פרק כג
ועם כל הנזכר לעיל, יובן ויבואר היטב, בתוספת ביאור, מה שאמרו בזהר ,"דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד".
ובתיקונים פירשו, "דרמ"ח פיקודין, אינון רמ"ח אברין דמלכא", לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון, וחפצו האמיתי, המלובש בכל העולמות, העליונים ותחתונים, להחיותם.
כי כל חיותם ושפעם, תלוי במעשה המצות של התחתונים, כנודע.
ונמצא, שמעשה המצות וקיומן, הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון.
שממעשה זה, נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות.
ולכן נקראים, "אברי דמלכא".
דרך משל, כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו, ובטלים לגמרי אליה מכל וכל.
כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו, הן נשמעות לרצונו תכף ומיד, בלי שום צווי ואמירה להן, ובלי שום שהייה כלל, אלא כרגע ממש, כשעלה ברצונו.
כך דרך משל, החיות של מעשה המצות וקיומן, הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו, ונעשה לו ממש כגוף לנשמה.
וכן הלבוש החיצון של נפש האלהית שבאדם המקיים ועושה המצוה, שהוא כח ובחינת המעשה שלה, הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה, ונעשה גם כן כגוף לנשמה לרצון העליון, ובטל אליו לגמרי.
ועל כן, גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה, שכח ובחינת המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה, הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון.
כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת.
ורגלים המהלכות לדבר מצוה.
וכן הפה ולשון שמדברים דברי תורה.
והמוח שמהרהר בדברי תורה ויראת שמים ובגדולת ה' ברוך הוא.
וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "האבות, הן הן המרכבה".
שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה, ולא נעשו מרכבה, רק לרצון העליון לבדו, כל ימיהם: