האזהרה שהזהר הכהן מלאכול את הביכורים בחוץ^[1].

והוא אמרו: "לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ותרומת ידך"^[2]. בא בקבלה: "ותרומת ידך"^[3] - אלו הביכורים.

לפי שלא הניח בפסוק זה דבר הטעון הבאת מקום שלא הזכירו בפירוש^[4], ואמר בכללם "ותרומת ידך" - הרי אלו הביכורים בלי ספק, שביאר בהם שהם טעונין הבאת מקום^[5]. אבל התרומה ידוע שאינה טעונה הבאת מקום, והיאך יזהיר על אכילתה בשעריך.

ולשון ספרי: "לא בא הכתוב אלא לאוכל ביכורים^[6] שלא קרא עליהם, שהוא עובר בלא תעשה"^[7].

וכבר נתבאר בסוף מכות, שאינו חייב עליהם אלא^[8] קדם שיניחם בעזרה; אבל משיניחם בעזרה - הרי הוא פטור עליהם, אף על פי שלא קרא.

וגם בביכורים אותו התנאי שבמעשר שני, כלומר: שאין כל מי שאוכלם בחוץ חייב עליהם, עד שיראו פני הבית^[9]: ואם אכל מהם מי שיאכל אחר שראו פני הבית קדם הנחה בעזרה^[10] - חייב מלקות בלבד^[11] אם הוא כהן; אבל הישראלי - הרי הוא מחייב מיתה בידי שמים, אם אכל ביכורים, אפילו אחר קריאה.

ובפירוש אמרו: התרומה והביכורים חייבין עליהן חומש ומיתה ואסורין לזרים. אם אכלם בזדון - חייב מיתה בידי שמים. ובשגגה מוסיף חמש - כדין התרומה. לפי שכיון שקראם^[12] יתעלה תרומת ידך, חלו עליהם כל דיני התרומה.

וראוי לך להבין כאן היטב כדי שלא ישתבשו לך עניינים, והוא: שהכהן אם יאכל הביכורים משראו פני הבית קודם הנחה בעזרה - לוקה, ואזהרתיה מ"לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ותרומת ידך", כמו שנתבאר בגמרא מכות, כמו ישראל במעשר שני שלוקה על אכילתו חוץ למקום אף על פי שהוא שלו.

אבל הישראלי שאכל ביכורים אחר שראו פני הבית - בכל מקום שיאכלם חייב מיתה בידי שמים, ואזהרתיה מן "וכל זר לא יאכל קדש" (שם, י), כמו שביארנו במצוות קל"ג ממצוות אלו.

כבר נתבארו דיני מצווה זו בגמרא מכות.