עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית.
ובפרט, כשרואה בנפשו בעתים מזומנים, שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב.
אזי יעמיק מחשבתו, ויצייר בשכלו ובינתו, ענין יחודו ית' האמיתי.
איך הוא ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים.
ואפי' מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו ית'.
וכולא קמיה, כלא חשיב ממש.
והוא לבדו הוא, בעליונים ותחתונים, ממש כמו שהיה לבדו קודם ששת ימי בראשית.
וגם במקום הזה שנברא בו עולם הזה השמים והארץ וכל צבאם, היה הוא לבדו ממלא המקום הזה.
וגם עתה כן, הוא לבדו בלי שום שינוי כלל.
מפני שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש. כביטול אותיות הדבור והמחשבה במקורן ושרשן, הוא מהות הנפש ועצמותה, שהן עשר בחינותיה חכמה בינה ודעת כו'.
שאין בהם בחי' אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה.
[כמ"ש בפ' כ' וכ"א באריכות ע"ש]
וכמ"ש ג"כ במקום אחר משל גשמי לזה, מענין ביטול זיו ואור השמש במקורו, הוא גוף כדור השמש שברקיע.
שגם שם מאיר ומתפשט ודאי זיוו ואורו, וביתר שאת מהתפשטותו והארתו בחלל העולם.
אלא ששם הוא בטל במציאות במקורו, וכאילו אינו במציאות כלל:
וככה ממש דרך משל, הוא ביטול העולם ומלואו במציאות, לגבי מקורו שהוא אור א"ס ב"ה וכמש"ש באריכות.
והנה כשיעמיק בזה הרבה, ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן, בכל לב ונפש ומאד, באמונה זו כי רבה היא. כי היא קרבת אלהים ממש.
וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאות כל העולמות עליונים ותחתונים להיות לו דירה זו בתחתונים. כמ"ש לקמן באריכות.
והנה כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו.
וק"ו לאין קץ, לקרבת ודירת ממ"ה הקב"ה.
וכדכתיב "כי מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם ה'":