שפא דיני המבטל רשותו ועבר והוציא ובו ז' סעיפים:
א המבטל רשותו ועבר והוציא אח"כ מביתו לחצר - בשוגג אינו אוסר, במזיד - אוסר שהרי חוזר בו מביטולו שביטל להם חלקו שבחצר. ואין אומרים כאן: שבת כיון שהותרה הותרה - שכיון שחוזר בו א"כ בודאי לא הסיח לבו לגמרי מתחלה ולא הותרה שבת מעולם.
ואינה נקראת חזרה אלא כשמוציא מביתו לחצר אבל אם מכניס מחצר לביתו אין זו חזרה שכיון שביטל להם החצר מפנה הוא את חפציו ממנה לבית ואינו אוסר עליהם בהכנסה זו.
(אבל מכל מקום אסור לו להכניס מחצר לבית שהרי ביתו מיוחד לו והחצר להם ונמצא מוציא מרשות לרשות).
במה דברים אמורים כשלא ביטל להם אלא רשותו שבחצר בלבד אבל אם ביטל להם גם רשות ביתו והכניס מחצר לבית הרי זו חזרה מביטול הבית ואוסרו עליהם.
וכל זה כשמוציא או מכניס קודם שהחזיקו הם ברשות שביטל כגון קודם שהוציאו מבתיהם לחצר או הכניסו מחצר לבתיהם כשביטל להם רשותו שבחצר או קודם שהוציאו מביתו לחצר או מחצר לביתו כשביטל להם גם רשות ביתו אבל לאחר שהחזיקו ברשותו בין בהוצאה לבדה בין בהכנסה לבדה שוב אינו יכול לחזור בו. ואע"פ שהכנסה אינה נקראת חזקה לענין חזרה שאין זה חוזר ומחזיק ברשותו כשמכניס ממנו חפציו לביתו אעפ"כ נקראת חזקה לענין שלא יוכל לחזור בו שכל שעשו דבר ברשותו שהיו אסורים לעשותו אם לא ביטלה להם הרי זו חזקה ואינו אוסר עליהם כשחוזר בו.
אבל הוא אסור להכניס ולהוציא בחצר אף לאחר שהחזיקו בה אלא א"כ ביטל להם גם רשות ביתו שאז נעשה כאורח גמור אצלם כמו שנתבאר בסי' ש"פ.
ואין חזקה מועלת אלא כשהחזיקו משחשכה אבל מה שמוציאים ומכניסים מבעוד יום אין זו הוכחה שהיא רשות שלהם שהרי אף אם לא ביטלה להם היו רשאים להוציא ולהכניס מבעוד יום ויש אומרים שאף חזקה שמבעוד יום מועלת אע"פ שאינה מוכחת ובלבד שתהא אחר הביטול (ויש להחמיר כסברא הראשונה לכתחלה ובדיעבד יש להקל בדברי סופרים):
ב יש ביטול רשות מחצר לחצר אפילו אינן אוסרות זו על זו כגון ב' חצרות ופתח ביניהן ועירבה כל אחת לעצמה ולא עירבו יחד יכולה כל אחת לבטל רשותה לחבירתה שתהא חבירתה מותרת להשתמש בה ולא היא.
ואין צריך לומר אם אוסרות זו על זו כגון ב' חצרות זו לפנים מזו ועירבה החיצונה לבדה והפנימית לא עירבה כלל שאוסרת היא על החיצונה כמו שנתבאר בסי' שע"ח יכולה היא לבטל לה רשות שיש לה בה להשתמש ולדרוס בה שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת ולבא ותהיה החיצונה מותרת להשתמש בחצרה אף על פי שהפנימים עוברים עליה כשצריכים לצאת ולבא (ו)העברה לבדה אינה אוסרת אלא כשמשתמשים שם לעשות צרכיהם שזה שאמרו שהפנימית אוסרת בדריסת רגלה על חיצונה אין הכוונה שדריסת והעברת הרגל בלבדה תאסור אלא דריסת הרגל כשדורסת שם ומשתמשת בצרכיה בדרך תשמיש החצר לבתים היא אוסרת אותה כמו שאוסרים אותה הבתים שבה אם לא עירבו בה ולכן כשביטלה לה זכות זה ואינה משתמשת בה בשבת אינה אוסרת אותה אעפ"י שעוברת עליה.
וכן אם עירבו הפנימית והחיצונה ביחד ושכח אחד מהפנימית ולא עירב ששתיהן אסורות כמו שנתבאר שם יכול הוא לבטל להם רשותו וצריך שיבטל לכל אחד מהפנימית ולכל אחד מהחיצונה ואז הוא לבדו אסור וכולם מותרים אבל אם לא ביטל אלא להפנימית אף הפנימית אסורה שהחיצונה אוסרתה ואעפ"י שאין להחיצונה דריסת הרגל עליה מ"מ העירוב שעירבה עמה מרגילה לתוכה וכאלו היא דרה בה שעירוב משום דירה.
אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב אין צריך לבטל להפנימית שאף אם לא עירבה החיצונה כלל אלא הפנימית לבדה אין החיצונה אוסרת את הפנימית הואיל ואין לה דריסת הרגל עליה ואין העירוב מרגילה לתוכה מפני שיכולה לומר לה לתיקוני שתפתיך עמי ולא לעיוותי משא"כ כששכח אחד מן הפנימית ולא עירב אינה יכולה לומר כן כיון שהעיוות הוא ממנה:
ג יש ביטול רשות בחורבה שאם היו ב' בתים וחורבה ביניהם שהיא של שניהם (או שאינה של שניהם אבל שניהם משתמשים בה בתשמיש נוח שהם אוסרים זה על זה כמו שנתבאר בסי' שע"ו) ושכחו ולא עירבו יכול אחד לבטל לחבירו להיותו מותר בה ואין אומרים שלא הקילו חכמים בביטול רשות אלא בחצר שלפני הבתים שבה הוא עיקר תשמישם:
ד יש ביטול רשות מבית לבית שאם היו ב' בתים פתוחים זה לזה ולא עירבו יחד אחד מבטל רשות ביתו לחבירו ואפילו המבטל מותר להוציא מביתו לבית חבירו שהרי הכל של חבירו כיון שביטלו לו ואפילו קודם שהחזיק חבירו בביתו יכול הוא להוציא ממנו לבית חבירו.
ואינו דומה להמבטל רשות חצירו שאין לו להוציא מביתו לחצר אפילו ביטל גם רשות ביתו עד שיחזיקו הם תחלה ואפילו אם החזיקו אינו מועיל אלא ביחיד שביטל לרבים אבל לא ביחיד ליחיד כמו שנתבאר בסי' ש"פ לפי שכיון שהיה לו חלק בחצר אלא שביטלו להם א"כ כשמוציא מביתו לחצר נראה כחוזר מביטולו ומחזיק בחלקו שבחצר ולכן צריך שיחזיקו הם תחלה ואז נעשה הוא כאורח אצלם אם הם רבים אבל לא יחיד אצל יחיד משא"כ כשמוציא לבית חבירו שלא היה לו בו חלק מעולם ולא ביטלו אינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו:
ה אבל אינו יכול להכניס מבית חבירו לביתו, שכשמכניס לביתו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו. ואפילו החזיק בו כבר חבירו אינו מועיל להתיר גם לו כיון שאינו נעשה כאורח אצל חבירו מפני שהוא יחיד אצל יחיד. ואם הוא יחיד אצל רבים עכ"פ לא יכניס לביתו מבתיהם עד שיחזיקו הם תחלה בביתו.
ואם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו בלבד בלי החדר - אסור להוציא מהחדר לביתו שהחדר מיוחד לו והבית לחבירו ונמצא מוציא מרשות לרשות. ואפילו הוא יחיד אצל רבים אינו נעשה כאורח אצלם לענין הוצאה והכנסה מחדר לבית כמו שהמבטל רשות חצירו ולא רשות ביתו אינו נעשה כאורח אצלם לענין הוצאה והכנסה מביתו לחצר כמו שנתבאר בסי' ש"פ.
אבל יכול להכניס מבתיהם לביתו אפילו קודם שהחזיקו הם בביתו, כמו שהמבטל רשות חצרו יכול להוציא מבתיהם לחצר קודם שיחזיקו הם שאינה נקראת חזרה אלא כשמוציא מביתו אבל לא מבתיהם.
ויש אומרים שאין לבטל רשות מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא יבטלנו לפי שיש לחוש שלא תשתכח תורת עירוב מבתים אלו הפתוחים זה לזה שכולם יבטלום בעליהם לאחד וגם הם יהיו מותרים להוציא כל אחד מביתו לבית חבירו הואיל ואינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו, מה שאין כן כשמשאיר חדר אחד שאסור להוציא ממנו לבית ואם היה עירוב היה מותר נמצא משתכר הוא בעירוב ושוב אין לחוש שיבטלו הכל ותשתכח תורת עירוב.
והעיקר כסברא הראשונה שהרי אף אם אינו משאיר שום חדר משתכר הוא בעירוב שיהא מותר לו להכניס לביתו מבית חבירו שביטל לו ביתו שאסור לו עכשיו אפילו לאחר שהחזיק בו חבירו אם הוא יחיד אצל יחיד ואצ"ל רבים אצל יחיד ואעפ"כ טוב להחמיר לכתחלה להשאיר חדר אחד:
ה הביטול הוא במקום עירוב שמבעוד יום, לפיכך במקום שלא היו יכולים לערב מבעוד יום אינם יכולים לבטל משתחשך. כגון ב' בתים בב' צידי רשות הרבים והקיפום נכרים מחיצה בשבת בענין שיש ביניהן כמו חצר שב' בתים אלו פתוחים לה והרי הם אוסרים זה על זה - אינם יכולים לבטל אחד לחבירו כיון שלא היו יכולים לערב מבעוד יום:
ו אבל מי שירש בית בשבת ונכנס לדור בו שאוסר הוא על בני החצר כגון שלא עירב עמהם המוריש יכול לבטל להם רשותו ואף ע"פ שלא היה יכול לערב עמהם מבעוד יום שהרי לא היה דר בבית זה מבעוד יום - מכל מקום היורש במקום מורישו הוא עומד והרי מורישו היה יכול לערב לכן יכול הוא לבטל:
ז מבטלין וחוזרין ומבטלין: כלומר שמבטלין רשותן בני חצר זו לבני חצר אחרת שעירבה לעצמן או לאחד מבני חצר עד שיוציאו מה שירצו וחוזרים ומבטלים רשותם לאותם שביטלו להם עד שיוציאו גם הם מה שירצו. אבל אם לא היו חוזרים ומבטלים להם לא היו מותרים להוציא אפילו ביטלו גם רשות בתיהם הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים כמו שנתבאר בסי' ש"פ: