רמב להזהר בכבוד שבת ובו י"ג סעיפים:
[וממשיך אדה"ז לבאר שאף כבוד ועונג נתפרש על ידי הנביאים, המקור הוא מן התורה, וא"כ החיוב הוא מן התורה]
ב במה מענגו? בימי חכמי הגמרא היו מענגין בדגים גדולים ובתבשיל של תרדין, שמאכלים אלו היו חשובים ענג בימיהם. וכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם ענג.
ואין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת, אלא לפי שמן הסתם יש לרוב בני אדם ענג באכילת בשר יותר מבשאר מאכלים, ובשתיית יין יותר מבשאר משקים -- לכך יש להם להרבות בבשר ויין כפי יכלתם והשגת ידם:
ג וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים - הרי זה משובח.. והוא שידו משגת.
ואף אם אין לו עכשיו מעות מזומנים אלא חפצים - ימשכנם וילוה עליהם, והקב"ה ימציא לו לפרוע. ועל זה אמרו רז"ל אמר הקב"ה: "לוו עלי ואני פורע". כלומר, שאין הוצאת שבת ויו"ט עולה בחשבון הקצבה שנקצב לו בראש השנה למזונות כל השנה ושאר צרכיו.
שכך אמרו חכמים: כל מזונותיו והוצאותיו של אדם קצובין לו מראש השנה - שקוצבין לו כמה ישתכר בשנה זו לצורך מזונותיו ושאר צרכיו של כל ימות השנה, חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט שאין קוצבין עליה כלום, אלא אם מוסיף בהוצאת שבת ויו"ט - מוסיפין לו.
אבל אם אין לו חפצים למשכנם ולפרוע בהם - לא ילוה ושהקב"ה יפרע. כי מאחר שאין לו משלו אין עליו חיוב כלל להרבות בהוצאת שבת יותר מהשגת ידו:
ד ואף אם אין ידו משגת כלום, ורוצה ליטול מן הקופה של צדקה המתחלקת בכל ערב שבת - לא יטול אם אינו צריך ליטול לצורך מזונותיו של ימות החול של שבוע הבא, ובשביל מזונות יום השבת ג"כ לא היה צריך ליטול אם היה נוהג כבחול ממש, לאכול בו שתי סעודות בלבד פת וקטניות כסעודותיו בחול. כגון שיש לו מזון י"ד סעודות לשבעה ימים שעד ערב שבת הבא, סעודה אחת לכל יום וסעודה אחת לכל לילה, אלא שרוצה ליטול כדי לאכול שלשה סעודות בשבת, וכל שכן אם רוצה ליטול כדי להתענג קצת יותר מימות החול - שאסור לו ליטול מן הקופה בשבוע זו. שכך אמרו חכמים: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות":
ה אבל (ג) בערב שבת הבא, נותנין לו מזון ט"ו סעודות לאותה שבוע, כדי שיהיה לו שלשה סעודות לאותו שבת. וגם נותנים לו דגים וירק לאותו שבת - שכיון שכבר נצרך לבריות נותנים לו כל צרכו. שנאמר: די מחסורו אשר יחסר לו.
וכן מי שנותנים לו מדי שבוע בשבוע מצדקה אחרת, שמותר לו לקבל ממנה הרבה, כל שאין לו שיעור המפורש ביו"ד סימן רנ"ג - הרי זה יכול להרבות בהוצאת שבת כפי ערך מה שנותנים לו.
(ובלבד שלא יוציא כל כך לשבתות עד שתחסר פרנסתו בחול, ויצטרכו להוסיף לו מן הצדקה <[א]> מחמת הוצאותיו לשבתות - שנמצא מטיל כבוד שבתותיו על הבריות. וכבר אמרו: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות):
ו ואם מה שנותנים לו אינו מספיק לו להרבות בהוצאת שבת ושיותיר מזה לפרנסתו לחול, בענין שיצטרכו להוסיף לו - מכל מקום אם יש לו מעט משלו, יזרז את עצמו להוציא ממון בכבוד השבת בכל מה שאפשר.
אבל אם אין לו כלום משלו - אין צריך לבקש מאחרים שיתנו לו כדי לכבד את השבת. שכבר אמרו: עשה שבתך כו'.
ומכל מקום צריך הוא לעשות דבר מועט בתוך ביתו, לקיים מצות עונג.
ואם מה שנותנים לו אינו מספיק לו אפילו לדבר מועט - צריך הוא לצמצם מעט בשאר הימים בענין שיוכל לעשות דבר מועט לענג שבת.
וכל שכן מי שאינו נוטל כלום מהצדקה אלא מסתפק במועט שיש לו משלו - שאינו צריך לבקש מאחרים שיתנו לו כדי לכבד את השבת, אלא יצמצם מעט בשאר הימים, בענין שיעשה דבר מועט לענג שבת. וזה טוב יותר משיצטרך לבריות:
ז אף מי שאין ידו משגת להרבות במאכלי שבת - טוב לו ליזהר שלא יפחות משני תבשילין. וטוב ליזהר לאכול דגים בכל סעודה. אלא אם כן הדגים מזיקים לו לפי טבעו או ששונאם שאין לו מהם עונג אלא צער, והשבת לענג ניתן כמו שיתבאר בסימן רפ"ח.
ואם הנכרים מייקרים השער של הדגים, ומחמת זה יש כמה בני אדם שאין יכולים ליקח דגים לשבת (ד) - נכון לתקן שלא יקנה שום ישראל מהם דגים איזה שבתות, כדי שאח"כ יוזילו השער ויוכלו הכל לקיים מצות עונג שבת:
ח אם שלחו לאדם איזה דבר מאכל שיאכלנו בשבת - אל יאכלנו בחול.
(ממדת חסידות, אבל מן הדין אין איסור בדבר. עיין סימן תרצ"ד):
ט מותר ללוות (ה) בריבית של דבריהם לצורך סעודת שבת ויו"ט או לצורך שאר סעודת מצוה, אם אי אפשר ללוות בלא ריבית:
י זכור את יום השבת לקדשו וגו' - דרשו בית שמאי: שתהא זוכרו מאחד בשבת, שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת. ואמרו עליו על שמאי הזקן: שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. כיצד - מצא בהמה נאה, לוקחה ואומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - לוקחה ומניחה לשבת ואוכל את הראשונה בחול, נמצא אוכלה לזו כדי שהיפה תאכל בשבת.
אבל הלל הזקן, מדה אחרת היתה בו - שהיה אומר: ברוך ה' יום יום יעמס לנו צרכינו.
ואף הלל מודה שכדברי בית שמאי יותר נכון לעשות, אלא שהיה בוטח בה', שבודאי יזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים:
יא עזרא תיקן שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת מפני כבוד השבת, כדי ללבוש לבנים בשבת. אבל בערב שבת אין פנאי לכבס מפני שצריך להתעסק בצרכי שבת:
יב נוהגין ללוש כדי שיעור חלה כל אחד בביתו לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת, ולא ליקח לחם מן השוק כמו בשאר ימים. ודבר זה מכבוד שבת ויו"ט. ואין לשנות המנהג:
יג (ובמקומות שאוכלים פת של נכרים כל ימות החול - טוב ליזהר שלא לאכול בשבת ויו"ט כי אם מלחמים הכשרים שנילושו בביתו, שזהו כבוד שבת ויו"ט):
קונטרס אחרון
(א) בכלל מקראי כו'. בלאו הכי נמי משמע, מדאיקרי קודש ואתיא במכל שכן מיו"ט. וכן מוכח מפרש"י על פסוק זכור וגו' שפירש כבית שמאי, מכלל דלכבדו במנה יפה הוא מדאורייתא, משום דקודש הוא לקדשו במאכל כו'. משא"כ להרמב"ם ז"ל שאין מצוה אלא שלא להתענות בו, כמבואר בב"י סי' תי"ח, ונפקא ליה מדכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה' מכלל דבשבת אסור להתענות. ולא חשיב לה בתרי"ג, משום דנפקא מכלל מצות אכילת המן שאינה נוהגת לדורות. וביו"ט שנאמר מקרא קודש יהיה וגו' ודרשו בספרי לקדשו כו', ס"ל דאסמכתא בעלמא היא, שהרי במנין המצות מנה שש מצות לשבות ממלאכה בששת ימים טובים מדכתיב מקרא קודש בכל חד וחד ע"ש, וזהו כמ"ש הב"י סי' תפ"ז, ולא מנה לקדשו במאכל כו'. וגם בשבת אי הוה סבירא ליה דהא דאסור להתענות הוא מדרשת הספרא לקדשו כו', א"כ גם לכבדו בכסות נפקא מלקדשו, ומנא לן לחלק ביניהם מסברא, ובהדיא מבואר ברמב"ם דלכבדו בכסות הוא מדרבנן:
(ב) העונג והשמחה כו'. ר"ל עונג שיש בו שמחה, כגון בשר ויין, שאין שמחה אלא בבשר ויין, כמבואר ברמב"ם סוף פ"ו מהלכות יו"ט. אבל העונג בשאר דברים משמע שם דאינו אלא מדברי סופרים, כמו בשבת, ועיין במ"א סי' תקכ"ט ס"ק ג' ודו"ק:
(ג) בערב שבת הבא כו'. זה פשוט. ונלמד מדתנן שבת נותנין ג' סעודות ודג וירק, כמבואר ביו"ד סי' ר"ן, מהטעם המבואר בתוס'. ואם כך הוא בעני העובר ממקום למקום כ"ש בעניי העיר, דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. ומ"ש ביו"ד סי' רנ"ו דנותנים לכל אחד מזון ז' ימים, אפשר שהם ט"ו סעודות עם דג וירק לשבת. ואף אם הם מזון י"ד סעודות, כמו מזון ז' ימים דסמיך ליה, יש לומר דהטור ושו"ע נמשכו בזה אחר לשון הרמב"ם, שהעתיקו לשונו שם, והרמב"ם לא ס"ל כסברת התוס' הנ"ל, כמ"ש (הבהיר) [הבית הלל] סי' רנ"ה ע"ש. אבל הט"ז שם סוף סי' רנ"ג העתיק סברת התוס' לפסק הלכה, וכאן כתב דכשאין נותנים לו מהצדקה רק שתי סעודות לא יטול סעודה שלישית, ולכן היה הטור פטור מסעודה ג' לפי שהיה מוטל הכל על הצדקה וצ"ע.
והנה דברי הטור יש ליישב אף לפי סברת התוס', דספיקו של הטור היה אם נאמר דהמעט שיש לו משלו כמי שאינו, כיון שאינו מספיק לו, ומה שאחרים נתנו לו לא הספיק אלא לעשות שבת כחול, דהיינו בג' סעודות ודבר מועט, שזה נקרא גם כן חול כמבואר בהדיא בפסחים דף קי"ג אף על פי שאמר רבי עקיבא כו' אבל עושה הוא כו'. שבודאי עיקרא דמילתא דרבי עקיבא לא נאמר במי שיש לו י"ד סעודות שלא יטול מהקופה, שהרי איסור גמור הוא זה, ומאי ואל תצטרך, שמשמע שאם היה רוצה היה נוטל (ועוד דלמה הזהירו על דבר מועט לצמצם לזה משאר הימים כמ"ש הט"ז ולא הזהירו על סעודה שבמוצאי שבת שיאכלנה בשבת לשיטת התוס' ודו"ק). וכן מוכח בהדיא ברמב"ם שכתב ואינו חייב להצר עצמו כו' עשה שבתך כו', משמע דעצה טובה היא ומדת חסידות היא זו, ולא הזכיר שם י"ד סעודות אלא מיירי שיש לו יותר וחייב בג' סעודות, אלא שאין צריך לבקש מתנות מאחרים שלא מהקופה להרבות במאכלים הרבה יותר מבחול אלא די בדבר מועט כמ"ש אף על פי שאמר ר"ע כו', וזה ברור לפי דעת הרמב"ם. וכן דעת הטור כיון שהיה מתפרנס מאחרים ולא היה פרנסתם מספקת לו להרבות במאכלים הרבה יותר מבחול אם כן די בדבר מועט, דמן הסתם היה בענין שאם היה מרבה בהוצאות שבת והיה חסר לו בחול היו האחרים ממלאין לו, שעליהם מוטל למלאות כל מחסורו, לכן היה ראוי ונכון לו לעשות שבתו כעין חול שלא להטיל שבתותיו על הבריות. ומהמעט שלו אפשר שפטור הוא לכבד ממנו שבת, כיון דאפילו מצדקה פטור הוא כל שאין לו שיעור המבואר ביו"ד סי' רנ"ג, ומותר לו לקבלה. דהטור בודאי לא היה מתפרנס מהקופה, שלא נהגו בה בדורות האחרונים כמ"ש הסמ"ק הובא בש"ך ליו"ד סי' רנ"ג, אלא מנדבת יד אחרים שהיו מספיקים אותו. ואחר כך פשיט ליה מפירוש רש"י שצריך לזרז עצמו לכבד יותר מדבר מועט (וכן מוכח בהדיא במ"א סק"א ודו"ק), כמ"ש הב"י דמדתנא דבי אליהו שמעינן שאף שהשעה דחוקה לו ביותר צריך לעשות דבר מועט ומפירוש רש"י בבן תימא שמעינן שצריך לזרז את עצמו ביותר מתנא דבי אליהו דהיינו יותר מדבר מועט אף על פי שהוא יותר מכדי יכולתו ע"ש. וסיים הטור על כן כל אדם כו', ר"ל כל אדם יזרז את עצמו יותר מכדי יכולתו, מי שפרנסתו מספקת לו לעשות דבר מועט יצמצם בשאר ימים לעשות יותר מכדי יכולתו ומי שאין פרנסתו מספקת אפילו לדבר מועט אלא לפת בלבד כמו בחול עכ"פ יצמצם בשאר ימים כדי לעשות דבר מועט. ולכן לא הזכיר השו"ע כלל ההיא דדבר מועט אלא סתם וכתב דיצמצם בשאר ימים. אבל לא כתבו כן (לכן סתמתי בפנים):
.(ד) נכון לתקן כו'. הנה בנו של הבית הלל כתב בהג"המד דדוקא עד שליש דהידור מצוה עד שלישמה, וסיים דדגים הוא חיוב גמור מדאורייתא ע"ש, והוא תמוה מאוד, שהרמב"ם והשו"ע השמיטו חיוב דאורייתאמו, ועוד מי כתיבי דגים באורייתא, וגם מדרבנן אין טעם בדרך הנגלה שיתקנו דוקא דגיםמז, ומה שהזכירו דגים בגמראמח בכמה מקומות היינו למצוה מן המובחר, ולכן מי שאין ידו משגת פטור. וכיון שכן הוא אין דמיונו עולה יפה מהידור מצוה עד שליש, דהתם אתרוג הראשוןמט מחויב הוא לקנותו חיוב גמור, לכן צריך להוסיף שליש על חיוב זה משום הידור מצוה, אבל הכא עיקר חיוב הדגים הוא משום הידור מצות עונג, שהרי יכול לענג ג"כ בדברים אחרים חשובים, ואף אם הדגים יותר חשובים מכל מקום נקרא זה הידור מצוה, ומנין לנו להוסיף עוד שליש על ההידור (לכן לא העתקתי דבריו):
(ה) ברבית של דבריהם. הנה ירושלמי זה הובא בתשובת מהרי"ל סימן ל"ז ללמוד ממנו להלוות צדקה ברבית, והוא הדין למעות יתומים עיין שם, ואנן קי"ל ביו"ד סימן ק"ס דאין להלות צדקה ומעות יתומים אלא ברבית דרבנן. וע"ש בב"י דאף הרשב"א לא עלה בדעתו להקל בצדקה אלא משום דאין לה בעלים מיוחדים. וע"ש בט"ז סי' קע"ב סק"ג דאין להתיר ברבית קצוצה משום דבר מצוה, וכן הוא בש"ך שם סק"ח. ורמ"א שם שהביא דעת המקילין להלות על מקומות בית הכנסת בלא נכייתא, היינו משום דס"ל דבלא נכייתא היא אבק ריבית ע"ש, ובסי' ק"ס סעיף כ"ב בהג"ה כוונתו שהקהל סומכין על המתיר אפילו ברבית קצוצה, אבל אין לסמוך על זה כי אם לצורך גדול שהוא כפקוח נפש כמ"ש הט"ז שם.
וע"ש בט"ז ס"ק כ"א דלפקוח נפש מיירי שהמלוה הוא רשע, ומשמע דהוא הדין לדבר מצוה. ומה שמתירין להלוות על מקומות בית הכנסת היינו שהרבית היא המצוה (ואעפ"כ לא העתקתי כן כאן, לפי שיש לומר דהני מילי ברבית קצוצה, אבל באבק רבית אפשר דלא גזרו כלל לדבר מצוה אף על המלוה):