נג דין הראוי לירד לפני התיבה ובו ל"ו סעיפים:
א עד ישתבח א"צ לש"ץ שירד לפני התיבה כלל. אבל כשמגיעים לישתבח, יש לו להש"ץ לעמוד לפני התיבה, ולומר "ישתבח".
ולא ימתין מלירד לפני התיבה עד הקדיש שלאחר ישתבח.
לפי שיש להסמיך הקדיש לישתבח בכל מה שאפשר, ואסור להפסיק ביניהם כלל.
ולכן נהגו שהש"ץ עומד ג"כ כשאומר ישתבח, שלא להפסיק מישיבה לעמידה בין ישתבח לקדיש שלאחריו, שהוא צריך לומר אותו בעמידה מן הדין, מפני שהוא דבר שבקדושה.
והוא הדין לברכו.
[שצריך לומר אותו בעמידה]
במה דברים אמורים בש"ץ שאומר גוף הקדיש וברכו.
אבל הצבור שעונין אחריו:
יש אומרים שאינם צריכים לעמוד, כמו שיתבאר בסימן (נ"ה) [נ"ו].
ואעפ"כ נוהגין לעמוד בשעת אמירת ישתבח, אפילו כשאומר אותו ביחיד:
ב אע"פ שאין צריך הש"ץ לומר לפני התיבה אלא מישתבח ואילך מכל מקום צריך שיקרא לעצמו תחלה קצת פסוקי דזמרה וברוך שאמר לפניהם ואם לאו אינו יכול לומר ישתבח שהרי היא ברכה אחרונה לפסוקי דזמרה כמו שנתבאר בסימן נ"א ולכן צריך למחות ברבים שטועים כשהם בדרך ואין עת להאריך שמתחילין מישתבח ומברכין ברכה לבטלה אלא יאמרו ברוך שאמר וקצת פסוקי דזמרה על דרך שנתבאר בסי' נ"ב או יתחילו מיוצר אור:ג מי שלא היה לו טלית עד שהגיע לישתבח לא יברך על עטיפת ציצית בין פסוקי דזמרה לישתבח ואין צריך לומר באמצע פסוקי דזמרה מפני שאסור להפסיק מברוך שאמר עד סוף ישתבח אפילו לצורך מצוה כמו שנתבאר בסימן נ"א אלא יברך בין ישתבח ליוצר שאז מותר להפסיק לצורך מצוה כמו שיתבאר בסימן נ"ד.במה דברים אמורים ביחיד אבל ש"ץ שלא הביאו לו טלית עד ישתבח יתעטף ויברך קודם שיתחיל ישתבח כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח ולא יפסיק אלא א"כ הביאו לו אחר ישתבח כמו שיתבאר בסי' נ"ד.וכן אם אין מנין בבית הכנסת ימתין הש"ץ עם ישתבח וישתוק ולא ידבר כלום עד שיבא מנין ויאמר ישתבח וקדיש ויכול להמתין ולשהות אפילו חצי שעה שזהו שיעור כדי לגמור את כל פסוקי דזמרה מברוך שאמר עד סוף ישתבח ואף על פי כן אין צריך לחזור לראש הואיל ושהה ברצונו שלא מחמת אונס כמו שיתבאר בסי' ס"ה ובדיעבד אפילו שהה מחמת אונס כגון שלא היה המקום נקי וכיוצא בזה בענין שבקריאת שמע כיוצא בזה יש שמצריכים לחזור לראש כמו שיתבאר שם מכל מקום בפסוקי דזמרה שהם מדברי סופרים יש לסמוך על דברי המקילין שם:ד ש"ץ צריך שיהיה הגון שנאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה ואמרו חכמים זה ש"ץ שאינו הגון ויורד לפני התיבה.ואיזהו הגון שיהיה ריקן מעבירות ושיהיה פרקו נאה דהיינו שלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו ושיהיה עניו ומרוצה לעם כדי שיסכימו לתפלתו ויש לו נעימה וקול ערב שמושך הלב ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים כדי שיהיו הפסוקים של תפלה סדורים בפיו:ה אם אין מוצאין מי שיהיו בו כל המדות הללו יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ומעשים טובים ואם היה כאן עם הארץ זקן וקולו נעים והעם חפצים בו ובן י"ג שנה המבין מה שהוא אומר ואין קולו נעים הוא קודם לעם הארץ הזקן כי יודע מה מתפלל:ו מי שעבר עבירה בשוגג אפילו הרג נפש בשגגה וחזר בתשובה מותר להיות ש"ץ מפני שלא נקרא אין פרקו נאה אלא מי שמועד לעשות דברים שאינם מהוגנים אבל מי שבאה לידו שגגת מעשה ומתחרט הרי זה צדיק גמור לכל התורה כולה אבל אם עשה במזיד(פעמים רבות) אע"פ שאח"כ עשה תשובה גמורה אין ממנין אותו ש"ץ שהרי מכל מקום יצא עליו שם רע קודם התשובה ולא היה פרקו נאה ומכל מקום אם עבר עבירה באונס אפילו המיר באונס ושב יכול להיות ש"ץ קבוע.וכל זה למנותו ש"ץ לכתחלה אבל אין מעבירין אותו מפני שם רע שיצא עליו בילדותו או אפילו יצא עליו מקרוב וידוע ואם יוצא עליו שם רע עתה והוא קול שאינו פוסק (ואין לו אויבים המוציאים קול) אפילו יחיד יכול למחות להעבירו.וש"ץ שיצא פעמים רבות טריפה מתחת ידו מסלקין אותו מש"ץ ואין מחזירין אותו אפילו אחר שיעשה תשובה המכשרתו להיות שוחט ובודק כבתחלה כיון שכבר יצא עליו שם רע פעם אחת וסלקוהו שוב אין ממנין אותו לכתחלה:ז ראוי לש"ץ שיכנס לבית הכנסת ראשון ויצא אחרון וטוב לחזור אחר ש"ץ בן צדיק כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' ויש אומרים שצדיק בן רשע תפלתו על הצבור יותר נשמעת מתפלת בן צדיק לפי שמתוך שאין לו זכות אבות הוא שפל רוח בתפלתו שאין בוטח בתפלתו על מעשה אבותיו כמו בן צדיק כי אם על חסדו של הקדוש ברוך הוא (ולענין מעשה הכל לפי ענין שפלות רוח של זה וצדקת אבותיו של זה):ח אין מומין פוסלין אלא בכהנים אבל לא בש"ץ ואעפ"כ יש ליזהר במומין הגלוים משום הקריבהו נא לפחתך הירצך וגו':
ט אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו מפני כבוד הצבור.
ואפילו הצבור מוחלין על כבודם - אסור.
במה דברים אמורים בש"ץ קבוע, אבל באקראי יכול לירד לפני התיבה, משהביא ב' שערות.
ובלבד שלא יתמנה מפי הציבור או מפי ש"ץ הממנה אותו, להקל מעליו להתפלל בעדו לעתים, שזהו ג"כ קביעות לאותם העתים.
אבל אם מנוהו הצבור או הש"ץ שיהיה הוא מוכן להתפלל לפעמים, כשלא יהיה ש"ץ בבית הכנסת, אין זה נקרא קביעות, כיון שאפשר שלא יבא לידי כך, ולא אסרו אלא לעתים ידועים שלאותו עת הוא קבוע בודאי.
וכל זה בכל השנה, אבל בתענית צריך להיות זקן ממש ש"ץ לכתחלה, כמו שיתבאר בסי' תקע"ט או המופלג שבצבור.
והוא הדין בראש השנה ויום כפור, טוב שיהיה אדם מופלג ש"ץ אם אפשר:
י אם אין שם מי שיודע להיות ש"ץ כי אם בן י"ג שנה ויום א', מוטב שיהיה הוא ש"ץ, אף על פי שאין לו זקן, משיתבטלו מלשמוע קדושה וקדיש:
יא מי שאינו בעל זקן, כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, ה"ז כאלו נתמלא זקנו.
לפיכך בן כ' שנה, אע"פ שאין לו זקן, ממנין אותו.
וכן אם היה לו זקן אפילו מעט, הרי זה כנתמלא זקנו. אם הוא מבן י"ח שנה ומעלה:
יב סריס יש אומרים שמותר למנותו אם הוא בן עשרים שאז נעשה גדול. והוא שנראו בו סימני סריס.
ואם לא נראה בו, אינו נקרא גדול עד שיעברו רוב שנותיו, כמו שיתבאר באה"ע סימן קע"ב.
ויש מי שאומר שאף על פי כן אין זה כבוד הצבור למנות סריס:
יג יש ללמד זכות על מקומות שנוהגין שהקטנים יורדים לפני התיבה להתפלל ערבית במוצאי שבתות, לפי שאין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
שהרי אינן מחזירין את התפלה, רק שאומרים ברכו וקדיש.
ובמקומות שלא נהגו כן אין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית.
(משום ברכו שבה.
והוא הדין שלא יפרוס על שמע למי שלא שמע ברכו בשחרית.
- ואין ברכו של תפלת שחרית וערבית דומה לברכו של קריאת התורה, שקטן יכול לאמרה -
לפי שאינה חובה כל כך אלא על העולה לקרות בתורה, אבל אלו, הן חובה על כל צבור לשמען שחרית וערבית)
וקטן שאינו חייב אינו מוציאם ידי חובתן.
ואפילו מי שמגיע לכלל י"ג שנה ביום השבת, אין לו להתפלל ערבית של שבת, במקומות שנוהגין להתפלל של שבת בערב שבת מבעוד יום, משום תוספת שבת.
שהרי עדיין לא נשלמו לו י"ג שנה עד ליל שבת, שתוספת שבת אינה מועיל לענין שנות ימי הנער.
אבל אם מתפלל בלילה ערבית מותר לירד לפני התיבה.
ומה שאמרו י"ג שנה ויום א', לא שצריך יום א' יותר על י"ג שנה, אלא לומר שצריך י"ג שנה שלימות מיום אל יום, ולא שיום א' בשנת י"ג נחשב שנה.
אבל מיד שהגיע תחילת כניסת היום שנולד בו, וכלו בו י"ג שנה שלימות, הרי מקצת כניסת היום זה נחשב כיום שלם, והרי הוא בן י"ג ויום א'.
וא"צ י"ג שנה מעת לעת.
ואם צריך לבדוק אם הביא ב' שערות?
יתבאר בסימן נ"ה:
יד ש"ץ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו הערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להקב"ה בנעימה - תבא עליו ברכה.
והוא שיתפלל בכובד ראש, ועומד באימה ויראה.
אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, ה"ז מגונה.
ועליו נאמר: "נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה".
ומכל מקום כל שמאריך בתפלתו, לא טוב הוא עושה, מפני טורח הצבור:
טו מי שיש לו קול נעים ירנן להקדוש ברוך הוא ולא שאר רננות.
ואם רק - יקנח ואחר כך יתפלל:
טז אין ממנין לעגי שפה שאינן יודעין לחתך האותיות, כגון אלו שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן.
וה"ה למי שקורא לחתי"ן ההי"ן.
ואם כולם מדברים כך, מותר להיות שם ש"ץ, ואין צריך להביא להם ש"ץ ממקום אחר:
יז פוחח והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולין, לא ירד לפני התיבה מפני כבוד הצבור.
וראוי לש"ץ שיהיה לו בגדים ארוכים שלא יראו רגליו, (אם הולך בלא אנפלאות):
יח סומא יורד לפני התיבה, מפני שחייב בכל המצות, ויכול להוציא את הרבים ידי חובתן.
ואם יכול לעלות ולקרות בתורה, יתבאר בסימן קמ"א:
יט ש"צ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו, ולא ימתין עד שיאמרו לו.
לפי שנראה שאינו סומך על דיבור הצבור שמנוהו לכך.
אבל מי שאינו ש"צ קבוע, צריך לסרב מעט קודם שיורד לפני התיבה.
ולא יסרב יותר מדאי, אלא פעם ראשונה מסרב וממאן לגמרי, כלומר איני כדאי לכך, וכשיאמרו לו פעם שנית, מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובפעם שלישי, יעמוד.
ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול, אינו מסרב לו כלל, שאין מסרבין לגדול, אלא בדבר שיש בו גסות ושררה, כמו שיתבאר בסי' ק"ע:
כ אם טעה הש"ץ וצריכין להעמיד אחר תחתיו, אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב כלל, מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך:
כא האומר איני עובר לפני התיבה מפני שבגדי צבועים או מפני הסנדל שברגלי לא ירד באותו התפלה כלל לא בצבועים ולא בלבנים ולא בסנדל ולא יחף מפני שדרך האפיקורסין להקפיד בכך וחוששין שמא אפיקורסות נזרקה בו ואע"פ שנותן טעם לדבריו ומראה פנים שלכבוד המקום עושה כן ודרך ענוה הוא אוחז ללבוש לבנים מכל מקום כיון שהצבור מבקשים ממנו להתפלל להם כך אין ראוי לו להיות סרבן מפני דברים אלו אם לא שאפיקורסות נזרקה בו:כב יש מונעים גר מלהיות ש"צ מפני שאינו יכול לומר אלהי אבותינו ונדחו דבריהם שאף הגרים יכולים לומר אלהי אבותינו שנאמר כי אב המון גוים נתתיך כלומר מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים שיתגיירו:כג אפילו יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה ש"צ אם לא שהסכים עליו מתחלה ורבים יכולים לחזור בהם אפילו אחר שהסכימו וגם בכל המנויים יכול יחיד לעכב ואפילו במרביץ תורה והוא שרוצה לקבל ש"צ או רב אחר ויש אחר לשכור בדמיו של זה שרוב הצבור חפצים בו וכל מי שהעבירוהו ועמד כך ימים בהסכמת הקהל ואח"כ רוצים לחזור ולמנותו הרי זו כתחלת קבלה ואפילו יחיד יכול לעכב והוא הדין אם מנוהו תחלה לזמן ואח"כ נשלם הזמן.ואין היחיד יכול לעכב בכל מקום אלא כשיש לו טעם הגון ויציע טעמו לפני טובי העיר ואם יראו שדבריו נכונים שראוי לו לעכב מטעם זה יחושו לדבריו ולא ימנוהו ואם הוא שונא להש"ץ יכול למחות שלא ימנוהו לש"צ אבל אם כבר הסכימו עליו ואח"כ נעשה שונאו אינו יכול למחות אלא הש"ץ מחוייב לומר בפיו שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו.וכל זה בימים הראשונים שהיו הכל מתכוונים לשם שמים אבל עכשיו אם היו חוששין לדברי יחיד לעולם לא היו יכולין להשוות למנות שום מינוי כי כל אחד היה מטיל מום בקדשים וזה מוחה בשל זה וזה מוחה בשל זה לפיכך נוהגין לילך אחר רוב דיעות של פורעי שכר הש"ץ אפילו יש פסולי קורבה ביניהם ויש מקומות ממנין י"א או י"ג אנשים על זה והכל שלא ירבו מחלוקת ואין משגיחין על המיעוטים:כד ש"צ צריך להיות אהוב לקהל שאל"כ כשקורא התוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו ואם הוא שונאו לא יעלה:כה יראו שלא יהיה ש"ץ טפש שיוכל להתעסק בצרכי צבור כראוי ואין הש"ץ צריך להחניף לצבור במילי דשמיא וצריך להוכיחן:כו אם אחד אבל על אביו ורוצה להתפלל כדרך האבלים ואחד רוצה להתפלל בשביל אחר מי שירצה הקהל שיתפלל הוא יתפלל שקדיש בלבד הוא יכול לומר בשביל אביו שלא מדעת הקהל אבל לא יוכל להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם ולכן אע"פ שנוהגין שהמוהל דוחה האבל מלהתפלל מכל מקום אם הקהל רוצים שיתפלל האבל זכה האבל ויום שמת בו אביו ואמו שקורין יאר ציי"ט קודם למוהל אם אין הקהל מקפידים בכך:כז אין למנות ש"צ על פי השר אע"פ שרוב הצבור חפצים בו כי חלילה לקבל עבודת בוראנו ע"י הנכרים כי לא כצורינו וגו':כח ש"ץ יותר ראוי להיות בשכר מבנדבה לפי שבמקום שהוא לוקח שכר ברור מן הקהל אין פרץ ואין צוחה שאין אחר שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו להתפלל ואם היה בנדבה הרשות נתונה לכל ובפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון וגם הש"ץ נזהר בתפלתו ותיקוניו כשהוא שכיר:כט אין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל וכל מי שמתפלל שלא ברשות מחמת אלמות וגיאות אין עונין אמן אחר ברכותיו שנאמרובוצע ברך נאץ ה' ואין להתקוטט בעבור שום מצוה כגון גלילת ספר תורה וכיוצא בו שהרי הצנועין מושכין ידיהם מלחם הפנים והגרגר[נ]ים חוטפין ואכילת לחם הפנים הוא מצות עשה של תורה:ל שכר ש"ץ יש אומרים שפורעים מקופת הקהל שגובין לפי ממון כל איש כערכו ואף על פי שהש"ץ מוציא את הדל כעשיר מכל מקום אין יד העני משגת כעשיר וכן כל מה שהיא תקנת הצבור ונעשה ע"י ממון נותנים לפי ממון ויש אומרים שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות כי יש סברא לומר שהעני צריך להש"ץ כמו העשיר ויש לפעמים שהעשירים מוסיפים בשכר להש"ץ שקולו ערב יותר ואין העניים חפצים בכך על כן עשו פשרה זאת וכן הוא מנהג קהלות במדינות הרבה ובקצת מקומות דל ועשיר נותנים בשוה אך יש לו קצבה מכל נישואין וזה לפי ממון ובמקום שאין מנהג יש לגבות לפי ממון שברוב הפעמים העשירים מוסיפים בשכר לפי נעימת הקול ואין יד העניים משגת לתת עמהם:
לא צבור שצריכים לשכור רב וש"ץ ואין בידם כדי סיפוק שניהם אם הוא רב מובהק ובקי בהוראה הוא קודם לש"ץ שתלמוד תורה קודם לכל ואם לאו ש"ץ קודם כדי להוציא הרבים ידי חובתן.ואין מסלקין ש"ץ מאומנתו אלא א"כ נמצא בו פסול בעדים אבל לא משום רנון בעלמא כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הנכרית או שמסר ממון ישראל ביד נכרי ומכל מקום יש להושיב בית דין על ככה ואם יבואו עליו עדים בזה וכיוצא בזה מעבירין אותו ואין חוזרין ומקבלין אותו עד שישוב בתשובה שלימה בלי ערמה ואפילו נשבע שלא ילך עוד בדרכים אלו אין זה כלום שהרי כבר מושבע ועומד הוא מהר סיני:לב ש"ץ שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין וטוב שיחלוף בגדיו כל היום כשמהלך בין הבריות שלא יהיה בכלל משנאי אהבו מות ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה ולהתפלל מעבירין אותו וש"ץ המנבל פיו או שמרנן בתפלה בשירי הנכרים שמנגנים בהם לעבודת אלילים מוחין בידו שלא לעשות כן ואם אינו שומע מעבירים אותו:לג ש"ץ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו אם ממלא מקומו בשאר דברים ואין קולו משונה אין הצבור יכולים למחות בידו לפי שכל המתמנה לש"ץ מן הסתם על דעת כן נתמנה שאם לפעמים לא יוכל להתפלל שימנה אחר לסייעו וא"כ בנו קודם בסיוע לכל אדם ואפילו אחר מותו בנו קודם לכל אדם כי כן הוא בכל המנויים שהבן שראוי לכך קודם אפילו לאחרים שגדולים ממנו חוץ ממנויים של כתר תורה כגון חכם הממונה להרביץ תורה או לדין שהתורה אינה ירושה:לד במה דברים אמורים במקום שאין שם מנהג אבל אם המנהג הוא שאין בנו קודם לאחר יעשו כמנהגם ואפילו אם נהגו למנות הש"ץ עצמו על זמן ידוע ובכלות הזמן מעבירין אותו וממנין אחר תחתיו יעשו כמנהגם ואין בזה משום בזיון לו כיון שנהגו כך וה"ה לשאר מנויים הצריכים לצבור כגון קופה של צדקה וכיוצא בה משאר צרכי ציבור בין שנוטלין עליהם שכר בין שאין נוטלין אם נהגו למנות אנשים לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ונכנסו אחרים תחתיהם אפילו לא קבעו להם זמן בפירוש כשמינו אותם סתמן כפירושן מאחר שנהגו כך:לה אין נכון להעביר ש"ץ (תוך זמנו) בשביל אחר שקולו ערב יותר ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד:לו יש מי שאומר שראוי לש"ץ שיתפלל מתוך הסידור המיוחד לצבור שבודאי נכתב לשם שמים ולא לשם התפארות אבל בהנדפסין אין חילוק בין של צבור לאחר: