זורע צדקה שכר אמת (במשלי י"א).
פי', ששכר זריעת הצדקה, היא מדת אמת.
וכתיב: "תתן אמת ליעקב".
ושבחא דקוב"ה מסדר נביא כו', כמ"ש בזוה"ק.
פירוש, שהקב"ה הוא הנותן מדת אמת ליעקב.
וצריך להבין, וכי אין אמת ביעקב ח"ו, עד שהקב"ה יתן לו מלמעלה?!:
אך הנה מודעת זאת, דמדת יעקב היא מדת רחמנות.
ועבודת ה' במדת רחמנות, היא הבאה מהתעוררות רחמים רבים בלב האדם, על ניצוץ אלקות שבנפשו, הרחוקה מאור פני ה', כאשר הולך בחשך הבלי עולם.
והתעוררות רחמנות זו, היא באה מהתבונה והדעת בגדולת ה'.
איך שאפילו העולמות העליונים, למעלה מעלה עד אין קץ - כלא ממש חשיבי קמיה.
כי כל שפעם וחיותם אינו רק מזיו והארה מאות אחד משמו יתברך.
כמאמר: ביו"ד נברא עוה"ב כו'.
והנה, בזיו והארה זו - שהוא התפשטות החיות משמו יתברך, להחיות עליונים ותחתונים - הוא שיש הבדל והפרש בין עליונים לתחתונים.
שעולם הזה נברא בה' וכו'.
וכן כל שינויי הפרטים שבכל עולם ועולם, הוא לפי שינויי צירופי האותיות.
וכן שינויי הזמנים, בעבר הוה ועתיד, ושינויי כל הקורות בחילופי הזמנים, הכל משינויי צירופי האותיות, שהן הן המשכת החיות ממדותיו יתברך שמו.
(כמ"ש בלק"א ח"ב פי"א)
אבל לגבי מהותו ועצמותו יתברך כתיב: "אני ה' לא שניתי".
בין בבחינת שינויי ההשתלשלות, מרום המעלות עד למטה מטה.
שכמו שהוא יתברך מצוי בעליונים, כך הוא ממש בשוה בתחתונים.
(וכמ"ש בלק"א ח"א פנ"א)
ובין בבחינת שינויי הזמן.
שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד לפני ששת ימי בראשית, כך הוא עתה אחר הבריאה.
והיינו משום שהכל כאין ואפס ממש לגבי מהותו ועצמותו.
וכמו אות אחד מדבורו של אדם, או אפילו ממחשבתו, לגבי כללות מהות הנפש השכלית ועצמותה, עד"מ לשכך את האזן.
ובאמת: "אין ערוך אליך" כתיב.
וכמ"ש במ"א (בלק"א ח"ב פ"ט) ע"ש.
וזהו שאומרים: "המלך המרומם לבדו מאז".
פירוש כמו שמאז, קודם הבריאה, היה הוא לבדו הוא, כך עתה, הוא "מרומם כו' ומתנשא מימות עולם".
פי' שהוא רם ונשא למעלה מעלה מבחינת זמן, הנקרא בשם "ימות עולם".
והיינו, לפי שחיות כל ימות עולם, הוא רק מבחינת המלך כו', וכמ"ש במ"א.
ואי לזאת, הרחמנות גדולה מאד מאד, על הניצוץ השוכן בגוף החשוך והאפל, משכא דחויא, העלול לקבל טומאה ולהתגאל בכל התאוות ר"ל.
לולי שהקב"ה מגן לו, ונותן לו עוז ותעצומות, ללחום עם הגוף ותאותיו ולנצחן.
וז"ש: "אדון עוזנו כו' מגן ישענו כו'".