המצווה הקל"ג
האזהרה שהזהר כל זר מלאכל שום תרומה.
והוא אמרו: "וכל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י).
וכוונתו ב"קדש" זה - התרומה.
וכן הביכורים, לפי שגם הם נקראו תרומה, כמו שאבאר,
ולזאת כוונתי באמרי שום תרומה.
והוא הדין לכל מועל בקודשים בזדון.
ואם אכל תרומה בזדון, חייב מיתה בידי שמים.
ואינו חייב תוספת חמש, כמו שנתבאר בפרק ו' ופרק ז' ממסכת תרומה.
ובפרק ט' מסנהדרין מנו מחייבי מיתה בידי שמים ובכללם: זר שאכל תרומה, והביאו ראיה לכך מאמרו: "ומתו בו כי יחללהו" (שם, ט) ואחריו "וכל זר לא יאכל קדש".
ובפרק ב' מביכורים אמרו: "התרומה והביכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים".
ורב חולק על כל המשניות האלה ואומר: זר שאכל תרומה - לוקה.
וידוע שרב תנא הוא פליג.
וכבר ביארנו בחיבורנו בפירוש המשנה, שכל מחלוקת שאינה מחייבת מחלקת למעשה אלא בסברא בלבד, לא אפסוק בה הלכה, ולא אמר, "הלכה כפלוני".
ולפיכך לא אמר כאן, "הלכה כרב" או "כסתם משנה", כיון שלדברי הכל לוקה.
לפי שכל מחייב מיתה בידי שמים על אחד הלאווין - לוקה גם כן, כמו שביארנו בהקדמות מאמר זה.
וכן כל מועל בקודשים במזיד - לוקה בלי ספק.
והוא אמרם במופלא סמוך לאיש, אם הקדיש, אמרו:"הקדיש הוא ואכלו אחרים ר' יוחנן ור' שמעוון בן לקיש דאמרי תרויהו: לוקין".