והנה עם כל הנ"ל יובן היטב פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקים: דהרהור לאו כדבור דמי. ואם קרא ק"ש במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו - לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרות. וכן בברכת המזון דאורייתא ובשאר ברכות דרבנן, ובתפלה. ואם הוציא בשפתיו ולא כיון לבו - יצא ידי חובתו בדיעבד ואין צריך לחזור.
לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכה ראשונה של תפלת שמונה עשרה. וכדאיתא [ברפ"ב דברכות]: "ע"כ מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה וכו'".
והיינו, משום שהנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה במצות רק להמשיך אור לתקן נפש החיונית והגוף ע"י אותיות הדבור שהנפש מדברת בה' מוצאות הפה. וכן במצות מעשיות שהנפש עושה בשאר אברי הגוף:
אך אעפ"כ אמרו: תפלה או שאר ברכה בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה.
פי', כי כמו שכל הברואים שבעוה"ז שיש להם גוף ונשמה: שהם נפש כל חי, ורוח כל בשר איש, ונשמת כל אשר רוח חיים באפיו מכל בעלי חיים[1]
וה' מחיה את כולם[2], ומהוה אותם מאין ליש תמיד באור וחיות שמשפיע בהם. שגם הגוף החומרי ואפי' אבנים ועפר הדומם ממש יש בו אור וחיות ממנו ית' שלא יחזור להיות אין ואפס כשהיה.
ואעפ"כ אין ערך ודמיון כלל בין בחי' אור וחיות המאיר בגוף לגבי בחי' אור וחיות המאיר בנשמה שהיא נפש כל חי.