אם לא מי שהוא רשע באמת. כמארז"ל: שהרשעים הם ברשות לבם, ואין לבם ברשותם כלל. וזה עונש על גודל ועוצם עונם.

ולא דברה תורה במתים אלו, שבחייהם קרוים מתים - כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה', בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה לשבר הקליפות, שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים, ע"י שבירת לבו ומרירת נפשו על חטאיו.

כמ"ש בזהר על פסוק: "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר וגו'" - שע"י לב נשבר, נשברה רוח הטומאה דס"א.

[ע"ש פ' פינחס ד' ר"מ, ופ' ויקרא ד' ח', וד' ה' ע"א, ובפי' הרמ"ז שם]

והיא^[1] בחינת תשובה תתאה, להעלות ה' תתאה^[2], להקימה מנפילתה, שנפלה אל החיצונים. שהוא סוד גלות השכינה.

כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "גלו לאדום, שכינה עמהם". דהיינו כשהאדם עושה מעשה אדום.

מוריד וממשיך לשם: בחינת וניצוץ אלהות המחיה את נפש רוח נשמה שלו המלובשים בו.

בנפש הבהמית מהקליפה, שבלבו שבחלל השמאלי, המולכת בו בעודו רשע, ומושלת בעיר קטנה שלו. ונפש רוח נשמה כבושים בגולה אצלה.

וכשנשבר לבו בקרבו, ונשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא, ויתפרדו כו', היא קמה מנפילתה וגם נצבה. כמו שכתוב במקום אחר: