אך מי הוא הנותן כח ועוז לבחי' מתנים, להעמיד ולקיים הראש והזרועות?
הוא עסק ולימוד הלכות בתורה שבע"פ.
שהיא בחי' גילוי רצון העליון.
דאורייתא מחכמה היא דנפקת.
אבל מקורה ושרשה, הוא למעלה מעלה מבחי' חכמה.
והוא הנקרא בשם "רצון העליון ב"ה".
וכמ"ש, "כצנה רצון תעטרנו".
כעטרה שהיא על המוחין שבראש.
וכנודע ממ"ש ע"פ: "אשת חיל עטרת בעלה".
"וכל השונה הלכות בכל יום כו'".
וזהו, "חגרה בעוז מתניה".
אין "עוז" אלא תורה.
שהיא נותנת כח ועוז, לבחי' מתנים, החגורים ומלובשים בה, לחזק ולאמץ זרועותיה.
הן דו"ר שכליים, או טבעיים, כל חד לפום שיעורא דיליה.
(ועל העמדת וקיום בחינת הראש שבנפש, הוא השכל המתבונן כו', אמר: "טעמה כי טוב סחרה כו'". ומבואר במ"א):
אך עת וזמן החיזוק ואימוץ הזרועות והראש, היא שעת תפלת השחר.
שהיא שעת רחמים, ועת רצון העליון למעלה.
ולזאת, אותה אבקש ממבקשי ה', יבינו וישכילו יחדיו, ולהיות לזכרון בין עיניהם, כל מה שכתבתי אליהם אשתקד בכלל.
ובפרט מענין כוונת התפלה מעומקא דלבא, יום יום ידרשון ה', בכל לבם ובכל נפשם.
ונפשם תשתפך כמים, נוכח פני ה'.
וכמארז"ל בספרי: "עד מיצוי הנפש כו'":