Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5
עוד ביאור הדברים ע"פ יונתי בחגוי הסלע וגו'.
הנה ארז"ל: נובלות חכמה שלמעלה - תורה. כי התורה הנגלית היא בחינת הארת החכמה המתלבשת במדות, ולכן הם גם כן שיתא סדרי משנה כנגד ששה מדות עליונות: סדר זרעים - מבחינת חסד כו'.
והענין הוא, כי כשר ופסול, טמא וטהור, חייב וזכאי - נמשך מהמדות עליונות. דהיינו, כשר ומותר וטהור - זהו בחינת חסד וימין מקרבת, שיתעלה אותו דבר ליכלל באור א"ס. ופסול ואסור וטמא - היינו בחינת גבורה, שמאל דוחה, שלא יוכל להתעלות כו'. וכ"ז הוא ע"פ חכמתו ית': חכים ולא בחכמה ידיעא הנמשכת ומתלבשת במדותיו ית'. ולכן נקרא התורה: נובלות חכמה של מעלה (בבראשית רבה פרשה י"ז) - כי חכמה זו המתלבשת במדות היא בחי' נובלות לבד לגבי עצמיות חכמה עילאה חכמתו ית', שהיא רמה ונשגבה למעלה מהמדות כו'.
(ועמ"ש בד"ה: השמים כסאי כו', דקאי על התורה, שנקרא: כסאי לבחינת רצונו וחכמתו ובינתו כו'. והיינו מה"ט, וע"ש מענין זה)
ולכן נאמר בישראל: קדש ישראל לה' ראשית תבואתה - שישראל הוא ראשית ומקור התורה. כי הנה: ישראל עלו במחשבה. פי': מחשבה - היינו בחינת חכמה, ועלו במחשבה - היינו בבחינה העליונה שבמחשבה. (והיינו כענין: במחשבה תחלה - דהיינו תחלת המחשבה)
והענין, כי הנה בענין השתלשלות עילה ועלול, הנה פנימית העילה הוא דבוק בעילתו רק חיצוניותו הוא הנמשך בההשפעה להעלול. ועד"ז הוא נמשך ומשתלשל מעילה לעילה, הכל רק באופן זה שמבחינת חיצוניות העליון נעשה פנימיות לתחתון. (ועמ"ש מזה באריכות קצת בפ' שלח בד"ה: ענין נסכים) וא"כ לפ"ז הכלל, הרי החכמה עילאה שמקבלת מבחינת כתר, כמ"ש: והחכמה מאין תמצא - הרי הבחינה עליונה שבחכמה ופנימיותה דבוקה בכתר עליון.
(וע' בפרדס שער שלישי פ"ג: כל ספירה וספירה תבחן בג' בחינות כו', ובשער הנתיבות רפ"ג: הנתיב האחד כו' יחוד החכמה בכתר כו'. ועוד שם: שכל מופלא נדמה למאציל כו'. ועיין בפ' פנחס (דרנ"ו סע"ב))
ומה שנמשך ומתפשט מבחינת חכמה למטה במדות - זהו רק מבחינת חיצוניות החכמה, וזהו ענין: נובלות חכמה כנ"ל. אכן נש"י שעלו במחשבה, היינו בבחינ' העליונה שבמחשבה, כי לכן הרי נאמר: בנים אתם לה', בני בכורי ישראל - שכמו עד"מ הבן הנמשך ממוח האב, הרי מלובש בהטפה מעצמיות ומהות החכמה שבמוח האב כו'. וכך נש"י שרשן ומקורן מעצמיות ופנימית ח"ע ממש, שלמעלה מבחי' נובלות וחיצוניות כו'. וכמ"ש בד"ה: ששים המה מלכות כו', בפי' כנס"י שבפנימיות ז"א כו', ע"ש. ועמ"ש ג"כ בד"ה אני ישנה. בפי': עלו במחשבה - דהיינו בחינת מחשבה שבמחשבה כו', ע"ש. וא"כ עד"ז גם כאן, היינו שנש"י שרשן מבחינה העליונה שבח"ע, ולכן הם: ראשית תבואתה, והם מקור ויסוד התורה שהיא בחי' נובלות חכמה.
ולכן נקראת התורה: תורת משה כו', והיינו לפי שנשמת משה שרשה מעצמיות ח"ע, שזהו מקור התורה. וכמ"ש מזה בד"ה: להבין ענין לחם משנה בפ' בשלח. שלכן נאמר במשה: כבד פה - לגבי אורייתא דבע"פ כו', וכבד לשון - לגבי תשב"כ, שלא היה יכול להשפיל א"ע להיות נמשך ממנו התורה, שהיא בחי' נובלות חכמה כו'.
ועמ"ש בד"ה: משה ידבר, ועמ"ש סד"ה: ועשית בגדי קדש - שזהו ענין שהתורה נק' כלה ומאורסה, וישראל הם בחי' חתן המשפיע כו'. והנה הגם שזהו בחינת משה - אך כמ"כ יש ג"כ נשמות גבוהות מאד שיש בהם מבחינת משה. וזהו שאמר רב ספרא לרבא: משה שפיר קאמרת כו'. והן הנשמות שנק': אחים וריעים למקום, כמ"ש: למען אחי ורעי כו', ומבואר בזהר שהן למעלה אפילו מבחי' בנים. (ע' זהר ח"ב דקכ"א סע"ב, וד' צ"ד סע"ב, ח"ג ד"ז ע"ב) והיינו שנמשכו מיחוד או"א דאצילות, ולכן נקראים אחים לז"א דאצילות, והם למעלה מבחי' תורה. וכמשנ"ת ג"כ בביאור ע"פ: ששים המה מלכות הנ"ל בענין: חסידים הראשונים שבגמ'.
אמנם הנשמות הנמשכים מזיווג זו"נ דאצילות, היינו שהנשמה נמשכת מאין ליש, שהוא מאצילות להיות בחי' בריאה ממש. אבל נשמה דאצילות היינו בחינת אלקות ממש, שהוא בחינת אצילות כמו שהוא באצילות ממש, למעלה מעלה מבחי' בריאה יש מאין. אלא שהן רק מבחי' הכלים דאצילות - כי פי' כלים דאצילות, הוא בחינת הגבול שיש גם באצילות, שע"ז אמרו: שיעור קומה רל"ו אלפים רבבות פרסאות. והנשמות הנמשכים מהכלים - הרי הנשמה היא כמו טפה א' לגבי הכלים ממש. ומ"מ היא בחינת אלקות. וכמ"ש במ"א ביאור ענין זה ע"פ מאמר הזהר פ' פנחס (דף רמ"ט ע"א) ע"פ: ובחדש הראשון כו' מאי אילת השחר כו', ע"ש.
וזהו ענין הנשמות שנמשכו מיחוד או"א, שנק' אחים ורעים לזו"נ דאצילות, ע"ש שנאצלו ג"כ מאו"א כמו שנאצלו הכלים דזו"נ דאצילות. אלא שהם הארה קטנה מאד לגבי הכלים דזו"נ שהם הע"ס. משא"כ הנשמות שנולדו מיחוד וזיווג זו"נ דאצילות, היינו שלידתם הוא לעולם הבריאה, כמ"ש בע"ח שער סדר אבי"ע פרק ד' ה'. והיינו שנמשכה הנשמה להיות בריאה יש מאין. וע"ז אמרו: ישראל מתקשראן באורייתא.
ואף לפמ"ש במ"א, שגם מזיווג זו"נ דאצילות נולדים ונמשכים ג"כ לפעמים נשמות גבוהות מאד הנק' נשמות דאצילות ממש, וכדמשמע בזהר ויקרא (דכ"ד סע"ב), ובזהר משפטים (דצ"ד ע"ב), ובשאר דוכתי - מ"מ כיון ששרשן מזיווג זו"נ דאצילות, ולכן נק' בנים למקום, וא"כ אינן אלא טפה א' הנמשכת ממוחין דזו"נ. והתורה היא עצם חב"ד דזו"נ דאצילות ממש. ואצ"ל נשמות דבי"ע כו', ולכן ע"ז אמרו: ישראל מתקשראן באורייתא.
ומ"מ אפילו נשמות דבי"ע ממש כולן שרשן מאצילות העליון ממש. וגם עלו במחשבה. ועמ"ש ע"פ: ואלה המשפטים גבי: כי תקנה עבד עברי כו', וא"כ צ"ל מהו הפי' והענין: שהצדיקים הראשונים דייקא לבד הן הן נשמות דאצילות משא"כ שאר כל הנשמות שהן דבי"ע כו'?
אך הענין, כי נשמות הצדיקים הראשונים, היינו שהנשמה המלובשת בגופם ממש, היא בחינ' אצילות ממש, כמו נשמת רשב"י שהיה לו נשמה דאצילות מלובשת ממש בהגוף שלו למטה ממש. וע"ד מ"ש: באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי - שאף לאחר שירדו הנר"נ דאצילות לעוה"ז לצדיקים הראשונים אפשר שלא נשתנו מהותן להיות דבר נפרד מאלקות כו', ע"ש.
משא"כ שאר כללות נש"י: צדיקים ובינונים כו' הנק' נשמות דבי"ע - היינו שעם היות שרש כל הנשמות הוא מאצילות, אבל עכ"ז בחי' זו דשרש הנשמה שמאצילות אינו מלובש ולא מאיר בהגוף כלל אלא נשאר האור בבחינת אצילות בבחינת העלם ומקיף בלבד על הנשמה המתלבשת בגוף, והנשמה הנמשכת ומתלבשת בגוף היא נפש או רוח או נשמה דבי"ע לבד, ולא מבחינת אצילות כלל. ולכן נקרא: נר"נ דבי"ע לבד.
אך עכ"ז, שרש דשרש, בחינת: מזלייהו והמקיף - יש בכל נש"י מבחינת: שעלה במחשבה. וע"כ מצד זה נאמר על כל נש"י: קדש ישראל לה' ראשית תבואתה - שהן הן מקור התורה ויסודה. ומצד הנשמה המלובשת בגוף הן בחינת מתקשראן באורייתא כו':
ב ומעתה יובן ענין: קומי לך רעיתי. רעיתי - היינו: ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. כי הנה אין ערוך כלל אצילות לגבי א"ס ב"ה, יותר לאין קץ ממה שאין ערוך בי"ע לגבי אצילות כו', ולזאת צריך להמשיך המשכת אור א"ס ב"ה באצילות. וכמ"ש בד"ה: לסוסתי, בענין: כי אמרתי עולם חסד יבנה. וע"ז אמרו: ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים - שממשיכים להיות עולם חסד יבנה. וזהו פי': לאביהם שבשמים - כי: שמים - אש ומים הם המדות עליונות, ואביהם שבשמים - היינו אור אבא הנמשך בז"א, ומשם בחינת התורה ג"כ. וישראל ע"י שעלו במחשבה שהיא עצמות אור אבא - לכך ממשיכים אור א"ס הנמשך ומלובש בח"ע להיות נמשך בז"א כו'. והוא המשכות תוספת אורות בכלים. וזהו: ועשיתם אתם, וארז"ל: כאילו עשאוני. ועמ"ש בד"ה: צאינה וראינה, בפי': שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'.
וזהו: יאר פניו אתנו - כי כדי להיות המשכת ח"ע בז"א, שהוא ענין: חכמת אדם תאיר פניו - הוא: אתנו - ע"י ישראל, מטעם הנ"ל: דעלו במחשבה כו'. וגם פי': אתנו - מתפרש על הנשמה שבגוף ממש. והיינו: כי ישראל מתקשראן באורייתא, וע"י שנמשך אור א"ס ומתלבש בהתורה כו', עי"ז יומשך האור אתנו דוקא, לסטרא דקדושה דוקא. וכמ"ש במ"א בד"ה: כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, ע"ש בפי': השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל.
אך מתחלה צ"ל: קומי לך - ע"י התפלה שנקרא סולם כו'. והוא, להיות דביקות הנפש בשרשה שעלה במחשבה, ע"י מס"נ באחד בק"ש. ועי"ז נמשך האור מא"ס ב"ה שאין ערוך לך כו' בח"ע, ועי"ז אח"כ מפרנסין לאביהם שבשמים וית' לקמן.
והנה: רעיתי - זהו המשכת אור א"ס באצילות והיינו ע"י התורה. ובחינת: יפתי - היינו ע"י המצות שעי"ז נמשך גם כן בבי"ע. והענין, כי כדי להיות המשכות האור בבי"ע הוא דייקא ע"י התלבשותו תחלה במלכות דאצילות.
(ועמ"ש בביאור ע"פ: שחורה אני ונאוה - שהמלכות דאצילות היא הממוצע לחבר אור האצי' בבי"ע, כמו שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים כו'. וע"ש. ועמ"ש בפ' ואתחנן בד"ה: למען תירא)
והיינו ג"כ ע"י שמל' דאצי' מתלבשת תחלה במסך ופרסא, שיש בין אצילות לבריאה, ובוקעת את המסך ויורדת לבריאה, אזי דוקא יוכל לימשך האור בבי"ע כו'. משא"כ אם לא בחינת המסך הנ"ל לא היה הבריאה יכול לקבל כלל. וזהו שהמלכות נק': לבוש, כמ"ש: ה' מלך גאות לבש. וכתיב: יביאו לבוש מלכות. ותלבש אסתר מלכות.
וזהו פי': יפתי - שהמשכת בחינת לבוש מלכות זו - נמשך ע"י המצות, ולכן נק': מצות המלך. וכמו שאנו אומרים בברכת המצות: בא"י אלקינו מלך העולם כו' - והוא בחינת לבושים יפים, ומזה נמשך להיות: ישראל אשר בך אתפאר כו'. והוא ע"ד שנתבאר בפי': יאר פניו אתנו סלה - שע"י התורה, וכך ע"י המצות שהוא בחינת יפתי, הוא בחינת: אשר בך אתפאר כו' - בך דייקא.
אך כדי להמשיך בחינת לבוש זה צריך להקדים מתחלה בחינת: קומי לך כו'. כי הנה לעומת לבוש הנ"ל, שהוא הפרסא ולבוש מלכות, יש ג"כ בחינת: אלביש שמים קדרות כו'. והוא ע"ד מ"ש: מלך אלקים על גוים כו' עובדי גילולים.
(ועמ"ש בד"ה: בחדש השלישי - בענין הטעם: דאנשי יריחו היו כורכין את שמע ולא היו מפסיקין בין אחד לואהבת בבשכמל"ו כו')
ויובן זה ע"ד מה שנאמר בעולם התהו: ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבנ"י כו'. והיינו כי ענין עולם התיקון הוא התלבשות האור בכלים ולבושים, כי תרגום: ולא ילבש גבר - ולא יתקן גבר כו'. וזהו הענין שבתוהו היו הע"ס בבחי': נקודות ובתיקון נעשו בבחי': פרצופים, שעיקר ענין בחי' פרצוף היינו תיקוני הלבושים והכלים. (ועיין בע"ח שער התיקון פ"ג, ובספר קול ברמה בבאור האדרא רבא ד"י ע"ב ודי"א ע"א) וע"י לבושים וכלים אלו דקדושה, נעשה הפעולה שיוכלו לסבול האור. וגם, שעי"ז יומשך האור רק למקום הראוי לבד. שזהו הגנת הלבושים לצמצם האור שלא יומשך רק כמו שצריך כו'.
(ועמ"ש מזה בד"ה: ויהי בשלח פרעה, ובד"ה: ויאבק איש עמו, ובפ' לך לך בד"ה: פי' מגן אברהם, ובד"ה: והבדילה הפרכת לכם)
ולכן לבושים אלו דתיקון זהו בחינת לבושים יפים: דהוד והדרת לבשת. אבל בעולם התהו לפי שלא היו האורות בבחינת התלבשות בבחינת פרצוף, ע"כ נמשך מזה שלא היה בחינת לבוש מלכות לאורות דתהו מיוחד בקדושה האלקית אלא היו ג"כ לבושים זרים מלבישים אותם, דהיינו שנמשך השפע גם לחיצונים מהמדות עליונות דתהו כו'. והן בחינת זמ"ל[1] דעולם התהו, שע"ז נאמר: ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום כו'
(והיינו, כי לבוש מלכות דקדושה זהו להיות קבלת עול מלכות שמים, בבחי' ביטול למדת מלכותו ית': ה' מלך גאות לבש - שהוא היש האמיתי וכולא קמיה כלא חשיב. ועמ"ש מענין מלכות בביאור ע"פ: והיה לכם לציצית בענין תכלת כו'. אבל לבוש מלכות דסט"א - זהו שנוטלים היש לעצמן, ואין להם ביטול אליו ית'. והיינו כמאמר פרעה: לי יאורי ואני עשיתני - ביחזקאל סי' כ"ט, רק דקרו לי' אלקא דאלקיא כו')
אמנם אחר שנעשה עולם התיקון בחינת פרצוף, שנתתקן ונמשך האור בלבושים וכלים דעולם התיקון, אזי נמשך שלא יתפשט האור לסט"א ולעובדי כוכבים. וכמ"ש: מלך אין באדום כו'.
אך עכ"ז יש דוגמת הנ"ל גם אחר עולם התיקון. (והיינו בגלות מצרים ובבל ואדום) והיינו לפי דבגלותא קב"ה סליק לעילא לעילא. וזהו נקרא בחי': שינה כו'. ומסיבת עליי' זו אין האורות מלובשים בלבושים וכלים דבחינת התיקון. וכמ"ש בפע"ח: שבמצרים היה עיבור ז"א בבטן אימא כו'. שנסתלקו האורות והמוחין דזעיר אנפין מהכלים שלהם, ועולים בבחי' אימא עילאה, ועוד למעלה יותר, אשר שם נאמר: אם צדקת מה תתן לו כו'. ומחמת זה נמשך להיות מל' דאצילות מתלבשת בקליפות בלבושים זרים דקדרות. כי הא בהא תליא כו', שמחמת שזעיר אנפין הוא בבחי' שינה וסליק מהכלים והלבושים לעילא לעילא, נמשך: אלביש שמים קדרות. וכמו בעולם התהו שעל ידי שנסתלקו האורות עליונים למעלה, נפלו הכלים למטה כו'.
(ועמ"ש מענין זה, בד"ה: וארא אל אברהם כו', ובד"ה: שיר המעלות כו' היינו כחולמים, ובד"ה: אני ישנה כו')
ולכן כדי לתקן ולהמשיך בחי' לבוש מלכות צריך להיות מתחלה המשכת המוחין לז"א, שיומשך מבחינת דסליק לעילא לעילא להתלבש בכלים ולבושים דתיקון דפרצוף ז"א דאצילות, ואזי ממילא על ידי זה יומשך אחר כך על ידי מעשה המצות, ההמשכה בלבוש מלכות דאצילות, ושלא יהיה בחי': אלביש שמים קדרות כו'. (ועמ"ש בד"ה: כי ההרים ימושו בענין: אם ישראל עושין תשובה נגאלין כו')
והנה ידוע בע"ח: שכדי להיות המשכת המוחין לז"א, הוא על ידי יחוד או"א שמולידים המוחין לזו"נ. והנה או"א צריכים לקבל הכח מלמעלה יותר, מאור הכתר, והוא המחבר וממשיך אור המאציל בנאצלים כו'. (ועיין מ"ש בפע"ח שער הק"ש פרק י"א)
ולכן יחוד או"א - הוא נעשה דוקא על ידי מסירת נפש, ויחוד זו"נ - הוא ע"י תורה ומצות. כי יחוד או"א הוא המשכת אור חדש ממקורא דכולא, מהמאציל ב"ה אשר אין ערוך אליו כלל כו'. והמשכה זו א"א כ"א על ידי מסירת נפש, כי מס"נ עולה למעלה מעלה ממש, דהיינו בבחי' עצמות המאציל. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: ונקדשתי בתוך בנ"י.
ולכן אמר המגיד להב"י: שיזכהו למס"נ עק"ה[2] - דמשמע שיהיה זכות זה גדול מכל מה שיאריך ימים בתורה ומצות כו'. והיינו מטעם הנ"ל. וזהו גם כן ענין למס"נ באחד בק"ש. כי ק"ש הוא נק' יחוד דאו"א, דהיינו המשכת אור חדש מא"ס ב"ה, וזהו דייקא ע"י מס"נ כו'. וכענין הידוע במעלת התשובה דבחילא יתיר: יש קונה עולמו בשעה אחת כו'.
וזהו ענין פסוק ראשון דק"ש שהוא יחוד או"א, ואזי אח"כ נאמר: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו' - שלהמשיך האור אח"כ מאו"א בז"א ונוק' הוא ע"י תורה ומצות כו'. וזהו נקרא: עוסק בתורה לשמה - לשם התורה עצמה, להיות אור התורה נמשך בז"א מפנימית ח"ע, שלמעלה מבחי' נובלות כו', שזהו ע"י המס"נ בתחלה, שעי"ז נמשך יחוד או"א כו' המשכת אור חדש, ומזה נמשך ג"כ בז"א כו'. ומזה נמשך ג"כ, שע"י המצות יהי' בחי': יפתי, הוד והדר לבשת, ולא יהי' בחי': אלביש שמים קדרות - כמו בעולם התהו.
(ועמ"ש במ"א בפי' מאה"ז[3] פ' בלק דקצ"א ע"א ע"פ: שחורה כו': וכדין כו' נפיק דודה כו' אתבניאת ואתעבידת בתיקונהא כו')
וזהו שמתחלה צ"ל: קומי לך - לבחי' שרש הנשמה, והוא ע"י למס"נ באחד, שמזה נמשך יחוד או"א. (ולכן נקרא: קומי לך לבחי' כ"ף. עיין בפע"ח שער נפ"א ספ"ה) ועי"ז אח"כ תהיה: רעיתי - להמשיך המוחין בז"א, ויפתי במל'. והוא ענין יחוד זו"נ כו'.
והנה כ"ז נאמר על זמן יציאת מצרים שע"ז נאמר: כי הנה הסתיו עבר כו'[4] - היינו שאז נתגלה בחי' עולם התיקון. ועבר הסתיו וחלף הגשם - דהיינו ההסתר: דאלביש שמים קדרות כו', הנמשך מעולם התהו ומגלות מצרים כו'.
וענין הכפל לשון סתיו וגשם - עיין ברבות בשה"ש. ועיין בזהר הרקיע ר"פ ויחי.
ואז נאמר: קומי לך רעיתי כו'. אבל בזמן הגלות נאמר: יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה כו' - שאינה יכולה להיות בבחי': קומי לך כו'. והעצה לזה הוא בחי:' הראיני את מראיך - שיזכור וישים אל לבו שההסתר אינו אלא בבחי' מראה, שירד מאיגרא רמה כו': ויצעק אל ה' בצר לו כו':
ג וביאור ענין זה, הנה יש ע"ס מלמעלה למטה דאור ישר, ועשר ספירות דאור חוזר מלמטה למעלה. (וכמ"ש בע"ח שער מ"ן ומ"ד פי"ד, ובפרדס שער ממטה למעלה) והיינו ע"י הפרסא המפסקת בסיום האצילות, בוקעים האורות ועולים בבחינת אור חוזר, ונעשה כח"ב למטה וכמ"ש מזה באגה"ק בד"ה: איהו וחיוהי.
וביאור זה באדם למטה, הוא ע"ד מ"ש: ואהבת את הוי' כו' בכל מאדך - ומאד הוא בלי גבול, והיינו בחינת א"ס. והוא עד"מ למעלה המשכת אור הכתר, שמאיר באצילות. שלזה היה תכלית ירידת הנשמה שהיא צורך עלייה כו'.
כי הנה הנאצלים המה בבחי' ההשתלשלות, כי כללות השכל האנושי נמשך מחכמה דעשייה, על ידי אמצעות הנפש דעשייה, וחכמה דיצירה היא מקור לחכמה דעשייה, הגם שהיא רוחניות יותר. וחכמה דבריאה מקור לחכמה דיצירה, וחכמה דאצילות מקור לחכמה דבריאה. ואם כן השכל אנושי נמשך על ידי השתלשלות מחכמה דאצילות. (ועמ"ש מענין השתלשלות זו בד"ה: פתח אליהו בפ' וירא)
ומפני זה נאמר: כולם בחכמה עשית - שלגבי המאציל הרי הוא מרומם לבדו ואינו בערך החכמה ובינה כו'. ואצילות המה רק מדות: הדבק במדותיו - מה הוא רחום, אבל המאציל הוא בחי' אליו ולא למדותיו כו'. ועיקר התהוות אבי"ע מן המאציל הוא רק מבחינת: שמות - שאין ערוך השם לגבי עצם המהות. וכמ"ש בע"ח: דיו"ד מקור לאצילות וה"א בבריאה כו'. וכמ"ש: הודו על ארץ ושמים כו'.
והנה הממוצע לזה שמוריד השפע מהמאציל לנאצלים - הוא אור הכתר. והיינו מ"ש בת"ז: כתר עליון כו' איהו שם מ"ה דאיהו אורח אצילות ואיהו שקיו דאילנא כו' - דהיינו חיות עולם האצילות, שהוא על ידי הכתר: כי עמך מקור חיים כו'.
(ועמ"ש בד"ה: פתח אליהו הנ"ל: שעל הכתר אמרו: אנת הוא חד ולא בחושבן כו' - שאין ערוך אליו כו', והחכמה מאין תמצא - ולא כסדר ההשתלשלות הנ"ל דאבי"ע).
וזהו ענין ירידה צורך עלייה כו'. שזהו ההפרש בין מלאכים לנשמות שמצד שמלאכים הן למעלה ואין שום דבר מסתיר להן והן בבחינת ההשתלשלות - אינן יכולים להמשיך אור חדש מאחר שאינו ממהותן, ומפני זה הן נקראים עומדים כו'. (ועמ"ש מזה בד"ה: ועתה יגדל נא בפ' שלח)
אבל למטה בישראל, שנשפלו בגוף שמסתיר על קדושת הנפש, ושארי דברים המונעים - הרי מסיבת הסתר זה שאין מניח להתפשט למטה, נעשה אור חוזר מלמטה למעלה בנקודת הלב. ועי"ז: ממעמקים קראתיך הוי' - להיות קראתיך הוי' בע"ס דאצילות. והיינו על ידי עומקא דליבא תשובה עילאה כו', דמשכין ליה בחילא יתיר, שעל ידי זה: אור חדש על ציון תאיר כו'. והיינו על ידי בחי': בכל מאדך.
(ופי': אור חדש - ר"ל כמ"ש בפרי עץ חיים שער הק"ש פרק י"א וז"ל: אמנם סוד הענין הוא, כי זיווג העולמות הוא נמשך מן מוחי או"א עצמן בלתי שיקבלו מלמעלה, כי כיון שכולם נמשכו מהם, אם כן ודאי יש בהם כח נגד כל מה שלמטה מהם. אך זיווג שהוא להוציא נשמות חדשות - בזה צריך שיקבלו אור חדש מלמעלה. ושמור כלל זה בידך עכ"ל.
אך מ"ש: בלתי שיקבלו מלמעלה - צריך ביאור, דהא ודאי: החכמה מאין תמצא תמיד, שאילו היה נפסק השפע מהמאציל ב"ה היו הספי' כלא היו. וכ"כ בהקדמת מהרנ"ש[5] לפרע"ח: ולזה הם שואפים שפע בעבודה ההיא לקיומם כו' ע"ש?
וצ"ל הכוונה, שאין השפעה זו עצמה נמשכת ממש מלמעלה מהחכמה, כמו זיווג דפנימי' - שהשפעה זו עצמה היא אור חדש ממש מלמעלה מהחכמה, ואורות ונשמות חדשות ממש. מה שאין כן בזיווג דחיצוניות שהוא רק לחזק הישנות: ואין כל חדש כו'.
והפרש זה אפשר הוא כעין מ"ש בע"ח שער תיקון נוקבא פ"ב אות ה': צריך שתבין כו' כי כאשר כו' וכאשר יתעכב כו' ע"ש.
ועוד, שגם ההמשכה שהחכמה מאין תמצא תמיד, אינה ערוך לגבי השפעת אור חדש הנ"ל. וכמ"ש בהקדמת מהרנ"ש הנ"ל: שלא יחשוב קצבתם הקצובה אליהם מאת הבורא ית' בערך התוספת ההיא כו'. ע"ש באריכות. וכמשנ"ת במ"א ההשפעה זו היא גילוי ממש מבחי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות, מה שלמעלה מההשפעה שחכמה מאין תמצא תמיד כו'.
ואפשר לומר עוד דוגמא להבין מזה, ההפרש בין ב' השפעות אלו - ע"ד משארז"ל ספ"ד דמגילה: שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, וכתב התוספות: וברוח הקדש. מה שאין כן שבתורת כהנים מפי הגבורה אמרן ונעשה שליח לומר: כך אמר לי הקב"ה כו', כדפרש"י שם.
ור"ל: דמפי עצמו - היינו כדפי' בפ' ואתחנן (דרס"א ע"א) ע"ש במק"מ, שהוא מז"א דאצילות. והיינו לפי שמשם היה שרש נבואתו והשגתו, לכן זה נקרא: מפי עצמו. אבל מה שנאמר לו מפי הגבורה, היינו שנמשך מלמעלה מעלה יותר מז"א דאצילות, כ"א שנמשך ע"י משה ואינו אלא שליח כו'.
וזהו ע"ד מ"ש בזהר: (בפרשה ויחי דף רמ"ו ע"ב): וההוא קול אשתלח מאתר עמיקא דלעילא, ובפ' בלק (קפ"ז א'): כד איהו שליחא מלעילא כו'. ע"ש.
וע"ד שיש הפרש בענין המלאך: שבשעה שאינו שליח הרי הוא אומר: קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות - כלומר ששם הוי' קדוש ומובדל מהם, וכשהוא שליח מלעילא מצינו שהמלאך עצמו נקרא בשם הוי', לפי' הרמב"ן פ' וירא. הרי דבחינה כשהוא שליח מלעילא מאיר בו הארה עליונה יתירה ונפלאה, מההארה שמאיר בו מצד עצמו, אף שגם תמיד יש לו השגה עליונה כו'.
ועד"ז יובן ההפרש בין בחינת: משה מפי עצמו - ברוח הקדש, לגבי כשהוא שליח מהקב"ה - שאין ערוך זה לזה.
ועיין עוד בענין הפי': משה מפי עצמו אמרן - בפרשה ויקרא (דף ז' ע"א). ועמ"ש בד"ה: וידבר, דעשרת הדברות פי' משנה תורה.
ועד"ז יובן כאן: ההפרש בין ההמשכה שנמשך ממוחין דאו"א עצמן, ובין: אור חדש כו'. עם היות דמעצמן שרשו גם כן ממה שנמשך להם מלמעלה - עכ"ז נקרא מעצמן, כענין: משה מפי עצמו כו', מה שאין כן בחי': אור חדש - היינו שנמשך מלמעלה מעלה משרש חו"ב עצמן. דהיינו כמ"ש בלק"ת פרשה וירא: שנמשך מהמאציל העליון ממש, שהוא לבדו יש בו כח לחדש תמיד כו', רק שנמשך לאו"א כו'. (ועיין בפ' אחרי דס"א ע"ג, ובפ' בשלח דס"ג ע"ב)
והמשכה זו נמשך ע"י אתעדל"ת, בבחי': בכל מאדך - להיותו בחי' מאד בלי גבול, ע"כ ממשיך גילוי אור חדש בחי' א"ס ממש.
והנה: מאד זה יצה"ר - שלהיות: בכל מאדך בלי גבול, נמשך מצד ההסתר, שעי"ז נמשך האו"ח בחי' מאד כו').
ומזה מובן ג"כ למעלה שע"י סיום הפרסא שאינו מניח להתפשט למטה, נעשה או"ח בבחי' פנימי' נקודת הלב. והיינו שמל' נעשה כתר כו'. וה"ז כמשל מרוצת המים ע"י הדף המסתיר, שעי"ז יתגברו וירוצו בכח גדול יותר ממרוצתם מצד עצמן קודם הסתר הדף. ועמ"ש ע"פ: אז ישיר ישראל כו' עלי באר כו'.
וזהו בחי': מראה - שע"י ההסתר של המראה נעשה או"ח מלמטה למעלה לראות מה שמונח לאחוריו כו'. וכמ"כ המל' נק' מראה מצד זה כו':
ד השמיעני את קולך - קלא דאורייתא, שממשיכים עי"ז אור א"ס שיתלבש בתורה שהיא חכמה דאצילות. וכמ"ש: ותורה שם בישראל כו'.
והיינו מ"ש: כי קולך ערב - עריבות מתיקות בחי' תענוג. והיינו שממשיכים תענוג העליון בהתורה, ואז: תתענג כו' - היינו המשכת הכתר בחכמה, שכתר היא מקור התענוגים.
וזהו מ"ש: אני תורתך שעשעתי - שהוא התענוג ושעשועים עליונים וכמ"ש: ואהיה שעשועים יום יום[6] - פי' יום יום או"א, (ועמ"ש בד"ה: ואהיה אצלו אמון).
וזהו ההפרש בין הלימוד שקודם התפלה ובין הלימוד שאחר התפלה - כי עיקר המשכת הכתר בחכמה ע"י התורה, הוא בהקדים תחלה בחינת: ובכל מאדך - שהוא המשכת הכתר הנ"ל. אבל ע"י התורה שקודם התפלה - הוא רק המשכה מחכמה, ששם שרש התורה בעצמה: דאורייתא מחכמה נפקת, והיא נק': רעיתי שמפרנסין כו'.
וזהו שארז"ל: אבא בנימין אומר על תפלתי שתהא סמוכה למטתי - כי התורה צ"ל אחר התפלה, כדי שיהיה המשכת הכתר בחכמה כנ"ל.
(ועמ"ש בד"ה: באתי לגני, בפי': אריתי מורי עם בשמי. ועמ"ש בפ' ראה בד"ה: כי תשמע בקול - קול היינו המשכה כו', אבל בקול היינו פנימיות הקול כו', ע"ש. ועמ"ש בפ' הברכה בביאור ע"פ: תורה צוה לנו משה).
ומראיך נאוה - אלו המצות. כי הנה אמרו: פושעי ישראל מלאים מצות כו' - וא"כ מה הפרש יש בין צדיקים העושים מצות לרשעים?
אך הוא כמש"ל: משל לשנים שצלו פסחיהן כו'[7] - שזה ממשיך המשכה יותר עליונה מזה, הגם שהמצוה אחת היא, סוכה אתרוג כו'.
(ועמ"ש ע"פ: כבס ביין לבושו, וסד"ה: ועשית בגדי קדש גבי ג' בחי' ומדרגות שיש בעשיית הלבושים כו'. וע' בפרדס ש"ח פ"א)
והיינו בחי': נאוה ויפתי - שהן ת"ת. כי הנה ת"ת דאימא נעשה כתר לז"א, ושליש התחתון דת"ת דז"א כתר לנוקבא כו'.
(צ"ע בע"ח שער עשרים פ"ב ב': שלישים תחתונים כו'. אמנם מן המוח כו' רק חצי שליש).
כי ת"ת וכתר הכל ענין אחד, דהיינו כח ההתחברות ששניהם מקו האמצעי כו'. וכמו שהכתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים, שהוא המחבר הארת המאציל א"ס ב"ה להנאצלים, כך ת"ת הוא ממוצע המחבר, כמו מאימא לזעיר אנפין, ומז"א לנוקבא. כי נה"י הוא עצם ההשפעה, אבל הממוצע המוריד השפע באמצעיתו הוא ת"ת כו'.
וזהו שעל ידי: הראיני את מראיך - דהיינו המשכת הכתר בבחי' ובכל מאדך, נעשה אחר כך: מראך נאוה - בבחינת ת"ת שנעשה כתר.
וזהו ענין: תשובה ומעשים טובים - שע"י התשובה בחי': בכל מאדך - נעשו המעשים טובים ומאירים. וירא אלקים את האור כי טוב.
(ועמ"ש עוד מענין: תפארת - בפ' נח, בד"ה: הן עם אחד ושפה אחת, ובד"ה: אם בהרת קדמה. ועמ"ש במ"א ע"פ המאמר פ' חיי שרה, (דקל"ג א'): בענין תפלת ערבית רשות. ועמ"ש על פסוק: כנשר יעיר.
וענין: ומראיך נאוה - י"ל הפי', שעי"ז נמשך הכתר דנוקבא מבחינה עליונה יותר. וע"ד מ"ש הרמ"ז בפ' וירא (בד' צ"ז סע"ב) ד"ה: דא קול - דנפיק וניתקן כתר דידה שמאיר משליש העליון דתפארת, בסוד: ושמתי כדכד שמשותיך כו'.
וזהו ענין: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום - דהיינו דוקא על ידי בחינת: ובכל מאדך - שעל ידי זה עושין וממשיכים, כתר דנוק' הנקרא: רצונו של מקום - מבחינ' העליונה. ועיין מ"ש מענין זה בפ' שלח בד"ה: וימצאו איש מקושש עצים כו', ע"ש.
והיינו, כי לפי שבחי': בכל מאדך - הוא בחי' כתר שבע"ס דאו"ח, לכן זהו העלאת מ"ן לעורר ולהמשיך ג"כ מבחינת כתר עליון דאור ישר אור חדש מהמאציל א"ס ב"ה, עד שנמשך גם כן בכתר דנוקבא, להיות: ומראיך נאוה - שיומשך זה הכתר מבחי' היותר עליונה כו' ממה שהוא תמיד. ועיין בע"ח שער מיעוט היריח פרק א', ב': שיש בזה כמה מדרגות זו למעלה מזו, עד שמקבלת כתרה ג"כ מת"ת דאימא כו'.
ועפ"ז אפשר להבין יתרון העליי' שע"י בחי': הראיני את מראיך - על בחי': קומי לכי. כי הנה מבואר לעיל בפ' בשלח סד"ה: וה' הולך לפניהם יומם - שעליית המל' דאצילות, שהיא כנס"י באתעדל"ת, אינה אלא עד בחי' חכמה כו', לפי שמשם מקורם כו', ע"ש. והיינו כמש"כ בפי': ישראל עלה במחשבה - שהוא בחי' העליונה שבחכמה. נמצא עלייה זו דבחי': קומי לך - זהו בבחי' חכמה כו'. והוא ג"כ ע"י בחי' חכמה שבנפש. עיין בסש"ב פי"ח י"ט: מענין בחינת חכמה שבנפש.
אבל למעלה מהחכמה דאצילות, דהיינו בבחי' כתר, אינו מגיע האתעדל"ת דבחי': קומי לך - שהוא מדרגת הצדיקים, כיון שהוא למעלה משרשם. וכמ"ש מזה סד"ה: אני ישנה: שאינו במנין ע"ס כו'.
אמנם ע"י: הראיני את מראיך - שהוא בחי' תשובה בחילא יתיר, שמצד ההסתר נעשה א"ח, כיון שעי"ז המל' נעשית בחינת כתר שבע"ס דא"ח, לכן עי"ז מעורר וממשיך מלמעלה ג"כ מבחי' כתר דאור ישר ממש שלמעלה מהחכמה כו'. וזהו שנזכר שם: שביוהכ"פ הוא עליית המל' לבחינת כתר, והרי זהו למעלה מהחכמה - אלא דהיינו ע"י התשובה. וזהו: שבמקום שבעלי תשובה עומדים כו'.
ואע"ג דלעיל נת': שיחוד או"א שממשיכים בק"ש - ההמשכה היא מכתר, וע"י עבודת הצדיקים שהיא בחי': קומי לך - לשרשך, שמע ישראל כו', נמשך יחוד זה - אך זהו מחמת כי הכתר יש בו בחי' מה שמלובש באו"א, ועי"ז שמלובש באו"א יכולים להמשיך כו'. ועין בע"ח שער הנסירה ספ"ג.
אבל להיות ההמשכה מבחי' כתר מה שלמעלה מעלה מההתלבשות בחו"ב - זה נמשך ע"י התשובה דוקא כו'. ועד"ז נת' במ"א בד"ה: תקעו בחדש - שהרצון עליון יש לו ב' בחינות כו'. ע"ש.
ועד"ז י"ל פי': נפלה ולא תוסיף קום. קום - היינו בחי': קומי לך, כסדר המדרגות כו'. אבל עכשיו שירדה בסתר המדרגה, אזי העלייה אינו כסדר המדרגות אלא ע"י התשובה. וכמארז"ל: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין כו'. ותשובה הוא שלא כסדר השתלשלות המדרגות כו'. וזהו ענין: הראיני את מראיך - שהמל' נעשית כתר ע"י אור חוזר. נמצא הבחי' היותר עליונה שהוא כתר, מתגלה למטה בבחינת מל', ואין זה כסדר המדרגות כו'. וכמשל האור חוזר ע"י הכאת השמש בארץ שאויר התחתון דוקא חם, משא"כ אויר האמצעי כו'.
ועי"ז נמשך ג"כ אתעדל"ע, להיות גילוי אור א"ס ב"ה למטה דוקא. וכמ"ש בזהר ויקרא (ד"ו ע"ב): ולא תוסיף קום אלא מלכא ייתי לגבה. וזהו: ביום השלישי יקימנו - דהיינו שגם למטה יהיה בחינת קימה מעלייתא כו'. ועמ"ש בד"ה: כי תצא כו', ובד"ה: ויושט המלך לאסתר כו'. וזהו: כי הנני בא ושכנתי בתוכך כו'.
וי"ל ג"כ שב' בחי' אלו, זהו ענין: שמע ישראל ובשכמל"ו - כי שמע ישראל זהו ענין: קומי לך - לשרשך, לבחינת ישראל דלעילא כו'. ואנשי כה"ג תקנו לומר: בשכמל"ו - שהוא כשירדה כנס"י: בחגוי הסלע כו', להיות בחי': הראיני את מראיך - א"ח שמזה נמשך בחי' בכל מאדך. ועמ"ש מענין: בשכמל"ו - בפ' ואתחנן בד"ה: שמע ישראל כו'.
ועוי"ל ע"פ מ"ש הרמ"ז בפ' כי תשא (בדף קפ"ח ע"ב), גבי: במערבא מתרצי לה הכי: לא תוסיף עוד לנפול, קום בתולת ישראל כו'. וקשה דהל"ל: קומי בתולת ישראל כו' עד אבל לעתיד שיר זכר כו', ע"ש.
ועפ"ז י"ל גם כאן, דהיינו שע"י או"ח דהראיני את מראיך, נמשך שיהיה בחי' קום, שהוא שיר זכר שלמעלה מבחי': קומי לך דיצ"מ, שהוא כענין שירה נקבה כו'. וזהו: ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו - לפניו דוקא, דהיינו בחי' פנימית עתיק יומין שיתגלה לע"ל, משא"כ עכשיו אין כח להמשיך משם כו'.
ולכן ארז"ל במדרש בבראשית רבה פי"ז: נובלות העוה"ב - שבת. כי גם בשבת שהוא עליות העולמות, עד שז"א דאצי' מתעלה בדיקנא דא"א, והמל' באור אבא כו'. וגם הוא המשכת טלא דנטיף מעתיקא קדישא כו' - עכ"ז אין ההמשכה רק מחיצוניות עתיק. ולכן נק': נובלות לגבי עוה"ב, שיהי' גילוי פנימית ע"י כו'. ועמ"ש בביאור ע"פ: שימני כחותם).
וזהו: יונתי בחגוי הסלע - מל' נק' יונה, ויורדת: בחגוי הסלע - בבי"ע. שהגם שהמל' הוא סופא דכל דרגין - מ"מ מאחר שהוא בבחינת האצילות, דאיהו וגרמוהי חד, שאור א"ס שורה בהן. א"כ בירידתה בבי"ע- צמצום גדול הוא, ונעשית בחינת נקודה כו', שא"א לקבל גם בגן עדן העליון זיו השכינה, אא"כ נתצמצמה תחילה בבחינת גבול נקודה כו'.
וע"פ עבודה למטה - בשעת התפלה הוא התפשטות אהבה ויראה, ואח"כ כל היום בצמצום, ולמחר נעשה התפשטות כו'.
והנה: חגוי הסלע - הוא הירידה בנוגה וסתר המדרגות יותר למטה, שהרי יש כמה ירידות שונות כמו ביום או בלילה: ותתן טרף לביתה כו' וד"ל: