אך האותיות הן בבחינת חומר וצורה, הנקרא: פנימית וחיצונית.
כי הגם שמקורן הוא מקדמות השכל ורצון הנפש, זו היא בחינת צורת שינוי המבטא שבכ"ב אותיות.
אבל בחינת החומר וגוף התהוותן, והוא בחי' חיצוניותן - הוא ההבל היוצא מהלב, שממנו מתהוה קול פשוט היוצא מהגרון.
ואח"כ נחלק לכ"ב הברות וביטוי כ"ב אותיות, בה' מוצאות הידועות.
אחה"ע מהגרון.
גיכ"ק מהחיך כו'.
ומבטא ההבל, הוא אות ה', אתא קלילא כו'.
והוא מקור החומר וגוף האותיות, טרם התחלקותן לכ"ב.
ולכן ארז"ל שעוה"ז נברא בה':
והנה, הגם שהיא ה' תתאה, ה' אחרונה שבשם הוי'.
ורז"ל דרשו זה, על פסוק כי ב"יה"?
היינו, לפי שמקורה וראשיתה לבא לבחי' גילוי מהעלם היו"ד, הוא מושפע ונמשך מבחינת ה' עילאה.
שיש לה התפשטות, אורך ורוחב, להורות על בחינת בינה. שהיא התפשטות השכל הנעלם, בבחי' גילוי והשגה בהרחבת הדעת.
והשפעתה מסתיימת בלב.
וכמ"ש בתיקונים: "דבינה לבא, ובה הלב מבין".
ומשם יוצא ההבל, מקור גילוי גוף האותיות הדבור, המתגלות בה' מוצאות, מהעלם היו"ד.
ותמונת ה' תתאה בכתיבתה, גם כן בהתפשטות אורך ורוחב, מורה על התפשטות בחי' מלכותו יתברך, מלכות כל עולמים, למעלה ולמטה ולד' סטרין, המתפשטות ונמשכות מאותיות דבר ה'.
כמ"ש בקהלת: "באשר דבר מלך שלטון", כמ"ש במ"א.
[ולהבין מעט מזעיר ענין ומהות אותיות הדבור באלהות, שאין לו דמות הגוף ולא הנפש ח"ו.
כבר נתבאר בדרך ארוכה וקצרה
(בלק"א ח"ב פי"א וי"ב ע"ש)]: