמהווה את הכל מאין ליש. ושם זה הוא בכל עולמות: אצילות בי"ע, שאין חילוק ביניהם, אלא שזה ברא וזה יצר כו'. אבל דרך כלל הנה הוא מחיה את כולם ומהוה אותם מאין ליש.
אך אמתות שם זה אינו אלא לגבי העולמות הנאצלים והנבראים והנוצרים והנעשים.
אבל לגבי הקב"ה בכבודו ובעצמו לא שייך כלל לומר שם זה. דכולא קמיה כלא חשיב, ואינם נתפסים אצלו בגדר מציאות כלל. כמ"ש: "אני הוי"ה לא שניתי". ו"אתה הוא קודם שנברא כו'. ואתה הוא לאחר שנברא כו'".
וזהו מ"ש בפרקי דר"א: (פ"ג) "עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד".
פי' שמו לבד, ששמו אינו בגדר מהווה ומחיה כלל, אלא הוא לבד. וכענין:
"נשגב שמו לבדו". ונשגב הוא מורה על הפלגה יתירה. שהוא מופלג הרבה מעולמות הנאצלים כו'.
רק "כי הודו על ארץ ושמים". פי' שנמשך הוד וזיו משמו לחיות ארץ ושמים.
אך: "וירם קרן לעמו" כתיב, להיות לו לעם קרובו. להיות קרבים אליו בעצמו. כדי לקרבם אליו ליכלל ביחודו ית'.
כמ"ש: "חמלה גדולה ויתירה כו'" כמ"ש במ"א.
ומזה תתלהט נפשו להשליך נפשו מנגד למסור נפשו על קדוש השם בפועל ממש, להיות נפש צמאה וכלתה לה', לאתדבקא רוחא ברוחא.
דהיינו שיהיה כל מחשבה דבור ומעשה שלו במחדו"מ של הקב"ה, ומצות מעומקא דלבא, בדביקה וחשיקה כו'. כמ"ש בזהר ע"פ "נפשי אויתיך כו'", כמ"ש במ"א.
וזהו: "ותתפלל חנה על הוי"ה".
כי תפלה הוא מלשון התקשרות. שהתקשרה עצמה "על ה'", פי' למעלה מעלה מבחי' שם הוי"ה המורה על התהוות העולמות וחיותן, כ"א ליבטל וליכלל ביחודו ית' במסירת נפש בפ"ע.
[היום יום א אדר א תו"א ד"ה לא תהי' משכלה סעיף המתחיל והנה אחר: "במסירת נפש בפ"ע" פירוש הר"ת הוא "בפנימית עצמותו".]
והנה משם נמשך בחי' ר"ר על נצוץ אלהות שבנפשו.
וזהו: "בכה תבכה", לעורר רחמים רבים.
וזהו: "המלך המרומם לבדו כו' והמתנשא מימות עולם".
פי' שהוא רם ונשא מגדר ובחי' עולם. ולפיכך "ברחמיך הרבים", שמחמת התנשאותו מימות עולם עד אין חקר, גדלה בעיניו הרחמנות על כל העולם. ואפי' על עולמות עליונים.
אפי' על בחי' ג"ע העליון, ולמעלה מעלה עד רום כל המעלות, שייך אצלו רחמנות. כי כולם שפלים אצלו.
משא"כ בעולמות הנאצלים והנבראים כו', כל מה שיורד מטה מטה מתמעט בחי' רחמים.
עד שבבחינת ארץ הלזו הגשמית אין אנו משיגים הרחמנות אפילו שעל עוה"ז הגשמי. כיון שאנחנו בתוכה. כי הרחמנות הוא אצל גדול על הקטן.
כי כמו שהוא מתנשא עד אין חקר, כך רחמיו מרובים, אף כי נשגב שמו לבדו, מ"מ "הרי אלהי עולם כו'".
וזהו: "אלהי עולם ברחמיך".
ובקשתנו הוא, שלפי שאין אנו משיגים בשכלנו הרחמנות, אתה תעורר רחמיך הרבים, שלא נטבע ונשקע בזה העולם.
ותהי': "מגן ישענו משגב בעדנו".
פי' משגב, כמו חומה נשגב' ומוקפת. וכן מגן הוא מחסה להסתיר בפני האויבים.
(כי בחי' המקיף מסמא עיני החיצונים שלא ישלטו):
והנה כתיב: "ואברהם זקן בא בימים".
פי' זקן, זה שקנה חכמה. ואמרו ע"פ: "בישישים חכמה", שדעתם מתיישבת עליהם.
דהיינו שתהיה עבודה בקביעות ובישוב הדעת. ולא יהיה פעם כך ופעם כך. כי צריך להיות כל הימים שלמים. כמ"ש בזוהר.
והימים שנתנו לו מן השמים לחיות בהם, כימי שנותיו לא ניתנו לבטלה אפילו שעה אחת יתירה על השיעור, ששיערו כמה הוא צריך להשלים את נפשו.
ומזה יתבונן המשכיל להיות ממארי דחושבנא לחשוב כל המחשבות והדבורים והמעשים דבר יום ביומו.
והנה הימים הם בחינת לבושים והם לבושי התורה והמצות שלומד ועושה בכל יום. ובלבושים אלו יכול האדם לקבל גלוי אלהותו ית' ואהוי"ר הנמשכים מארץ עליונה בתוספת אורה.
כי אף שלומד פשטי התורה ואינו מגיע לו מזה שום אהוי"ר בשעת מעשה. מ"מ הרי התורה אור זרוע בארץ עליונה ומשם תצמיח
עט,ג
צדקה ורב חסד. דהיינו בחי' אהבה רבה על נפשות ישראל להאיר להם בלבושים אלו.
וזהו: "את מספר ימיך אמלא".
פי' כי הנה בחי' הימים עצמן שהן הלבושים, מוטל עליך לעשותן. ומספר ימיך, הוא אור שבתוך הימים.
כמ"ש בזהר ע"פ השמים מספרים. ופי' מנהרין ומנצצין כספירין. ובחי' מספר זה, עלי למלאותו. שיאיר עליך מכח הצומח שבארץ החיים.
וכן בענין סור מרע אמר: "והסירותי מחלה מקרבך".
פי' המחלה אשר נדבקה ונשרשה בקרבך.
והוא ענין מארז"ל ד' מתו בעטיו של נחש.
שאע"פ שהם צדיקים גמורים, מ"מ נשאר בם עדיין איזה שמץ מזוהמת הנחש, שלא יכלו להסירו מכל וכל.
והוא עיקר נקודת קליפת גסות הרוח שנעשה בטבע האדם בחטאו מעץ הדעת טוב ורע. דהיינו שרואה א"ע ומכיר חסרונו או יודע שזה טוב לו. כמ"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו'.
וזהו שרש הזוהמא ומקור לכל התאוות והעבירות כי בוחר בזה לטובתו או לרעתו.
משא"כ קודם החטא היו ערומים. כדכתיב: "מי הגיד לך כו'".
כי לא היו מרגישים שום הרגש חסרונם או טובה לעצמו, רק שהיו משיגים גלוי אלהותו ית' וד"ל: