בנהרדעא.
בנהרדעא - לפי שיש שם צבור, והשליח פוטרני:
לבר מההוא יומא, דאתא פולמוסא דמלכא למתא,
פולמוסא - חיל:
ואטרידו רבנן, ולא צלו.
וצלי לי ביחיד, והואי יחיד שלא בחבר עיר".
יתיב רבי חנינא קרא, קמיה דר' ינאי, ויתיב וקאמר, "הלכה כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה".
א"ל, "פוק קרא קראיך לברא.
דאין הלכה כרבי יהודה שאמר משום ראב"ע".
א"ר יוחנן, אני ראיתי את רבי ינאי, דצלי והדר צלי.
דצלי והדר צלי - ולמה ליה שתי תפלות?
אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין.
שמע מינה, לית ליה דרבי אלעזר בן עזריה:
א"ל רבי ירמיה לר' זירא, "ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה, ולבסוף כוון דעתיה?"
ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה - ותרווייהו דשחרית:
א"ל, "חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה!":
מאן גברא רבא דקמסהיד עליה - רבי יוחנן שהעיד על הדבר, יפה דקדק, שבשביל תפלת המוספין היתה:
ר' אמי ור' אסי, אע"ג דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא, לא הוו מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי.
איתמר, "רב יצחק בר אבדימי משום רבינו אמר,
משום רבינו - רב:
הלכה כר' יהודה שאמר משום ראב"ע".
ר' חייא בר אבא, צלי והדר צלי.
א"ל רבי זירא, מאי טעמא עביד מר הכי?
אילימא משום דלא כוון מר דעתיה?
והאמר ר"א, "לעולם ימוד אדם את עצמו.
אם יכול לכוין את לבו, יתפלל.
ואם לאו, אל יתפלל"?
אלא דלא אדכר מר דריש ירחא?
והתניא, "טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית, אין מחזירין אותו.
מפני שיכול לאומרה בשחרית.
בשחרית אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה במוספין.
במוספין אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה במנחה."
טעה ולא הזכיר במוספין - שהתפלל אתה חונן:
א"ל לאו איתמר עלה?! "א"ר יוחנן בצבור שנו":
בצבור שנו - דאין מחזירין.
משום דשמע ליה משליח ציבור, ואיכא מקצת הזכרה.
אבל ביחיד, צריך לחזור.
ובהלכות גדולות מפרש לה בשליח ציבור, משום טירחא דצבורא.
אבל יחיד, הדר:
כמה ישהה בין תפלה לתפלה?
כמה ישהה בין תפלה לתפלה - מי שיש עליו לחזור ולהתפלל, או משום דטעה או משום מוספין, כמה ישהה בין זו לזו:
רב הונא ור"ח.
חד אמר, כדי שתתחונן דעתו עליו.
שתתחונן - שתהא דעתו מיושבת, לערוך דבריו בלשון תחנה:
וחד אמר, כדי שתתחולל דעתו עליו.
שתתחולל - לשון חילוי, והיא היא.
אלא בלישנא בעלמא פליגי:
מאן דאמר, כדי שתתחונן דעתו עליו, דכתיב (דברים ג) "ואתחנן אל ה'".
ומ"ד, כדי שתתחולל דעתו עליו, דכתיב (שמות לב) "ויחל משה".
אמר רב ענן אמר רב, טעה ולא הזכיר של ר"ח ערבית, אין מחזירין אותו.
לפי שאין בית דין מקדשין את החדש אלא ביום.
אמר אמימר, מסתברא מילתא דרב, בחדש מלא,
בחדש מלא - כשהחדש שעבר מלא, עושין ראש חדש שני ימים.
הלכך יכול לאומרה למחר, דערבית של מחר ראש חדש גמור, יותר מן הראשון:
אבל בחדש חסר, מחזירין אותו.
א"ל רב אשי לאמימר, "מכדי? רב טעמא קאמר, מה לי חסר ומה לי מלא?"
מכדי טעמא קאמר - שאין מקדשין את החדש בלילה:
אלא, לא שנא:
משנה
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.
כובד ראש - הכנעה:
חסידים הראשונים, היו שוהין שעה אחת, ומתפללין.
שוהין שעה אחת - במקום שבאו להתפלל:
כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים.
אפי' המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו.
ואפי' נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק:
גמרא
מנא ה"מ?
א"ר אלעזר, דאמר קרא, (שמואל א א) "והיא מרת נפש".
ממאי?
דילמא חנה שאני, דהות מרירא לבא טובא?
אלא א"ר יוסי בר' חנינא מהכא.
(תהילים ה) "ואני ברב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך".
אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך - מתוך יראה:
ממאי?
דילמא דוד שאני, דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא?
אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא.
(תהילים כט) "השתחוו לה' בהדרת קדש", אל תקרי "בהדרת" אלא "בחרדת".
ממאי?
דילמא לעולם אימא לך, "הדרת" ממש?
כי הא דרב יהודה, הוה מציין נפשיה, והדר מצלי.
מציין נפשיה - מקשט עצמו בבגדיו:
אלא א"ר נחמן בר יצחק מהכא.
(תהילים ב) "עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה".
עבדו את ה' ביראה - תפלה, שהיא לנו במקום עבודה, עשו אותה ביראה:
מאי "וגילו ברעדה"?
א"ר אדא בר מתנא אמר רבה, במקום גילה, שם תהא רעדה.
אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא.
אמר, "'וגילו ברעדה' כתיב".
א"ל, "אנא, תפילין מנחנא".
ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא.
חזייה דהוה קא בדח טובא.
דהוה קא בדח טובא - יותר מדאי, ונראה כפורק עול:
אמר ליה, (משלי יד) "'בכל עצב יהיה מותר' כתיב!"
בכל עצב יהיה מותר - כשאדם מראה את עצמו עצב, יהיה לו שכר:
א"ל, "אנא, תפילין מנחנא".
תפילין מנחנא - והם עדות, שממשלת קוני ומשרתו עלי:
מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה.
חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא,