Video part 1 Video part 2 Video part 3
ביאור הדברים ע"פ כי על כל כבוד חופה
הנה כבוד תתאה - הוא בחינת מלכות, ונקרא: כבוד הוי' - כי הוי' היינו זעיר, וכבוד הוי' הוא בחינת מלכות. וברוך - היינו מלשון ברכה ושפע והמשכה, שיומשך לבחי' מל':
כבוד הוי': ממקומו - היינו חכמה עילאה. אשר בחי': מל', דבר ה' - מקומה ושרשה מח"ע. כי אבא יסד ברתא, ואבא הוא נקרא: כבוד עילאה, מקור השכל, ונקרא: משכיל.
כבוד חכמים ינחלו[1] - כבוד בגימטריא ל"ב נתיבות חכמה. ונק': כבוד - שהוא בחי' זיו יקריה, דהיינו כברק המבריק, בחי' התגלות שלמעלה מן ההשגה. משא"כ בינה, רחובות הנהר, שהשכל בא בגדר השגה והרחבה.
והנה ז"א ונוקבא הם ב' הפכים, כי בחינת מל' עיקר בנינה מן הגבורות: קארי תדיר ולא שכיך, למען יזמרך כבוד ולא ידום - תשוקתה הכל למעלה מעלה, בלהב השמימה כטבע האש שעולה למעלה. וז"א הוא רובו חסדים כנודע, שז"א הוא מסוף עולמות הא"ס, שהוא בחי' השפעת המאציל העליון במדה וגבול למקור דבי"ע היא המלכות. ועמ"ש מזה בפ' תרומה בענין: כרוב אחד מקצה מזה כו' - בכדי להיות התהוות הנברא מוגבל במדה וגבול.
ואפי' אברהם ומיכאל וכה"ג, נשמות ומלאכים היותר גדולים -צהרי עכ"ז השגתם מוגבלת שעד כאן ישיגו ולא יותר. ולכן גם ההשפעה הנשפעת מן המאציל העליון להחיותם, מוכרחת להתצמצם במד' וגבול. והיינו ע"י המדו' חג"ת: חסד - הוא בבחי' ההתפשטות, וגבורה - הוא בחי' כח הצמצום, ות"ת - הוא הממוצע המכריע ביניהן.
ומכל הנ"ל מובן, שזו"נ הם ב' הפכים. ולזאת בכדי שיהיו יכולים להתחבר יחד, להיות בחינת יחוד זו"נ - ע"ז יש בחינת חופה.
והענין. כי הנה ידוע דת"ת דאימא נעשה כתר לז"א ונוק'. (ע"ש בפ' תרומה בד"ה: ביאור לענין הכרובים, וכתר אחד לשניהן כו'. ועיין באגרת הרמ"ז סי' כ"ז) והוא המחבר אותם. וכענין שארז"ל על פסוק: עושה שלום כו', בין שר של מים ובין כו' - שע"י התגלות דבר הגבוה מערך שניהם שהוא הקב"ה בעצמו ובכבודו - עי"ז הם מתחברים. וכמו"כ ע"י התגלות בחי' ת"ת דאימא, שהוא בחי' כתר ומקיף לזו"נ - עי"ז הם מתחברים יחד.
(ועמ"ש באגה"ק ד"ה: והיה מעשה הצדקה)
ולהבין ענין ת"ת דאימא. הנה עד"מ כמו שיש מדות הגלויי' שמשכנם בלב, והן אהוי"ר והתפארות כו', כך יש מדות אלו בשכל, והן השרשיים והמקורים למדות שבלב. וכנראה בחוש, כשמתבונן באיזה דבר איך שהוא טוב ונחמד, אזי נתעורר בשכלו אהבה לאותו דבר, גם טרם שבאה ונמשכה האהבה בלב, להיות חפץ ומשתוקק בפועל ממש.
וכך גם בעבודת ה', אהבה זו שבשכל היא בתמידית על ידי ההתבוננות, משא"כ האהבה שבלב - היא לפי העת והזמן כו'. ועמ"ש מזה בענין: שמע ישראל - דענין ע' רבתי הם המדות שבשכל. וכמ"כ גם למעלה יש בחי' מדות גם במוחין או"א היינו חג"ת נה"י, שהם השרשיים למדות דז"א: חסד דאימא - הוא שרש ומקור לחסד דז"א כו', ות"ת דאימא, שהוא כללות המדות דאימא כי הת"ת הוא כלול מחו"ג כידוע מענין הגוונין כו' - הוא שרש ומקור לכללות המדות דז"א. ולכך ת"ת דאימא נעשה כתר ומקיף לזו"נ, והוא המחבר אותם כו'.
(ועיין עוד מזה לקמן. ובמ"א נתבאר בענין: תפארת - דמה שהמל' מקבלת מחו"ג זהו ההמשכה מבחי' סדר ההשתלשלות, עילה ועלול. אבל ע"י ת"ת נמשך מלמעלה מסדר ההשתלשלות כו'. וי"ל משום חסד ענף החכמה וגבורה ענף הבינה, אבל ת"ת קו האמצעי, עולה עד הכתר. וכמ"ש בזהר ס"פ תרומה: (דקע"ה ב'). ועמ"ש במ"א ע"פ הזהר וישב (דקפ"א) ע"פ: הנה ישכיל עבדי כו'[2] - מאד מסטרא דיעקב.
גם בחי': שער החמשים דבינה - איתא בכתבי האריז"ל: שהוא בשליש עליון של תפארת דבינה. ועיין בפי' הרמ"ז בזהר פ' פינחס (דרנ"ג ע"א). ועמ"ש מענין שער החמשים בפ' יתרו בד"ה: מראיהם ומעשיהם.
והנה מבואר למעלה, שדרך פרט יש ב' חופות: חופה לחתן וחופה לכלה כו', וחופה דכלה היינו בחי': בכל מאדך. ונראה שזהו בחי': כתר דנוקבא, וכדרך שנזכר במ"א בד"ה: מקושש עצים - דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הנזכר בפ"ו דברכות, זהו בחי': בכל מאדך. שלכן בפרשה: והיה אם שמוע, שלא נזכר: בכל מאדך, נאמר: ואספת דגנך כו'. ורצונו של מקום - הוא בחי' כתר דנוקבא. ובאתערותא דלתתא אתעדל"ע, אזי מעורר למעלה ג"כ החופה של החתן ,שהוא בחי' ת"ת דאימא כו'.
ועפ"ז י"ל טעם למנהג שנהגו, שמתחילה החתן פרס סודר על הכלה הנקרא (דעקטוך), שזו כעין חופה של הכלה בפ"ע, ואח"כ שניהם נכנסין תחת יריעה ע"ג כלונסות - זהו חופה המקיף לשניהם. וכמבואר בש"ע אה"ע סי' נ"ה ס"א בהג"ה, ובחלקת מחוקק שם סק"ט, ובב"ש שם סק"ה - דזה שמכסין ראש הכלה בסודר נקרא ג"כ חופה לדעת התוס'. וזהו ענין: הינומא, והוא בחי' חופה של הכלה כנ"ל):
ב והנה כמו שת"ת דאימא הוא המקיף ומחבר זו"נ יחד, כך יש בחי' מקיף כללי המחבר או"א ומזווגן יחד. כי או"א הם ג"כ ב' הפכיים, כי אבא הוא מקור כל החסדים, ואימא היא מקור כל הגבורות, ומתחברין יחד ע"י בחי' כתר הכללי דאצילות, מלכות דא"ק, והוא בחי' החופה שעל הכבוד העליון.
(ועמ"ש מענין יחוד זו"נ ויחוד או"א בד"ה: אלה פקודי המשכן משכן העדות כו')
דהיינו כמו שת"ת דאימא חופה על זו"נ (ומחברן יחד, אף שהם ב' הפכיים - מ"מ מתחברין ע"י ת"ת דאימא)
והוא ע"ד שבפרשת בראשית נאמר: וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום[3] - ומחמת זה היה הסברא לחיוב. ואח"כ בפרשת נח: לא אוסיף עוד כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו[4] - הנה אותו טעם בעצמו נתהפך אח"כ לזכות.
וזהו הכל מחמת כי במקורן ושרשן, קודם שבא המדה לידי התגלות אל לבו - לכל אשר יחפוץ יטנו, אם לזכות או לחיוב - יש בשכל טעם לזה. לכן נקרא ת"ת דאימא חופה, שחופה ומקיף המדות יחד ונבטלים שם הכל בהשואה יחד, כשבא בהתגלות אור ת"ת דאימא כו'.
(ועמ"ש בד"ה: בהעלותך את הנרות בענין: אל מול פני המנורה)
כמ"כ יש חופה על כבוד עליון: או"א - מל' דא"ק אשר מקיף וכוללם יחד, ושם הם אינן בערך דבר מה, רק הארה וזיו בעלמא.
והענין. דהנה ידוע: כי אית רצון ואית רצון. רצון התחתון, היינו הנולד מן השכל, מחמת שמשכיל בשכלו יופי של אותו הדבר, לכן רוצה בזה - שזהו רצון התחתון. וזהו ענין כתר דזו"נ שנמשך מת"ת דאימא.
אכן אית רצון העליון - כענין מה שאמרו: שתוק כך עלה במחשבה[5] - ואין יכול להשיב לו טעם ע"ז: זו תורה כו', רק רצונו הוא כך בלי טעם - זהו רצון העליון. כי רצון התחתון, אדרבה הוא ע"י טעם, שרואה בשכלו טעם הדבר לכן רצונו בזה והיה יכול להשיב טעם הדבר, וא"כ מה שאמר לו: שתוק - זהו מפני שנמשך מרצון העליון שלמעלה מהשכל, לכן לא היה יכול להגיד לו טעם, כי הרצון הוא גבוה הרבה ואינו יכול להשתלשל ולבא לידי גילוי בשכל.
אך א"כ הוא ח"ו יראה כעקשות שרוצה אף נגד השכל. רק ידוע כי יש מוחא סתימאה - הכוונה לזה שנקרא: סתימאה - כי בודאי יש טעם ע"ז הרצון עליון שרוצה כך, רק הטעם הוא נשגב ונעלה גבוה, שאין יכול להשתלשל ולבא לידי גילוי לזולתו רק כמוס ונעלם לו לבדו הוא. לכן נקרא: מוחא - היינו שכל גבוה, רק סתימאה מכל[6] נעלם. לכן אמר לו: שתוק - בחי' שתיקה כך עלה במחשבה שהוא בחי' חכמה וטעם עליון, שאינו יכול להשיג לזולתו, ולזולתו נראה כי הוא רק רצון בלבד בלי שום טעם, ורק לו לבדו טעמו ונימוקו. ושם שורה התענוג מן הדבר ההוא תענוג עליון.
וזהו בחי' עתיק - כי התענוג של הדבר נעתק מכל, ורק במהותו ועצמותו יש התענוג מן הדבר ההוא, ונגד זולתו נק': רצון העליון, היינו רצון בלי טעם גלוי, רק כך עלה במחשבה.
לכן יש בבחי' כתר ב' בחי' הללו, היינו בחי' עתיק אשר משם הוא מו"ס טעמו ונמוקו עמו, ובחינה השנית הרצון הגלוי לזולתו, אשר נחשב לרצון בעלמא בלי שום טעם, ונקרא: גלגלתא דחפיא על מוחא.
(ועמ"ש מזה ע"פ: אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו' בפ' שלח ע"ש)
כי רצון התחתון, היינו ת"ת דאימא שנעשה כתר לז"א, היינו רצון שנולד ונמשך מחמת השכל כנ"ל, וגלגלתא דא"א היינו רצון שלמעלה מהשכל, וברצון יש טעם כמוס הנקרא: מו"ס, כנ"ל.
(וזהו ענין החופה שעל בחי' כבוד העליון, דהיינו או"א. ועמ"ש בד"ה: תורה צוה כו' - מענין החופה שהיא בחי' רצון העליון שלמעלה מהחכמה. והרמ"ז בפ' בראשית (בדף ח') כתב דענין חופה היינו מה שאו"א הם מחופים ומכוסים בדיקנא דאריך):
ג והנה התורה הנגלה - היא בחי' רצון המתגלה הנ"ל. וכמ"ש בזהר: דתרי"ג מצות נמשכין מן תרי"ג ארחין[7]. וזהו: בעטרה שעטרה לו אמו[8] - כי הרצון הנ"ל נקרא עטרה וכתר הנעשה מן האבנים טובים, והם דומם, ואעפ"כ יש בה יופי הדר אשר מאיר בה אור מהודר ונעלם.
(וכך המצות נעשים מענינים גשמיים: ציצית מצמר, ותפילין מקלף - זהו כמשל דומם ואבן. אך שאבן טוב והדר הוא)
והוא כמשל הרצון הנ"ל, שהוא רק בחי' חיצוניות של מו"ס הנעלם בפנימית של הרצון. וכמ"כ התורה הנגלה אין בה טעם גלוי ומספיק לנו על כל המצות. כמו דממעט כסות לילה: מוראיתם אותו, ומרבה כסות סומא, ואין הטעם מספיק. והיינו כי שרשה הוא רק מחיצוניות שנגלה לנו כעת, רצון בלי טעם כו'.
אבל לעתיד איתא: שיותן לנו תורה חדשה, ברבות שמיני פי"ג - הכוונה ע"ז, כמ"ש רש"י ע"פ: ישקני מנשיקות פיהו[9] - שיתגלו לנו טעמי תורה הפנימית, היינו מו"ס יבא בהתגלות הטעם והעונג של הרצון: אז תתענג על הוי'[10] - שהתענוג גבוה משם הוי', וכעת הוא בהעלם ונסתר מאתנו. אכן אז כשיתגלה הטעם והתענוג של מו"ס, יהיה התענוג: על הוי'.
וזהו ג"כ שרש ענין: אירוסין ונשואין. כי במ"ת היה רק בחי' אירוסין, שהאשה מקבלת רק טבעת קדושין העגול. (וה"ע: קדשנו במצותיך - כמ"ש ע"פ: טוב לחסות) אבל לעתיד יהיה בחי' נשואין. וכמ"ש ברבות סדר בא ס"פ ט"ו: כי בועליך עושיך[11] - שהאשה נקנית בביאה, והטיפה נמשכת ממוח האב מפנימית. היינו שלעתיד יהיה התגלות בחינת פנימית, מו"ס, והתענוג יבוא בהתגלות נגלות לנו, לכן אז נשואין ע"י ביאה: בועליך עושיך כו'.
והטעם לזה שההתגלות הנ"ל יהיה דוקא לעתיד. כי הנה ידוע דשרש המצות הוא רק לברר מעשייה: הטוב דנוגה במ"ע, והל"ת להפריד הרע. כי בכל דבר ואפילו בכל נפש מישראל יש טוב ורע, אשר ע"י נפילת רפ"ח ניצוצין אשר נתערבו ברע - צריך ע"י המ"ע והל"ת להפרידם ולבררם.
ולאחר הבירור אז הם גדולים וגבוהים הרבה כי שרשם מתוהו אשר נעלה במדרגה יותר מן התיקון, אחר הבירור. ולכן עבור זה המאכל מחיה את האדם - כי שרש המאכל, הגם שכמו שהוא למטה הוא מעורב ברע, אכן שרשו הוא מתוהו. ולכן כשאדם אוכלן ומברר הטוב ומגרש הרע והפסולת לחוץ - אזי אחר הבירור הטוב מן המאכל, אזי אדרבה הם מחיים את האדם ומוסיפין לו כח וחיות בנפש. כי אחר הבירור ועלייתם למקורם הם במדרגה יותר נעלית, דהיינו מעולם התוהו שקדם לתיקון - תוהו שם ס"ג, ותיקון שם מ"ה.
ולכן הנה לע"ע קודם שנברר עדיין הניצוצים שנפלו, (ר"ל קודם שיושלם כל הבירור) עדיין אין בהתגלות התענוג, כי הם מעורבים טו"ר. אכן אחר הבירור שישובו למדרגתם הקודמת, אז יהיה גמר וסוף מעשה אשר במחשבה היה תחלה, ולא יהיה שום הסתרה מרע, אז ממילא יהיה נגלה התענוג מאור וזיו העליון, ודוקא מבירור דברים תחתונים שכעת.
וזהו ענין: אשת חיל עטרת בעלה - שבה יהיה מאיר אור טוב טעם ודעת הגנוז ונעלם, דהיינו בחינת מו"ס. (שהוא למעלה גם מבחינת: כבוד עילאה, כבוד ל"ב נתיבות ח"ע, אבל מו"ס לא אתפתחא בנתיבות) שכעת הוא באבן טוב, בחי' דומם, ויהיה האור אז בהתגלות, ויהיו תוהו במדרגה יותר גבוה מן התיקון, כי גם תיקון יהיה אז, אבל תוהו יהיה האור יותר גבוה אחר הבירור.
(נמצא המכוון, שבחינת ההתגלות מפנימית הכתר שהוא מו"ס ועתיק - זה יהיה דוקא אחר שלימות הבירורים דתוהו. ועיין הטעם לקמן בסוף הדרוש)
וזהו שבשני ברכות אחרונות דנשואין אומר תחלה: משמח חתן וכלה. ובאחרונה אומר: משמח חתן עם הכלה. כי לע"ע הכלה מקבלת מהחתן, וזהו: משמח חתן וכלה. אבל לעתיד יהיו שוין בקומתן, כתר א' לשניהם כמו שהיתה קודם המיעוט, זהו: משמח חתן עם הכלה. (שע"י הכלה משמח החתן - כי א"ח עט"ב)
אומר גם כן: ישמע קול חתן וקול כלה - כי לעתיד יהיה לכלה קול. קול היינו המשכה והתגלות, כמו קול גשמי שנמשך ונתגלה מהבל הלב לקנה. ולעתיד כשיהיה: א"ח עט"ב - אז יהיה להכלה קול המשכה והתגלות.
והוא ע"ד מ"ש: ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני - שהמל' תהיה עטרת ומשפיע לבעלה גבוה מן התיקון, רק מחמת שגם התיקון לא יתבטל לכן: קול חתן וקול כלה - שלשניהם יהיה קול המשכה והתגלות: ב' המאורות הגדולים - אחר הבירור.
והנה מו"ס הוא מקור כל הבירורים, כי מ"ש: בחכמה אתברירו - שרשה מן מו"ס הנעלם ששם עיקר הבירור. (כמ"ש בד"ה: למה נסמכה כו') ואחר שיתבררו אז יהיה גילוי מו"ס, תענוג עליון, תכלית השלימות. ואז יהיה התגלות פנימית טעמי התורה: ישקני מנשיקות פיהו.
לכן לע"ע הוא צלותא בלחש, כיון שאין להכלה קול - שעתה בחי' דבור בטל לגבי מחשבה ומדות, אשה טפלה לגבי בעלה. אבל לעתיד לבא אחר הבירור, כשיתגלה מו"ס: טוב טעם ודעת - אז יהיה להכלה: קול גדול ולא יסף - שמונה עשרה בקול רם. ויהיה המל' עיקר: אחע"ב - כנודע שבע"ס דאו"ח המל' הוא כתר ויסוד (המשפיע עכשיו למל') הוא חכמה כו'. ועיין מ"ש בד"ה" ואכלתם אכול ס"פ ויגש):