ואם ירחיב ה' לו עוד - אזי "טהור ידים יוסיף אומץ[1]" ומחשבה טובה כו'[2].[3]
וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן יהיה מכון לשבתו ית', בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו, שהיא ממדותיו של הקב"ה מה הוא רחום וכו'.
וכמ"ש בתיקונים, "חסד דרועא ימינא".
ואף שאינו נותן אלא חומש, הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה', להיות מכון לשבתו ית'.
כנודע מאמר רז"ל שמצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות, ובקרבנות היה כל החי עולה לה' ע"י בהמה אחת. וכל הצומח ע"י עשרון סלת אחד בלול בשמן כו'.
ומלבד זה, הרי בשעת התורה והתפלה עולה לה' כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו, כמ"ש לקמן.
והנה בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנ"ל, אין מהן מניעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה, בשעת השמחה ממש.
מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא מצד הגוף ונפש הבהמית, והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלהית, וניצוץ אלהות המלובש בה להחיותה כנ"ל [בפ' ל"א].
וכה"ג איתא בזהר, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא":