וזהו שארז"ל, "ועטרותיהם בראשיהם, ונהנין כו'".
עטרה היא בחינת מקיף וסובב, ונקרא "כתר", מלשון כותרת.
והוא בחי' ממוצע, המחבר הארת המאציל א"ס ב"ה, להנאצלים.
ולעתיד יאיר ויתגלה בעוה"ז לכל הצדיקים שיקומו בתחייה.
(ועמך כולם צדיקים כו').
וזה שארז"ל, "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש".
כי קדוש הוא בחי' מובדל, שאינו בגדר השגה ודעת, כי הוא למעלה מעלה מבחינת החכמה ודעת שבג"ע.
כי, "החכמה מאין תמצא" כתיב.
הוא בחינת כתר עליון, הנקרא "אין" בזוה"ק.
והשפעתו והארתו בבחינת גילוי, הוא דוקא כשהנשמה תתלבש בגוף זך וצח אחר התחי'.
כי "נעוץ תחלתן בסופן" דוקא.
ו"סוף מעשה במחשבה תחלה" כו' כנודע.
אך א"א להגיע למדרגה זו, עד שיהא בג"ע תחלה, להשיג בחינת חכמה עילאה (כו'), [אפשר צ"ל כל חד] כפום שיעורא דיליה.
וטל תורה מחייהו, "והקיצות, היא תשיחך כו'".
וד"ל.
וזהו, "רחבה מצותך מאד", היא מצות הצדקה.
שהיא כלי ושטח רחב מאד, להתלבש בה הארת אור א"ס ב"ה.
(וכמ"ש לבושו צדקה)
אשר יאיר לעתיד בבחינת בלי גבול ותכלית, בחסד חנם, באתערותא דלתתא.
זו הנק', "דרך ה'".
וזהו לשון "מאד", שהוא בלי גבול ותכלית.
אבל, "לכל תכלה, ראיתי קץ".
"תכלה", היא מלשון כלות הנפש, שבג"ע, שהיא בבחי' קץ ותכלית, וצמצום, כנ"ל.
"ולכל תכלה", הוא לפי שיש כמה וכמה מעלות ומדרגות ג"ע, זה למעלה מזה, עד רום המעלות.
כמ"ש בלקוטי הש"ס מהאריז"ל, בפי' מארז"ל "ת"ח אין להם מנוחה כו'".
שעולים תמיד ממדרגה למדרגה בהשגת התורה, שאין לה סוף כו', עד אחר התחי', שיהיה להם מנוחה