פרק כו
ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול.
כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי.
כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה.
הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות, ינוצח בקל, ויפול.
גם אם הוא גבור יותר מחבירו.
ככה ממש בנצחון היצר.
אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן.
כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב.
וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.
ומה שכתוב "בכל עצב יהיה מותר"?
פירוש, שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה?
הנה אדרבה, מלשון זה משמע, שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה.
רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון.
והיינו השמחה האמיתית בה' אלהיו הבאה אחר העצב האמיתי.
לעתים מזומנים, על עונותיו, במר נפשו ולב נשבר.
שעל ידי זה נשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא, ומחיצה של ברזל, המפסקת בינו לאביו שבשמים.
כמו שכתוב בזהר על פסוק "רוח נשברה לב נשבר וגו'".
ואזי יקוים בו רישיה דקרא.
"תשמיעני ששון ושמחה וגו', השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה וגו'".
וזהו טעם הפשוט לתיקון האר"י ז"ל לומר מזמור זה אחר תיקון חצות, קודם הלימוד.
כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר העצב.
שיש לשמחה זו יתרון, כיתרון האור הבא מן החשך דוקא.
כמו שכתוב בזהר על פסוק, "וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור כו'".
עיין שם ודי למבין.
ומקרא מלא דבר הכתוב, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וגו'".
ונודע לכל, פי' האר"י ז"ל, על פסוק זה:
ואם העצבות אינה מדאגת עונות, אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו.
הנה, אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא.
אדרבה, יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו, הוא מסיח דעתו מהן. לקיים מה שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם "זונים" ח"ו, אלא בבינונים כיוצא בו, שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו, בין בהיתר כו'.
וכשמסיח דעתו, מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל: "ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה".
ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש.