פרק לד

והנה מודעת זאת, שהאבות הן הן המרכבה.

שכל ימיהם לעולם, לא הפסיקו אפי' שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בביטול הנ"ל, ליחודו ית'.

ואחריהם כל הנביאים, כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו.

ומדרגת משרע"ה היא העולה על כולנה,^[1] שאמרו עליו, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

ומעין זה זכו ישראל במעמד הר סיני, רק שלא יכלו לסבול.

כמאמר רז"ל ש"על כל דיבור פרחה נשמתן כו'", שהוא ענין ביטול במציאות הנ"ל.

לכן מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו קדשי הקדשים להשראת שכינתו, שהוא גילוי יחודו ית', כמ"ש לקמן.