אך מודעת זאת, כי אתערותא דלעילא היא באתערותא דלתתא דוקא, בבחינת העלאת מ"נ.
כמשארז"ל, "אין טפה יורדת מלמעלה כו'".
ולכן צריך האדם לעשות בעצמו תחלת מילה זו, להסיר ערלת הלב, וקליפה הגסה ודקה, המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב, שהיא בחינת אהבת ה', בחינת "למען חייך".
שהיא בגלות בתאוות עוה"ז, שהם ג"כ בבחי' "למען חייך" בזלע"ז כנ"ל.
והיינו ע"י נתינת הצדקה לה' מממונו, שהוא חיותו.
ובפרט מי שמזונותיו מצומצמים, ודחיקא ליה שעתא טובא, שנותן מחייו ממש.
ובפרטות, אם נהנה מיגיע כפיו, שא"א שלא עסק בהם פעמים רבות, בבחי' נקודת פנימית הלב, מעומקא דלבא, כמנהג העולם בעסקיהם, במו"מ וכה"ג.
והרי עתה הפעם, כשמפזר מיגיעו ונותן לה' בשמחה ובטוב לבב.
דהיינו בחינת נקודת פנימית לבבו שהיתה בבחי' גלות ושביה בתוך הקליפה גסה או דקה.
כמ"ש, "מכל משמר נצור לבך".
משמר, פי' בית האסורים.
ועתה נפדה מהחיצונים בצדקה זו.
וזה גם כן לשון "פריעה".
ענין פריעת חוב.
שנתחייב ונשתעבד לחיצונים, שמשלו בו, על נקודת פנימיות לבבו.
וזהו, "ושביה בצדקה".