אך באמת, כשתדקדק בלשון ר"מ דלעיל: "ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר כו'", ולא אמר: "תורת איסור והיתר" או: "הלכות או"ה".

אלא ר"ל, דגוף דבר האסור ודבר המותר הוא מאילנא דטוב ורע, שהוא קליפת נוגה כמ"ש בע"ח.

וזהו לשון: "אסור", שהקליפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה כדבר המותר, דהיינו שאינו קשור ואסור בקליפה.

ויוכל לעלות ע"י האדם האוכלו בכוונה לה', וגם בסתם כל אדם העובד ה' - שבכח האכילה ההיא לומד ומתפלל לה', ונמצא שנעשה אותיות התורה והתפלה העולה לה' מכח הנברר מהמאכל ההוא.

וזהו בחול^[1]. אבל בשבת שיש עליה לקליפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות, לכן מצוה לאכול כל תענוגים בשבת, ולהרבות בבשר ויין^[2], אף שבחול נקרא זולל וסובא.

משא"כ בדבר איסור, שאינו יכול לעלות לא בשבת ולא בחול, גם כשמתפלל ולומד בכח ההוא. אם לא שאכל לפיקוח נפש שהתירו רז"ל, ונעשה היתר [גמור].

אבל הלימוד בתורה, אף הלכות איסור והיתר טומאה וטהרה, שהם המשניות וברייתות שבגמרא, ופוסקים המבארים ומבררים דבריהם להלכה למעשה - הן הן גופי תורה שבע"פ, שהיא ספי' מלכות דאצילות. כדאי' בזוה"ק במקומות אין מספר.

ובריש תיקונים: "מלכות פה, תורה שבע"פ קרינן לה". ובאצי': "איהו וגרמוהי חד בהון", דהיינו שאור א"ס ב"ה מתייחד באצילות בתכלית היחוד, שהוא ורצונו וחכמתו המלובשים בדבורו, שנקרא מלכות, הכל אחד: