Enjoying this page?

042b – יוצא דופן – פרק חמישי – נדה, מב ע”ב

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף מב,ב

התם אין לה טומאה בחוץ,

התם אין לה טומאה בחוץ - כדפרישית, "לטמאה בה", אין לך בה אלא מה שאמור בה, והך הוא דגזור בה רחמנא:

הכא כי נפיק לבראי, ליטמי?

הכא כי נפיק לבראי תיטמי - וכיון דמטמא בחוץ הויא כשאר טומאות דלא מטמאות בלועות:

הכא נמי, כשיצא לחוץ.

הכא נמי כשיצא לחוץ - לכשיצא לחוץ מטמא אותה, אם נעקר קודם טבילה. ואם טבלה טהורה, כל זמן שהוא שם, ולכשיצא ויגע בה, יטמאנה:

אי יצא לחוץ, מאי למימרא?

מאי למימרא - הא דם טמא הוא, דקודם טבילה נעקר:

מהו דתימא, מגו דמהני טבילה לדם דאיכא גואי, תהני נמי להאי, קמ"ל.

שמעתין

שמעתין - דרבי זירא דהוה קשיא לן טומאה בלועה היא:

איפריק, אלא יולדת, אי בימי נדה, נדה. אי בימי זיבה, זיבה?

איפריק - דלכשיצא לחוץ הוא דקאמר.

והשתא לא מתוקמא ברייתא דקתני "יולדת מטמאה" בבית החיצון כדרבי זירא, דהא לרבי זירא לא מטמיא עד השתא שיצא, והדרא קושיא לדוכתין:

הכא במאי עסקינן, בלידה יבשתא.

בלידה יבישתא - דליכא לא נדה ולא זיבה:

לידה יבשתא! מאי מטמא בפנים כבחוץ איכא?

אי ביבשתא - מאי מטמיא בפנים איכא:

כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור.

כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור - ואוליד.

וקאמר דאע"ג דאכתי ראשו בפנים הוא, דהיינו בבית החיצון, הוי כילוד וטמאה לידה, וכרב אושעיא דאמר, חוץ לפרוזדור, ולד הוי:

וכדרב אושעיא.

דאמר רב אושעיא, גזרה שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור.

דאמר רב אושעיא - בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב), אהא דתנן, "אשה שמת עוברה בתוך מעיה, ופשטה חיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד".

והוינן בה, "חיה אמאי טמאה, טומאה בלועה היא?"

ואמר רב אושעיא, "הך טומאת חיה מדרבנן, גזרה שמא יוציא ולד את ראשו חוץ לפרוזדור, ותגע בו".

דמכי נפק הוה ליה ילוד, ולא הוי בלועה, וטמא מדאורייתא משום נוגע במת.

אלמא חוץ לפרוזדור ילוד הוא, הילכך לענין לטמא את אמו טומאת לידה, נמי ילוד הוא:

וכי ההוא דאתא לקמיה דרבא.

וכי ההוא דאתא כו' - כלומר מדרבא נמי שמעינן דראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד:

אמר ליה, מהו לממהל בשבתא?

אמר ליה, שפיר דמי.

בתר דנפק, אמר רבא, ס"ד, דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא?!

ס"ד - כלומר אפשר שאין זה האיש יודע שמילה בשבת מותרת?!

אלא ודאי דבר ספק אירע בו:

אזל בתריה, אמר ליה, אימא לי, איזי גופא דעובדא היכי הוה?

אמר ליה, שמעית ולד דצויץ, אפניא דמעלי שבתא, ולא אתיליד עד שבתא.

דצויץ - שמעתי את הולד צועק בתוך המעיים מבעוד יום של ערב שבת:

אמר ליה, האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא, והוי מילה שלא בזמנה. וכל מילה שלא בזמנה, אין מחללין עליה את השבת.

איבעיא להו, אותו מקום של אשה, בלוע הוי, או בית הסתרים הוי?

למאי נפקא מינה?

כגון שתחבה לה חבירתה כזית נבלה באותו מקום.

אי אמרת בלוע הוי, טומאה בלועה לא מטמאה.

טומאה בלועה לא מטמאה - דהרי היא כמי שאינה, ואין בה לא מגע ולא משא, וטהורה אשה זו:

ואי אמרת בית הסתרים הוי, נהי דבמגע לא מטמיא, במשא מיהא מטמיא.

ואי אמרת בית הסתרים הוי - כשאר בית הקמטים, טומאה לא בטלה. ונהי דבמגע לא מטמיא, דלא מטמא בית הסתרים בנגיעה, במשא מיהא מטמאה. וטמאה אשה זו, שהרי נושאת את הנבלה:

אביי אמר, בלוע הוי.

רבא אמר, בית הסתרים הוי.

אמר רבא, מנא אמינא לה?

דתניא, "אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא, וטומאת בית הסתרים לא מטמאה, אלא שגזרת הכתוב היא".

ואביי?

חדא, ועוד קאמר.

חדא, דטומאה בלועה היא.

ועוד, אפילו אם תמצי לומר טומאת בית הסתרים היא, אינה מטמאה. אלא שגזרת הכתוב היא.

איבעיא להו, מקום נבלת עוף טהור, בלוע הוי, או בית הסתרים הוי?

מקום נבלת עוף טהור - בית הבליעה של אדם, שאין לנבלת עוף טהור טומאה אלא שם:

למאי נפקא מינה?

כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה לתוך פיו.

שתחב לו חבירו - דאי תחב הוא לעצמו, איטמי ליה במגע:

אי אמרת בלוע הוי, טומאה בלועה לא מטמיא.

[מאי אמרת] אמרת בית הסתרים הוי.

נהי נמי דבמגע לא מטמא, במשא מיהא מטמא?

אביי אמר, בלוע הוי.

ורבא אמר, בית הסתרים הוי.

אמר אביי, מנא אמינא לה?

דתניא, "יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה?

ת"ל (ויקרא כב) 'נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה'.

מי שאין לה טומאה אלא אכילתה, יצתה זו שטמאה קודם שיאכלנה.

ותיתי בק"ו מנבלת עוף טהור?

ומה נבלת עוף טהור שאין לה טומאה בחוץ, יש לה טומאה בפנים.

זו שיש לה טומאה בחוץ, אינו דין שיש לה טומאה בפנים?

אמר קרא, "בה", בה ולא באחרת.

בה - בגדים טמאים בבית הבליעה, ולא באחרת:

אם כן מה תלמוד לומר (ויקרא יא) "והאוכל"?

ליתן שיעור לנוגע ולנושא כאוכל.

מה אוכל בכזית, אף נוגע ונושא בכזית".

אמר רבא, שרץ בקומטו טהור.

קומטו - כגון בין אציליו או שאר קמטים.

פרונצ"ש בלע"ז:

נבלה בקומטו, טמא.

שרץ בקומטו טהור, שרץ בנגיעה הוא דמטמא, ובית הסתרים לאו בר מגע הוא.

נבלה בקומטו טמא, נהי דבמגע לא מטמא, במשא מיהא מטמא.

שרץ בקומטו והכניסו לאויר התנור, טמא.

פשיטא?

מהו דתימא, "תוכו" אמר רחמנא