פרק ד
אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנא': ושביה בצדקה.
כתיב, "צדק לפניו יהלך". והול"ל ילך?
אך הענין עפ"י מ"ש: "לך אמר לבי בקשו פני" - פי', בקשו פנימית הלב.
כי הנה בלהב יסוד האש האלקית שבלב. (נ"א הנה בהלב [יסוד האש האלקית שבלב]).
יש ב' בחי': בחי' חיצוניות ובחי' פנימיות.
חיצוני' הלב, היא התלהבות המתלהבת מבחי' הבינה והדעת בגדולת ה' א"ס ב"ה. (להתבוננן) [להתבונן] בגדולתו ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו'.
ופנימי' הלב, היא הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דליבא, שהיא למעלה מעלה מבחי' הדעת והתבונה, שיוכל האדם להתבונן בלבו בגדולת ה'.
וכמ"ש "ממעמקים קראתיך ה'", מעומקא דליבא.
(ועד"מ כמו במילי דעלמא. לפעמים יש ענין גדול מאד מאד, שכל חיות האדם תלוי בו, ונוגע עד נקודת פנימיות הלב, ועד בכלל. וגורם לו לפעמים לעשות מעשים ולדבר דברים, שלא בדעת כלל)
וזלע"ז, ככה הוא ממש בעבודה שבלב.
והיינו לפי שבחי' נקודת פנימית הלב, היא למעלה מבחי' הדעת המתפשט ומתלבש במדות שנולדו מחב"ד כנודע.
רק היא בחי' הארת חכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת. ובה מלובש וגנוז אור ה' ממש. כמ"ש, "ה' בחכמה כו'". והיא היא בחי' ניצוץ אלקות שבכל נפש מישראל.