פרק כט
אשת חיל עטרת בעלה כו'.
איתא בגמ' פ"ד דמגילה: "ודאשתמש בתגא חלף כו' - זה המשתמש במי ששונה הלכות, כתרה של תורה כו'".
"תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות מובטח לו כו'".
וצריך להבין, למה נקראו ההלכות בשם תגא וכתרה של תורה?
וגם למה השונה הלכות דוקא מובטח לו כו' ולא שאר ד"ת?
וכן להבין מארז"ל בפי"א דמנחות: "אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית כו' יצא י"ח". ולמה אינו יוצא י"ח בשאר ד"ת?:
אך מודעת זאת מ"ש האריז"ל: שכל אדם מישראל צריך לבא בגלגולים רבים עד שיקיים כל תרי"ג מצות התורה במחשבה דיבור ומעשה. להשלים לבושי נפשו ולתקנם, שלא יהא לבושא דחסרא כו'. לבד מצות התלויות במלך שהוא מוציא כל ישראל, כי הוא כללות כולם כו'. והטעם הוא, כדי להלביש כל תרי"ג בחי' וכחות שבנפשו, אחת מהנה לא נעדרה כו'.
וביאור ענין הכרח וצורך לבושים אלו, מבואר בזהר, ומובן לכל משכיל.
כי להיות שנפש רוח ונשמה שבאדם הן בחי' נבראים, וא"א לשום נברא להשיג שום השגה בבורא ויוצר הכל א"ס ב"ה.
וגם אחרי אשר האיר ה' מאורו ית' והאציל בבחי' השתלשלות מדרגות רבות מדרגה אחר מדרגה בבחי' צמצומים עצומים ולבושים רבים ועצומים הידועים לי"ח, ונקראים באד"ר בשם שערות. וכדכתיב בדניאל, "ושער רישיה כעמר נקא כו'".
אעפ"כ לא יכלה הנפש או הרוח ונשמה למסבל האור כי טוב ומתוק האור וכו'.
כמ"ש, "לחזות בנועם ה'", לשון נעימות ועריבות ומתיקות ותענוג עצום לאין קץ.
כמ"ש, "אז תתענג על ה' והשביע בצחצחות כו'".
לשון צחה, צמא, כמ"ש בזהר.
ואין בכחה לקבל הנעימות ועריבות הצחצחות שלא תצא מנרתקה ותתבטל ממציאותה כנר באבוקה.
אם לא שמבחי' אור זה עצמו תשתלשל ותמשך ממנו איזו הארה מועטת בדרך השתלשלות מדריגה אחר מדרגה בצמצומים רבים, עד שיברא ממנה לבוש אחד נברא מעין מהות אור זה, להלביש הנפש רוח ונשמה.
ודרך לבוש זה, שהוא מעין אור זה, תוכל ליהנות מזיו אור זה ולהשיגו, ולא תתבטל ממציאותה.
וכמשל הרואה בשמש דרך עששית זכה ומאירה וכו'.
וכמ"ש, "ויבא משה בתוך הענן ויעל כו'".
שנתלבש בענן, ועלה וראה דרך הענן וכו', כמ"ש בזח"ב דר"י ורכ"ט.