ויחוד זה למעלה, הוא נצחי לעולם ועד.
כי הוא ית' ורצונו למעלה מהזמן.
וכן גילוי רצונו שבדבורו, שהיא התורה, הוא נצחי.
וכמו שכתוב "ודבר אלהינו יקום לעולם".
"ודבריו חיים וקיימים כו'".
"ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים כו'".
אלא שלמטה, הוא תחת הזמן, ובאותה שעה לבדה, שעוסק בה בתורה או במצוה.
כי אח"כ, אם עוסק בדבר אחר, נפרד מהיחוד העליון למטה.
והיינו כשעוסק בדברים בטלים לגמרי, שאין בהם צורך כלל לעבודת ה'.
ואעפ"כ, כשחוזר ושב לעבודת ה' אח"כ, לתורה ולתפלה, ומבקש מחילה מה', על שהיה אפשר לו לעסוק אז בתורה ולא עסק - ה' יסלח לו.
כמארז"ל: "עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו".
ולזה תקנו ברכת "סלח לנו", שלש פעמים בכל יום, על עון ביטול תורה, שאין אדם ניצול ממנו בכל יום.
וכמו התמיד שהיה מכפר על מצות עשה.
ואין זה "אחטא ואשוב", אא"כ שבשעת החטא ממש הוא סומך על התשובה ולכך חוטא, כמ"ש במ"א: