ולמשל, כמו בנפש האדם כשמדבר דבר אחד, שדבור זה לבדו כלא ממש, אפילו לגבי כללות נפשו המדברת[1] שהוא בחינת לבוש האמצעי שלה, שהוא כח הדבור שלה שיכול לדבר דבורים לאין קץ ותכלית.
וכל שכן[2] לגבי בחינת לבוש הפנימי שלה, שהוא המחשבה שממנה נמשכו הדבורים והיא חיותם.
ואין צריך לומר[3] לגבי מהות ועצמות הנפש, שהן עשר בחינותיה הנזכרים לעיל: חכמה בינה דעת כו', שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו המלובשות בדבור זה כשמדבר.
כי המחשבה היא גם כן בחינת אותיות כמו הדבור, רק שהן רוחניות ודקות יותר.
אבל עשר בחי' חכמה בינה דעת כו', הן שרש ומקור המחשבה ואין בהם בחינת אותיות עדיין, קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה.
למשל, כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם, קודם שעולה מהלב אל המוח לחשב ולהרהר בה - אין בה בחינת אותיות עדיין, רק חפץ פשוט וחשיקה בלב אל הדבר ההוא הנחמד אצלו.
וכל שכן קודם שנפלה התאוה והחמדה בלבו לאותו דבר, רק היתה בכח חכמתו ושכלו וידיעתו,[4] שהיה נודע אצלו אותו דבר שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה להשיגו ולידבק בו, כגון ללמוד איזו חכמה או לאכול איזו מאכל ערב.
רק לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה בלבו בכח חכמתו ושכלו וידיעתו, ואח"כ חזרה ועלתה מהלב למוח לחשב ולהרהר בה איך להוציא תאותו מכח אל הפועל, להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל - הרי בכאן נולדה בחינת אותיות במוחו.
שהן אותיות כלשון עם ועם, המדברים והמהרהרים בהם כל ענייני העולם: