כי קביעת שכר, הוא שמאיר ה' לנפש תדרשנו באור תורתו, שהוא מעטה לבושו ממש. ולכן נקראת התורה: "אור", שנאמר: "עוטה אור כשלמה".
והנפש היא בעלת גבול ותכלית בכל כחותיה, לכן גם אור ה' המאיר בה הוא גבולי, מצומצם ומתלבש בתוכה.
וע"כ יתפעל לב מבקשי ה' בשעת התפלה וכיוצא בה, כי בו ישמח לבם ויגיל אף גילת ורנן, ותתענג נפשם בנועם ה' [נ"א על ה'] ואורו, בהגלותו ממעטה לבושו שהיא התורה, ויצא כברק חצו.
וזו היא קביעת שכר התורה הקבועה תמיד בנפש עמלה בה.
אבל ההשראה, היא הארה עצומה מאור ה' המאיר בה בלי גבול ותכלית, ואינו יכול להתלבש בנפש גבולית, כ"א מקיף עליה מלמעלה מראשה ועד רגלה.
כמו שאמרו חז"ל: "אכל בי עשרה שכינתא שריא", כלומר עליהם מלמעלה. כמ"ש: "ויהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו", כלומר: כי נועם ה' אשר הופיע במעשה ידינו בעסק התורה והמצות, דאורייתא וקוב"ה כולא חד, יתכונן וישרה עלינו מלמעלה.
להיותו בלי גבול ותכלית ואינו מתלבש בנפשנו ושכלנו, וע"כ אין אנו משיגים בשכלנו הנעימות והעריבות מנועם ה' וזיו השכינה בלי גבול ותכלית אשר מתכונן ושורה עלינו במעשה ידינו בתורה ומצות ברבים דוקא.
וע"ז ארז"ל: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". כי אי אפשר לעולם להשיגו כי אם בהתפשטות הנפש מהגוף.
ואף גם זאת על דרך החסד. כמ"ש: "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו".
וכמו שארז"ל: שהקב"ה נותן כח בצדיקים כו', משא"כ במלאכים.
כמו ששמעתי מרבותי, כי אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד, אף שאינם מדברים בדברי תורה, תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית, משכינתא דשריא עלייהו, עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי.