והנה ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה, וגדול יתר מאד בכפלי כפליים לאין קץ, עשה לנו אלהינו.
כי לגדולתו אין חקר, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.
ונודע מזה"ק והאר"י ז"ל: ריבוי ההיכלות והעולמות עד אין מספר. ובכל עולם והיכל ריבוא רבבות מלאכים לאין קץ ותכלית.
וכמ"ש בגמ': (חגיגה יג, ב) כתיב: "היש מספר לגדודיו, וכתיב אלף אלפין ישמשוניה וריבו רבבן קדמוהי כו'"? ומשני: "אלף אלפין וכו' מספר גדוד אחד אבל לגדודיו אין מספר".
וכולם קמיה כלא ממש חשיבי, ובטלים במציאות ממש, כביטול דבור א' ממש לגבי מהות הנפש המדברת ועצמותה, בעוד שהיה דיבורה עדיין במחשבתה או ברצון וחמדת הלב, כנ"ל באריכות:
וכולם שואלים: "איה מקום כבודו?"
ועונים: "מלא כל הארץ כבודו", הם ישראל עמו.
כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם, כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים ערות הארץ, מקום הזוהמא והטומאה.
"לא ע"י מלאך ולא ע"י כו'" אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם. כמ"ש: "וארד להצילו וגו'".
כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי בהתקשרות הנפש ממש.
בבחי' נשיקין פה לפה, לדבר דבר ה' זו הלכה.
ואתדבקות רוחא ברוחא, היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו, דכולא חד ממש.
וגם בבחי' חיבוק, הוא קיום המצות מעשיות ברמ"ח אברים, דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברין דמלכא כנז"ל.
ודרך כלל נחלקין לשלש בחי', ימין ושמאל ואמצע, שהן חסד דין רחמים, תרין דרועין וגופא וכו'.