ולהיות בחי' תשובה זו, ביתר שאת ויתר עז מעומקא דלבא. וגם שמחת הנפש תהיה בתוספת אורה ושמחה. כאשר ישיב אל לבו דעת ותבונה לנחמו מעצבונו ויגונו לאמר כנ"ל: הן אמת כו'.
אך אני לא עשיתי את עצמי. ולמה עשה ה' כזאת להוריד חלק מאורו ית' הממלא וסובב כל עלמין וכולא קמי' כלא חשיב והלבישו במשכא דחויא וטפה סרוחה? אין זה כי אם ירידה זו היא צורך עליה, להעלות לה' כל נפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה וכל לבושיה הן בחי' מחשבה דבור ומעשה שלה, ע"י התלבשותן במעשה דבור ומחשבת התורה.
[וכמ"ש לקמן ענין העלאה זו באריכות איך שהיא תכלית בריאת העולם]
וא"כ איפוא זאת אעשה, וזאת תהיה כל מגמתי כל ימי חלדי, לכל בהן חיי רוחי ונפשי. וכמ"ש: "אליך ה' נפשי אשא". דהיינו, לקשר מחשבתי ודבורי במחשבתו ודבורו ית' - והן הן גופי הלכות הערוכו' לפנינו. וכן מעשה - במעשה המצות. שלכן נקראת התורה: "משיבת נפש", פי' למקורה ושרשה. וע"ז נאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב":