והנה ביאור משל זה, שהמשיל אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן, וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא ע"י מעשים טובים דווקא. ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל להיות היא כשמן לפתילה, מבואר ומובן לכל משכיל.
כי הנה נשמת האדם, אפי' הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אעפ"כ אינה בטילה במציאות לגמרי, ליבטל וליכלל באור ה' ממש להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד גמור. רק הוא דבר בפני עצמו - ירא ה' ואוהבו. משא"כ המצות ומעשים טובים, שהן רצונו ית'.
ורצונו ית' הוא מקור החיים לכל העולמות והברואים. שיורד אליהם על ידי צמצומים רבים והסתר פנים של רצון העליון ב"ה וירידת המדרגות, עד שיוכלו להתהוות ולהבראות יש מאין ודבר נפרד בפני עצמו ולא יבטלו במציאות כנ"ל.
משא"כ המצות, שהן פנימית רצונו ית', ואין שם הסתר פנים כלל - אין החיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל, אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו ית', והיו לאחדים ממש ביחוד גמור.