שע דיני שיתוף בעירוב ובו י' סעיפים:
א הדר בבית שער אע"פ שיש לו ד' מחיצות כיון שרבים עוברים דרך שם לבתיהם אין עליו תורת בית אלא תורת חצר ואין צריך לערב עם שאר הבתים.
וכן הדר באכסדרא ומרפסת שבחצר אינו אוסר על בני החצר שאינן חשובות דירה.
וכן סוכת החג בחג אינה חשובה דירה לאסור.
אבל הדר בבית התבן בבית הבקר בבית האוצר בבית העצים - אוסר עד שיערב לפי שראוים לדור בהם וחשובים דירה, אע"פ שעשויים מקנים וכיוצא בהם:
ב בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצרו והשכירן לאחרים, או שהשאילם (לזמן, בענין שאינו יכול לסלקם תוך הזמן בעל כרחם) - הרי הם אוסרים עליו בחצר כאלו היו בתים שלהם עד שיערבו. וכן אסור לטלטל מביתו לבתיהם עד שיערבו.
ואם יש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת מחמת איסור שאסור לטלטלם אפילו לצורך גופם או מקומם - כיון שלא סילק עצמו מבתים אלו מכל וכל אלא יש לו בהם תפיסת יד נעשה כאלו דר בהם ואין הדרים אוסרים עליו לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו.
ולפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אע"פ שלא נתנו עירוב כמו שמותרים אורחים שמתארחים בביתו להוציא מביתו לחצר בלי שיערבו עמו.
אבל אם אין לו בהם אלא דברים שמותר לטלטל לצורך גופם או מקומם אין זו חשובה תפיסת יד כיון שיכול להוציאם משם כשיצטרך להם (או למקומם)
ויש אומרים שאם אינן ניטלין מחמת כובדן חשובין תפיסת יד אע"פ שמותרים בטלטול (ויש להחמיר בזה).
ואין תפיסת יד מועלת אלא בבתים שהם שלו בין שהם קנוים לו בין שהם שכורים או שאולים אצלו וחזר והשכירם או השאילם לאחרים. אבל מי שיש לו תפיסת יד בבית שאינו לא קנוי ולא שכור ולא שאול אין זה מועיל כלום ואוסר עליו בחצר וכן לטלטל מביתו לביתם:
ג יש אומרים שאין תפיסת יד מועלת אלא כשאין עמהם דיורין אחרים בחצר ואז אין צריך לערב כלל ביניהם או אפילו יש דיורים בחצר אלא שאותן דיורים מביאים עירובן ומניחין אותו בביתו של בעל הבית זה שיש לו תפיסת יד או באחד מבתים אלו שיש לו בהם תפיסת יד ואז אין כל בתים אלו צריכים ליתן כלל לעירוב פת לפי שכל בתים אלו הם כבית אחד ובית שהעירוב מונח בו אין צריך ליתן את הפת.
אבל אם העירוב מונח באחד מבתי הדיורין הרי כל הבתים אלו צריכים כל אחד ליתן פת לעירוב שמתוך שבתים אלו הוזקקו לעירוב עכ"פ בשביל בית שדר בו בעל הבית צריכים גם הם ליתן בשביל בתיהם, אע"פ שיש לבעל הבית בהם תפיסת יד והרי דינו עמהם כדין אחים המקבלים פרס מאביהם שיתבאר:
ד אחד ששכר בירה מן הנכרי ודר בה עם חבירו, זה בחדר זה וזה בחדר זה ויש להשוכר תפיסת יד בחדר חבירו - אם מתחלת השכירות ששכרה מן הנכרי הסכימו לדור יחד ולדעת כן שכרה מן הנכרי אע"פ שהוא לבדו שכרה מן הנכרי הרי חבירו שותף עמו בה ואינו יכול לסלקו כל זמן משך השכירות מן הנכרי שכיון שלדעת כן שכרה מן הנכרי כדי שידורו ביחד הרי נעשה הוא שליח לחבירו לשכור בעדו מן הנכרי ולפיכך אין תפיסת יד מועלת לו בשל חבירו כיון שאינו שלו.
אבל אם מתחלת השכירות שכרה לעצמו ואחר כך נמלך והשכיר לחבירו מועיל לו תפיסת יד בשל חבירו:
ה חמש חבורות ששבתו בטרקלין וחלקוהו במחיצות לחמשה חדרים וכל אחד מהם פתוח לחצר אם המחיצות מגיעות לתקרה או בתוך ג' טפחים סמוך לתקרה הרי כל אחד ואחד חדר בפני עצמו אפילו הן מחיצות עראי כגון של יריעות וצריכות כל אחד ואחד מהחבורות ליתן עירובן.
במה דברים אמורים כשיש עוד דיורין בחצר ועירוב כל החצר מניחין אותו באחד מדיורין ההם או בחצר אחרת שעירבה עם זו - שמתוך שטרקלין זה הוזקק לעירוב מחמת הדיורין צריכה כל חבורה ליתן עירוב.
אבל אם דיורין ההם נתנו עירובן בזה הטרקלין אינם צריכים ליתן עירוב כלל שכולם דרים בבית זה ובית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן פת להעירוב.
ואף שטרקלין זה מוחלק במחיצות לה' חדרים והעירוב הוא באחד מהם - אין בכך כלום הואיל ואינן אלא מחיצות עראי.
וכן אם אין דיורין אחרים כלל בחצר אין צריך עירוב כלל שאינן אוסרים כלל זה על זה הואיל וכולם בבית אחד שאינו מוחלק אלא במחיצות עראי.
חלקוהו במחיצות שאינן מגיעות לתקרה, אפילו אם יש דיורין בחצר ועירוב כל החצר מניחים באחד מדיורין ההם - אין צריכים כל החבורות אלא ליתן עירוב אחד כאלו אין ביניהן מחיצות כלל.
ואם מקצתן עשו מחיצות המגיעות לתקרה ומקצתן לא עשו אותן שעשו הם מחולקים ואותן שלא עשו הן כמשותפין.
וכל זה כשעשו מחיצות עראי לפי שעה, אבל אם שבתו בחדרים ועליות ממש והם פתוחים לחצר אוסרים זה על זה אפילו אין דיורין אחרים בחצר, וצריכות כל חבורה וחבורה ליתן עירוב אפילו מניחין העירוב בזה הטרקלין.
וכל זה כשכולם פתוחים לחצר אבל אם אין פתוח לחצר אלא החיצון בלבד וכולם עוברים דרך עליו אפילו הם חדרים ממש - אין צריך ליתן עירוב אלא שנים הפנימיים שהם בלבדם חשובים דירות ואוסרים בחצר זה על זה וכן לטלטל מזה לזה אבל כל האחרים חשובים כבית שער להם כמו שיתבאר.
וכל זה כשכולם שוין בטרקלין זה, אבל בעל הבית שיש לו מלמד או סופר בביתו וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו, אע"פ שיש לכל אחד חדר מיוחד פתוח לחצר וגם לרשות הרבים ואוכל וישן בחדרו - אין צריך לערב בחצר כלל מפני שאין אוסרים כלל לא בחצר ולא לטלטל מחדריהם לבית או מחדר לחדר אפילו אין לו בהם תפיסת יד - לפי שאינו משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה והרי יכול לסלקם בכל עת.
אבל אם החדרים קנויים להם או שכורים (או שאולים בענין שאינו יכול לסלקם תוך זמן שאילתם - אין לומר שאינו משאיל להם רשותו לאסור עליו כיון שכבר השאיל להם ואין בידו לסלקם ובע"כ הם) אוסרים עליו - אלא אם כן יש לו בהם תפיסת יד.
ואפילו הם משתמשים באפייה ובישול בבית גדול של בעל הבית אין זה מועיל כלום כיון שאוכלים בחדריהם אלא אם כן תלמידים המקבלים פרס מרבן כמו שיתבאר:
ו עיקר דירת האדם היא מקום אכילת פת ולא מקום השינה ולינה. לפיכך אנשי החצר שהיו כולם אוכלים בבית אחד בשבת אעפ"י שכל אחד אוכל משלו על שלחן בפני עצמו ויש לכל אחד חדר בפני עצמו בחצר שדר שם כל היום וכל הלילה אינם צריכים עירוב מפני שהם כאנשי בית אחד ואינן אוסרים זה על זה.
וכן אם הוצרכו לעשות עירוב עם חצר אחר עירוב אחד לכולם ופת אחד בלבד - מוליכין לאותו מקום שהם מערבין עמו ואיזה מהם שירצה יתן הפת. ואפילו בני ביתו של בעל הבית יכולין ליתן הפת משלהם. ואם היה העירוב בא אצלם - אין צריך ליתן פת כלל כמו הבית שמניחים בו העירוב שאין צריך ליתן הפת שכל אלו הבתים כבית אחד הם חשובים כיון שאכילת בעליהם היא בבית אחד בלי מחיצה מפסקת ביניהם.
ואפילו אם לפעמים פורסין וילון לפניהם לצניעות אינו חשוב מחיצה לחלוק ביניהם אפילו אם מגיע לתקרה הואיל ואינו פרוס שם תמיד כל זמן שהם בבית אלא כשרוצין לעשות שם דבר צניעות פורסין אותו ואח"כ מסלקין אותו משא"כ בחבורות ששבתו בטרקלין שהיריעות שפרסו ביניהן הן פרוסות שם כל זמן שביתתן שם.
ומי שיש לו שתי בתים בשתי חצרות באחת הוא אוכל ובשניה הוא דר כל היום וכל הלילה הרי זה אוסר באותה שאוכל אם אוכל שם בשבת וצריך לערב עמהם אבל בשניה אינו אוסר ואין צריך לערב ומותר להשתמש שם בשבת לפי שנעשה שם כאורח אצלם:
ז האחים שיש להם בתים בחצר אביהם ומקבלים פרס מאביהם ואוכלים בבתיהם בין שהפרס הוא לחם בין שהוא מעות לקנות בו לחם אם יש עוד דיורים בחצר ומניחים עירוב כל החצר באחד מדיורין ההם צריכים האחים עם אביהם ליתן כל אחד עירובו שמתוך שבתים אלו של האב ובניו הוזקקו לעירוב צריכים ליתן כל אחד ואחד אבל אם אין עמהם דיורין בחצר אין צריך עירוב כלל שאינן אוסרים זה על זה הואיל ואוכלים פרס אביהם נעשו כבני ביתו או אפילו יש עמהם דיורין אלא שמניחים העירוב באחד מבתים אלו של האחים או בבית אביהם אינן צריכין לערב כלל לפי שכולם כבית אחד שמניחים בו העירוב שאין צריך ליתן את הפת.
וכן בנשים המקבלות פרס מבעליהן ובעבדים המקבלים פרס מאדוניהם ובתלמידים המקבלים פרס מרבן:
ח עשרה בתים זה לפנים מזה ואין פתוח מהם לחצר אלא החיצון בלבד וכולם עוברים מזה לזה ויוצאין דרך החיצון לחצר שנים הפנימים לבדם צריכים ליתן עירוב שהם לבדם תורת בית עליהם ואוסרים בחצר וכן לטלטל מזה לזה וכן מהם לבתים שלפניהם ולחצר אבל שאר הבתים שלפניהם תורת חצר עליהם לפי שכל אחד מהם הוא בית שער להפנימי ממנו וא"כ בית השלישי מהפנים הוא בית שער לב' הפנימים ונקרא בית שער של רבים ואינו חשוב דירה כיון שרבים עוברים עליו אבל בית השני אינו בית שער אלא לבית אחד הפנימי ממנו ובית שער של בית אחד אינו מתבטל מתורת בית:
ט המתארח בחצר אפילו נתארח בבית בפני עצמו ואוכל וישן שם בביתו אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות - אינו אוסר על בני החצר והוא והם מותרים לטלטל בחצר בין מביתו בין מבתיהם.
ואפילו אם האורחים רבים ובעל הבית אחד כולם טפלים אצלו ונעשים כאנשי ביתו, אפילו אם הבתים שמתארחים בהם אינם שלו אלא של נכרים או של ישראלים שאינם דרים שם.
ויש אומרים שהאורח שמתארח בבית או חדר בפני עצמו אינו טפל לבעל הבית להיות כאנשי ביתו אלא שכל שלא נתארח בדרך קבע אין לו חלק בחצר ואינו אוסר על בעל הבית לטלטל מביתו לחצרו אבל לטלטל מבית האורח לחצר - אסור בין לו בין לבעל הבית שכיון שהשכירו לו בית זה לאיזה זמן: שכירות ליומו ממכר הוא, והרי זה בית שלו וכשמוציא משם לחצר בעל הבית הרי זה כמוציא מרשות לרשות.
(והוא הדין אם השאילוהו לו בענין שאינם יכולים לסלקו תוך משך זמן שאלתו ואינו דומה לאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב שכשמבטל להם רשות ביתו מותר גם הוא להוציא מביתו לחצר מפני שנעשה אצלם כאורח כמו שיתבאר בסי' ש"פ - לפי שהמבטל סילק עצמו מרשות ביתו ונתנו להם משא"כ אורח שלא ביטל ולא סילק עצמו. ובני החצר ג"כ אינם יכולים לסלקו - הרי רשות ביתו מיוחדת לו ורשות חצר מיוחדת להם ואסור להוציא מרשות זו לזו עד שיערבו):
י אבל לאחר שלשים יום אוסר על בני החצר אם הוא בענין שאינם יכולים לסלקו תוך משך זמן שכירותו או שאלתו.
ומכל מקום אפילו אם קובע ליותר משלשים יום אינו אוסר עד לאחר שלושים יום אבל לא תוך שלשים אפילו אם רגיל לבא לכאן ולקבוע לעולם ליותר משלשים במה דברים אמורים באורח ישראל אבל אכסנאי נכרי הרגיל לקבוע אוסר מיד כמו שיתבאר בסימן שפ"ד ויש אומרים שגם ישראל הרגיל לקבוע אוסר מיד ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל.
וכל זה כשיש בעל הבית אחד קבוע בחצר שאז האורחים שבבתים אחרים שבחצר זו בטלים אצלו אבל אורחים לבדם ביחד אוסרים זה על זה מיד אם יש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה ואם יש נכרי דר בחצר צריכים לשכור ממנו רשותו כמו שיתבאר בסי' שפ"ב.
וכל זה במקום שאין שם עירובי חצרות של רבים אבל במקום שהקהל מערבים עירובי חצרות בתחלת שנה לכל השנה אין האורחים המתוספים שם אוסרים עליהם ולא זה על זה מפני שלב בית דין מתנה עליהם שיהא להם חלק בעירוב כמו שנתבאר בסי' שס"ו: