ועתה הפעם, הנני יוסיף שנית ידי, בתוספת ביאור, ובקשה כפולה, שטוחה ופרושה לפני כל אנשי שלומים, הקרובים והרחוקים, לקיים עליהם: שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כל כך. רק אותם שיש להם פנאי. או המלמדים, או הסמוכים על שולחן אביהם, שיכולים להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות, כל ימות החול.
מהם יהיה היורד לפני התיבה - על פי הגורל, או על פי ריצוי הרוב. והוא יאסוף אליו בסביב לו, כל הסמוכים על שולחן אביהם, או מלמדים, שיוכלו להאריך כמוהו. בבל ישונה, נא ונא:
אך בשבתות וימים טובים, שגם כל בעלי עסקים יש להם פנאי, ושעת הכושר להאריך בתפלתם בכוונת לבם ונפשם לה'. ואדרבה עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז. כמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים.
וכמו שכתוב בתורת משה, "ששת ימים תעבוד כו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך", דייקא - כולו לה'.
ולזאת גם הם ירדו לפני התיבה בשבת ויום טוב - על פי הגורל, או בריצוי הרוב, כמ"ש אשתקד:
וכגון דא צריך לאודועי. שבדעתי אי"ה לשלוח לכל המנינים, מרגלים בסתר, לידע ולהודיע, כל מי שאפשר לו, וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפלה, ומתעצל - יהי' נידון, בריחוק מקום. להיות נדחה בשתי ידים בבואו לפה לשמוע דא"ח. ומכלל לאו אתה שומע הן. ולשומעים יונעם. ותבא עליהם ברכת טוב. ואין טוב אלא תורה וכו':