Video part 1  Video part 2  Video part 3  Video part 4

ביאור ע"פ כי כאשר השמים כו'^[1].

הנה: השמים - בחינת תשובה עילאה. כסאי - הוא השפלת הגוף והמדות.

הנה איתא בתיקונים: שבאצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון.

הנה נפש רוח נשמה יש להם בחי' כלים, היינו שהם בחי' אור פנימי שמתלבש בכלי. נשמה - במוח, ורוח - בלב כו'.

ובחי' חיה יחדה - אין להם בחי' כלים, כ"א הם בבחי' מקיף לבד. והם ב' מקיפים למ"ד מ"ם דצלם.

ויובן עד"מ, באדם אנו רואים שיש בחי': אור וכלי בחכמה שבמוחו, וגם לבוש. דהנה כח השכלי המשכיל על כל דבר חכמה, אינו מעצמות הנפש ממש - כ"א הוא בחי' התפשטות הנפש.

ולכן יש בו שינויים פעם הוא בגדלות ופעם לא כן, שמוחו ושכלו אינו זך וצלול כ"א מבולבל כו'. והנפש עצמה אין שייך בה שינויים, אלא שכח השכל הוא בחי' כלי שמקבל השפע הנמשך לו מהנפש, והנפש היא האור המאירה בתוך הכלי שהוא כח השכל.

(ומזה י"ל שיובן ענין: אוירא שלמעלה ממו"ס - שי"ל שזהו האור המאיר לכח השכל, וכמ"ש במ"א בענין: אויר ואור)

והדבר חכמה שמשכיל, הכח השכלי, כמו חכמת התכונה ודומיה מה שמבין איזה דבר פרטי - זהו רק בחי' לבוש שמלביש את כח השכל.

וכמ"כ עד"מ בענין המדות: כח האהבה מה שמתאוה לאיזו דבר, וכן כח החסד - הוא בחי' כלי להנפש, ע"ד הנ"ל בכח השכל. וחיצוניות המדה מה שגומל חסד, והיא השפעת החסד - זהו בחי' לבוש.

(וכח החסד נק' חיצונית הכלי, לגבי כח האהבה שהיא פנימית הכלי, כמ"ש במ"א)

אף שלכאורה נראה, שהתהוות המדות הוא רק מהשכל, כי: לפי שכלו יהולל איש - באמת זה אינו. דמ"מ הם ג"כ כלים להנפש, ואור מהנפש נמשך ומאיר בהם. רק שהם רחוקים יותר מהנפש, ומקבלים מהנפש ע"י אמצעות חב"ד, שדרך המוחין נמדד ונמשך השפע ואור הנפש להכלים, שהן המדות כו'.

נמצא כלל העולה, שכל עשר בחינות הנפש: חב"ד ומדות - הם רק כלים של הנפש, והיא הנפש היא האור המאיר בתוכן. אך בענין השכל יובן הדבר היטב יותר ממה שיובן בענין המדות, וכנ"ל.

וכמ"כ יובן עד"מ למעלה, ענין: חיוהי וגרמוהי - שהן בחי' אורות וכלים. פי': גרמוהי - נק' כלים דאצילות. כמו עד"מ המדות דאצילות - הם רק בחי' כלים של המאציל א"ס ב"ה. כמאמר אליהו: חסד דרועא ימינא כו' - שהם נק' בחי' גוף לגבי האור הנמשך ומתלבש בהם מא"ס ב"ה. והאורות - נק': חיוהי.

אך המאציל א"ס ב"ה, הוא למעלה מעלה מבחי' אור. ולא כמו במשל נפש, שהנפש עצמה היא האור המאיר בתוך הכלים, משא"כ א"ס ב"ה הוא למעלה מעלה (מבחי' אור של הכלים, וזהו: ישת חשך סתרו - שהוא למעלה אפי' מבחי' אור מקיף כו') רק שממנו נמשכים האורות.

וזהו ענין: איהו וחיוהי. איהו - היינו עצמות המאציל. חיוהי - הם האורות. גרמוהי - הם הכלים.

והנה זהו הכל בחי': נר"נ - שהם בחי' אורות המתלבשים בכלים כנ"ל בענין המשל. אבל חיה יחידה אין להם בחי' כלי להתלבש בה כ"א הם בחי' מקיפים:

(קיצור. ענין נר"נ יש להם כלים, היינו כח השכל הוא כלי והשכל שמשכיל הוא לבוש להכלי. ואמנם האור, הוא הנשמה הנמשך בכח השכל. ועד"ז הרוח במדות. כמ"כ למעלה זהו ענין חיוהי וגרמוהי, כי למעלה גם האור אינו רק הארה מהעצמות. והנה חיה יחידה הם אורות מקיפים שאין להם כלים):

ב ועתה צ"ל ענין: השמים כסאי. דהנה ידוע, שבאמת עצמות א"ס ב"ה לאו מכל אלין מדות דאצילות איהו כלל. ואצילות המדות הוא כדי לאנהגא בהון עלמין.

אך באמת צ"ל, כיון שהמדות דאצילות נק' עכ"פ גופא לגבי אור המאיר מא"ס ב"ה, ואין ערוך כלל המדות שבנבראים דבי"ע לגבי המדות דאצילות, כמו שאין ערוך הגוונים אדום ולבן גשמיים, לגבי המדות חו"ג רוחניים שבנפש האדם. שהרי גם הגוונים מורים על בחי' המדות חו"ג שנמשכו ממש ממדות עליונות בהשתלשלות רבות עד שנעשו למטה בחי' גוונין גשמיים. גוון לבן - נמשך ממדת החסד. וגוון אדום - מגבורה, וכמ"ש בפרדס בשער הגוונים. וכן כסף וזהב גשמיים מורים על חו"ג שנמשכו בהשתלשלות רבות.

והרי עכ"ז נראה בחוש, שאין להם ערך ודמיון לגבי מדת חסד וגבורה רוחניים שבנפש האדם. דמה דמיון גוון לבן לגבי חסד והאהבה כו'.

כמ"כ ויותר מכן, אין ערוך המדות רוחניים שבנפש לגבי מקורם המדות דאצילות, שנבראו מהן נר"נ שבאדם.

שהרי מה שנק' הקב"ה רחמן, א"א לומר שהוא מעין ואופן הרחמנות שבאדם, שהוא בחי' התפעלות ממש, אבל הקב"ה כתיב ביה: אני הוי' לא שניתי. ואין שייך בו ית' התפעלות ושינוי.

כ"א בחי' הרחמים שלמעלה הוא באופן ומהות נעלה לאין קץ ממהות הרחמים שבנבראים.

לכן גם הנביאים לא השיגו רק עד בחי' נו"ה, שהוא תולדות של המדות, ולא יוכלו להשיג המדות עצמן. וגם מה שהשיגו בחי' נו"ה, היינו ע"י התלבשות גמור בבריאה כו'.

וגם משרע"ה שזכה להשיג בחי' המדות עצמן - היינו ג"כ רק בחי' אחוריים. וכמ"ש: וראית את אחורי כו'.

וא"כ לפ"ז צ"ל, איך יכול להתהוות בחי' ג"ע: יושבין ונהנין מזיו - שהוא תענוג של הנבראים? איך יומשך זה מהמדות דאצילות, מאחר שאין ערוך כלל השכל והתענוג והמדות שבנבראים אל המדות דאצילות? וכמ"ש במ"א ע"פ: ואנכי עפר ואפר.

אך הענין הוא, דהנה מבואר בע"ח שמ"א שיש פרסא ומסך המבדיל בין עולם האצילות לבריאה, ומה שנמשך מהמדות דאצילות בבריאה - היינו הארה שלהם שעובר דרך המסך הנ"ל, (ועיין בע"ח שמ"ז פ"א בשם הרר"ג הלוי) ולא העצמיות המדות. וע"י דוקא הוא שיוכל לימשך מהם ג"כ השפע בג"ע לנשמות הנבראים.

וזהו: השמים כסאי - פי' כמשל באדם כשיושב על הכסא שנשפל בחי' אחוריים של הגוף לישב על הכסא. וגם על ידי זה נשפל ראשו. שכשעומד ראשו ומוחיו גבוהים מן הארץ וע"י הישיבה נשפל קומתו - כך הוא ענין הפרסא הנ"ל שנק' כסא, שבו וע"י נמשכים ונשפלים המדות דאצי' הנק' גופא, ועובר ונמשך הארתם בהפרסא להאיר בבריאה, כדי שיתהוו מזה תענוג נברא. [ועמ"ש מזה בד"ה: פתח אליהו:

קיצור. כיון ע"ס שבנבראים אין ערוך כלל לגבי מהות ע"ס דאצילות, איך אפשר שמע"ס דאצי' יומשך ויתגלה בג"ע לנשמות דבי"ע? אך זהו ע"י הפרסא שבין אצי' לבריאה והיא הנק' כסאי]:

ג והנה בחי' כסא הנ"ל נמשך מבחי': שמים. פי': שמים - הוא תפארת דאימא, שת"ת נק' שמים שכלול מאש ומים, שהם חו"ג. וגם שמים הם מקיפים, והיינו תפארת דאימא שנעשה כתר לז"א, אשר בחי' כתר הוא יחידה, שהוא בחי' מקיף,

והמקיף דיחידה הוא מקיף הראש והרגל בהשוואה אחת, כמ"ש בע"ח שער העקודים פ"ה בהג"ה ממה"ק שלכן נק' יחידה כו'. ולכן כמו שמקיף על חב"ד דז"א מלמעלה עד"מ, כך הוא מקיף ג"כ מתחת רגליו מלמטה. ולכן ממנו נמשך ג"כ הפרגוד והמסך שבין אצילות לבריאה.

(וכמ"ש בע"ח שמ"א: שהמסך הוא החשמל שנמשך מבחי' בינה. ומבואר בהרמ"ז ס"פ יתרו (בדף ע"ח) שסוד החשמל הוא בת"ת בין דאימא בין דז"א - נמצא שהמסך הנ"ל נמשך מת"ת דאימא. וזהו: השמים ממש כסאי.

אלא שמ"מ מבואר שם בע"ח פ"א: ואל תטעה לומר כי זהו האור המקיף כו' ע"ש. דהמסך הוא החיצוניות דת"ת דאימא. ואמנם היחידה והמקיף דז"א הוא עצמיות ת"ת דאימא. ומ"מ המקיף עצמו הוא הגורם להיות בחי' כסא ומסך הנ"ל.

ולכן המסך הנ"ל נק': רקיע - כנודע מענין: יהי רקיע כו' ויהי מבדיל כו'. ולכן נק' ג"כ ג"ע: מתיבתא דרקיע - לפי שהתענוג הנמשך בג"ע, נמשך ע"י בחי' רקיע הנ"ל. ועמ"ש מזה בד"ה: קא מיפליג במתיבתא דרקיע אם בהרת כו'.

והגם שנאמר: וממעל לרקיע כו' דמות כסא כו' - אך כי יש כמה בחי' מסכים בין עולם לעולם, יש שנק' רקיע ויש שנק' כסא. וע' במק"מ פ' נח (דע"א ב') וס"פ ויגש, ובע"ח שער כסה"כ)

והוא ג"כ הגורם שנשפל הגוף בבחי' אחוריים לישב על הכסא, ומאירים המדות דרך המסך שיוכל להיות בחיי' השפעת חסדו בג"ע, בחי' זיו כו'.

והנה גם בין אריך לאצילות - יש ג"כ בחי' פרסא, תפארת דאריך כתר לאו"א. (ועמ"ש בביאור ע"פ: כי על כל כבוד חופה, ועיין בפ' נח דס"ה א')

והנה המשכת בחינת: השמים כסאי הנ"ל - הוא ע"י תשובה עילאה: בכל מאדך, רעותא דליבא, שזהו בחי' הכתר דכנ"י, שהוא בחי' יחידה. (ועיין בד"ה: כי על כל כבוד חופה הנ"ל, וע"פ: מקושש - בענין: עושין רצונו של מקום)

שמתוקף רצון זה שמעומקא דליבא - אזי אין יוכל להיות במוחו שום הרהור ורצון אחר, ע"כ נק': יחידה - שאין בלבו אלא אחד. והוא כמו עד"מ כשמוליכין את האדם לדון דיני נפשות אין לו שום מחשבה ורצון אחר רק לדבר זה להציל נפשו כו'. שרצון זה לפי שנוגע לעצמיות נפשו - ממלא כל מוחו ולבו ומקיפו מראשו עד רגלו, עד שא"א ליכנס במוחו שום רצון אחר.

משא"כ ברצון שאינו נוגע כ"כ עד מיצוי הנפש ממש, אע"פ שנוגע לו הרבה, כמו כשיעסוק בפרנסה ברצונו - אעפ"כ יכול להיות אצלו רצון אחר.

ועד"ז יובן ענין בחי' יחידה באלקות - שנגע כ"כ הרצון עד שהנפש ממש ועד בכלל עד שאין לו שום רצון אחר כלל וכלל מעניני עוה"ז כו'. ועז"נ: מכפירי' יחידתי^[2]. לכן עי"ז ממשיכים ג"כ למעלה בחי' יחידה וכתר דז"א, שיהיה: השמים כסאי. ולכן פעם נקרא בחי' תשובה עילאה: בינה, ופעם נק' כתר - היינו תפארת דאימא שנעשה כתר לז"א.

(ועד"ז נק' שער החמשים דבינה בשם כתר. וכמ"ש במ"א. וע' בזהר ויקרא (דט"ו ע"ב ודף י"ו ע"ב) בענין תשובה. וזהו: נכון כסאך מאז. ועפמ"ש סד"ה: ביום השמיני שלח בענין: אז תשמח כו'.

וזהו שארז"ל: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. וזהו ענין: בינה מקננא בכורסייא. ועי"ז נמשך תוספת אור בג"ע, כי: ולתבונתו אין מספר כתי' - משא"כ על בחי' מל' נאמר: המוציא במספר צבאם, וע"י כורסייא נמשך בג"ע מבחי' בינה: ולתבונתו כו'. וזהו שבינה ותבונה נק': העולם הבא):

(קיצור. והנה כסא ופרסא הנ"ל שרשה נמשך מת"ת דאימא, שהוא כתר לז"א המקיף. ונק': יחידה. וגם בין א"א לאצי' יש ג"כ פרסא שנמשך מת"ת דא"א, שנעשה כתר לאו"א. והוא נמשך ע"י תשובה עילאה בכל מאדך יחדה שאינו סובל שום רצן אחר כו': נכון כסאך מאז):

ד והארץ הדום רגלי - היינו להשפיל א"ע: מי אנכי להתקרב: ויירא מגשת אליו^[3]. וגם התורה ירדה ונתלבשה בלבושים גשמיים, רק בחי': שום תשים עליך מלך^[4] - עול מלכות שמים ועול מצות. וכמ"כ מעורר למעלה שיורד מדת מלכות להחיות נבראים. (וזהו כמשל הרגל שיורדת למטה מהכסא. ועמ"ש בזה בד"ה: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר)

ולכן בנין המל' מהגבורות וז"א מחסדים. (ועמ"ש מזה בד"ה: וכל בניך - בענין א"ת בניך אלא בוניך) כי בחי' מלכות: אין מלך בלא עם, דינא דמלכותא דינא. ולכן נק': מזבח, דכתיב: והאש תמיד תוקד על המזבח^[5], ונק' אשא תכלא דאכיל כו'^[6]. ולפעמים נק' בחי': נר - בהעלותך את הנרות^[7] שיש כמה גבורות שונים ומיני צמצומים בספי' המלכות. אבל הכלל שבנינה מן הגבורות, ע"כ המשכה זו הוא ע"י קבלת עול כו'. (ועמ"ש סד"ה: זכור את אשר עשה לך עמלק).

והנה בזהר פקודי (דרמ"א א') פי': ובגין דבעי לאתפשטא יתיר לתתא אמר: הדום רגלי - דהיינו כידוע מענין: רגליה יורדות כו' - שמתלבשת גם בהשרים של עובדי כוכבים להחיותם.

אבל בזמן בהמ"ק לא היתה מתלבשת בהם, לכן נק' בהמ"ק: הדום רגלי אלקינו (בדברי הימים). ועמ"ש סד"ה: הנך יפה בענין: הנה עין ה' אל יראיו כו' להציל ממות נפשם כו'.

ועד"ז משחרב בהמ"ק: אין להקב"ה אלא ד"א של הלכה. וזהו ג"כ: והארץ הדום רגלי - כי ארץ נק' תשבע"פ. ואולי: הדום - זהו הפרסא שבבי"ע עצמו בין עולם לעולם או היכל ק"ק דיצירה ועשיה.

ועד"ז נאמר בשבת: אם תשיב משבת רגלך. ועמ"ש ע"פ הזהר פ' קרח (דקע"ח ע"א): בשעתא דבעא יומא לאתקדשא כו'. ועמ"ש בד"ה: ויקהל משה - בענין סמיכת שבת למלאכת המשכן - כי אחר המשכה צ"ל א"ח^[8] שלא יומשך יותר מדאי.

ועמ"ש ע"פ המאמר שמות רבה פכ"ג ע"פ: אז ישיר בענין: אגוסטוס יושב כו'^[9] דמעלת הישיבה על העמידה שהרגלים נגבהים כו' והיינו שלא יהיה: רגלי' יורדות.

וזהו: ע"פ שני עדים כו' יקום דבר^[10] ופי' ברע"מ פ' שופטים (דער"ה א') דהיינו מ"ש: העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ^[11]. כי הנה פי': יקום דבר - הוא עליית המל', להיות לה קימה מעלייתא וכענין אגוסטוס יושב.

וכמ"ש בפ' ויחי (דרל"ט ע"א) מתל למלכא דהוה יתבי בכורסייא כו' אקרי מלך עילאה כד נחית ואזיל לבי עבדיה מלך זוטא אקרי.^[12]

ועמ"ש מזה בד"ה: והיה מדי חדש - שזהו ההפרש בין שבת לחול שבשבת הוא עליות הדבור לבחי' תענוג העליון וח"ע.

וזהו: אם תשיב כו' ודבר דבר כו'.^[13] וז"ש: ותקם את דבריך כי צדיק אתה.^[14] וקימה זו הוא ע"פ ב' בחי' הנ"ל דשמים וארץ כו' רצוא ושוב. כי: השמים כסאי - וזהו בחי' מלך עילאה כנ"ל. והארץ הדום - שלא יתפשט יותר מדאי כנ"ל:

(קיצור. ענין: והארץ הדום כו' - כי ארץ^[15] שפלות שמשפיל א"ע בבחי' שוב. ועד"ז למעלה המשכה בעשיי'. אך צ"ל: הדום - שרפרף כו'. ואפ"ל שמים ג"ע עליון כנ"ל ע"י כסאי. והארץ - ג"ע התחתון שנמשך מבחי' רגלי נה"י, מדלג ומקפץ כו'. והדום ג"כ פרסא שבבי"ע עצמו בין עולם ועולם כו'. ואולי היכל ק"ק דעשיי' או דיצירה):

ה ועתה צ"ל ענין ההפרש בין בחי': השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ובין בחי': השמים החדשי' כו'.

דהנה ידוע שג"ע הוא רק לפי שעה, ועיקר הגמול הוא רק באלף השביעי: למחר לקבל שכרם. והנה בזה הזמן הכל ע"י אתעדל"ת אתעדל"ע, שלפי הערת המ"ן הוא המשכת המ"ד, שהוא המשכת המוחין. ולפי המוחין הוא הכתר, שלפי ערך הפנימי כך הוא המקיף. רק שכתר הז"א האמור למעלה - הוא בחי' גדלות.

ואף בראשית בריאת העולמות, שהיה שלא ע"י העלאת מ"ן, אעפ"כ הוא ע"י שעלה במחשבה התענוג מההעלאת מ"ן שיהי' אח"כ, כמאמר: בראשית - בשביל ישראל שנק' ראשית, ישראל עלו במחשבה - שיעלו מ"ן. וארז"ל ע"פ: עם המלך ישבו במלאכתו - במי נמלך בנשמתן של צדיקים. והיינו ע"י בחי': בכל מאדך - נמשך הכתר כנ"ל.

אמנם לע"ל כתיב: וגבה מאד - פי' שגם המאד יוגבה ברום המעלות יותר מבחי' ההעלאה והמשכ' דבחי': בכל מאדך.

כי הנה: מאד - אותיות אדם. והענין כי בחטא אדה"ר ירדו העולמות. ולע"ל יתעלו העולמות כמו שהיה מקומם באמת. עיין מזה בספר הגלגולים פי"ז. אך לא זו בלבד כ"א שיומשכו נשמות חדשו' מה שלא נכללו באדה"ר כלל, והם גבוהים ומעולים מכל הנשמות שנכללו באדה"ר.

וכמ"ש בספר הגלגולים פ"ז שבחי' יחידה דנשמות אלו הוא למעלה גם מיחידה דאצי' שבאדה"ר. והיינו לפי שהם יומשכו מפנימיות עתיק, משא"כ בכל ההמשכות עכשיו הוא רק מחיצוניות עתיק. ופנימית עתיק הוא למעל' מהשבירה והתיקון.

והוא ענין אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת לגמרי. וזהו ענין: השמים החדשים והארץ החדשה - המשכת מקיפים ופנימים חדשים שלמעל' מהשבירה והתיקון כו', שהם מ"ן ומ"ד כו'.

אשר אני עושה - שנמשכי' באתעדל"ע לבד. עומדים לפני - לפני הפרסא. וגם פי': לפני - שהוא מפנימיות עתיק.

(וזהו ההפרש בין השמים כסאי כו' שנמשכים ע"י אתעדל"ת וא"א להמשיך רק מחיצוניות עתיק ע"כ נק': כסאי כמשל היושב על הכסא שרק אחוריים שלו נמשכים על הכסא. ועד"ז נאמר: וראית את אחורי ופני לא יראו.

משא"כ בהשמים והארץ החדשים כתיב: עומדים לפני - דייקא. שהם מפנימי' עתיק שלמעלה מעלה לאין קץ מבחי' אחוריים וחיצוניות. ובמ"א נת' שהמשכה זו שרשה מלמעלה מהקו וחוט כו', כמ"ש מזה ע"פ: ואכלתם אכול).

אך השמים והארץ דכעת לא שיתבטלו לגמרי רק גם הם יתעלו ויעמדו לפני למעלה מהפרסא. כי כעת הכל בירורים, אבל לע"ל שלא יהיה שייך עוד בירורין, שכבר נתברר הכל בהיום לעשותם - יעלו הם ג"כ לפני.

(ועמ"ש כעין זה בביאור ע"פ: והיה מספר בנ"י כו' אשר לא יספר כו'. ובפי' הרמ"ז במדבר דקי"ז סע"ב)

כן יעמוד זרעכם - כתיב: אור זרוע לצדיק - שבחי' צדיקים זרוע להם האור מכבר. ובבעלי תשובה: זורעי על כל מים - שזורעים תמיד - ע"י שמהפכים חשוכא לנהורא כו'. והבטיח להם הנביא שכ"ז יעמדו לפני כנ"ל.

ושמכם - הוא בחי': ויעש דוד שם - היינו הארץ כו' יעמוד ג"כ לפני. ועמ"ש בד"ה הבאים ישרש: שבחי' הזריעה זהו דוקא בבחי' ארץ, היא כנס"י. וזהו ענין ושמכם.

והיה מדי חדש כו'. פי' שיש ב' בחי' בעליית הנשמות לעתיד לעמוד לפניו ית'. שיש שיתעלו לגמרי שיעמדו שם תמיד, וע"ז נאמר: כן יעמוד זרעכם ושמכם. ויש שלא יתעלו לעמוד לפניו תמיד, כי אם: מידי חדש ומדי שבת יתעלו גם הם להשתחוות לפני כו':

קיצור. ענין השמים החדשים כו' מקיפים ופנימים חדשים שלא באו עדיין בהשתלשלות. ונק': עומדים לפני - למעלה מהפרסא:

¹ כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֲדָשִׁים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־יְהוָ֑ה כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם: (ישעיהו פרק סו פסוק כב)