Video part 1 Video part 2 Video part 3
לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי[1].
פי': רעיתי - פרנסתי, כמאמר רז"ל: ישראל מפרנסין כו'. ולהבין איך הם מפרנסין כו'. וגם להבין דמיון הכתוב בחינת: רעיתי לסוסתי כו'.
הענין הוא, כי הנה כתיב: והוא כחתן יוצא מחופתו כו'. פי': והוא - קאי על השמש הנזכר למעלה: לשמש שם אהל בהם - שהוא כחתן וכו'. (עיין בזהר ר"פ בהעלותך קמ"ח ב', תרומה דקל"ז א', בראשית ח' ע"א, פ' תצא דרע"ט ב') והרמז על תורה שבכתב - כי תשב"כ נקרא - שמש, ותורה שבעל פה - ירח. שכשם שהירח מקבלת אורה מהשמש שע"י כן תזרח אורה, כך תורה שבע"פ היא המקבלת מתשב"כ. וכמו שאמר בגמ': מנלן דכתיב כו', או: מנא הני מילי כו'. אך תורה שבכתב היא בחי' כלל, ותשבע"פ בחי' פרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט. שגם בתשב"כ - הוא ענין התרי"ג מצות בכללם, שפרטיהם מבוארים בתורה שבעל פה, והכל בחי' א' יחשב.
ולהבין איך: הוא כחתן יוצא כו'. הנה כתיב: כי אמרתי עולם חסד יבנה. פירוש: חסד יבנה - שהחסד הוא נבנה ומתהוה. ויבנה - לשון הוה, שתמיד הוא נבנה. וכמאמר: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. וטובו והתהוותו של חסד זה, הוא מבחינת חסד עליון: כי חפץ חסד הוא. (ועיין בזח"ג נשא קל"ג ב', ח"א ויחי ר"ל סע"ב, בראשית ד"י ע"ב, ח"ב קס"ו ב', ע"ט א'. ח"ג: ע"ז א', קמ"ה ב', רנ"ז א')
והנה בא"ס ב"ה לא שייך מדת החסד כלל. וכמ"ש בתיקוני זהר: לאו דאית לך צדק ידיעא כו' ולאו מכל אלין מדות כלל. אלא ע"י כמה צמצומים והשתלשלות מעילה לעלול נמשך אור א"ס ב"ה ונתלבש במדת החסד כו'. אך כדי להיות נמשך הארה והמשכה זו, הנה נודע שתחלת בריאת העולמות הי' מפני: כי חפץ חסד הוא - מאליו וממילא, ועכשיו באתערותא דלתתא תלי' אתערותא דלעילא, שיהי' נמשך אור א"ס להיות חפץ חסד שיהיה חסד יבנה. ואתערותא דלתתא זו, הוא מה שכתוב: כי אמרתי כו' - שאמר דוד המלך ע"ה בעד כלל ישראל: כי אמרתי. פי', כאשר אני אומר - אזי חסד יבנה.
ובחי' אמירה זו היא בלב, בחינת מחשבה ורעותא דליבא, ע"י התבוננות בה' אחד מקרב איש ולב עמוק, ואזי: חסד יבנה. ואתערותא דלתתא רוח אייתי רוח ואמשיך רוח. וכמ"ש: את ה' האמרת כו'. וכמארז"ל: עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דהיינו בחי' ה' אחד כו'.
וזהו: כי כל בשמים ובארץ. שמים - שם מים, הוא בחינת חסד עליון המתפשט ומתלבש למטה בארץ. וכי כל - בחי' נו"ן שערי בינה בגימטריא: כל - שהוא בחינת התבוננות הנ"ל הוא הממשיך להיות בשמים בחי' חסד. (ע' במק"מ בפי' הזח"א ויחי (ר"ל ע"ב), וע' בזהר פ' ויגש (ר"ז א') ע"פ: כונן שמים בתבונה - כל יומא ויומא כו'. וזהו: יבנה - לשון הוה, וגם: יבנה - אותיות בינה) ומשם: בארץ. וכנס"י נקרא: כלה שמקבלת - מבחי' כל. ופי': כלה - מלשון: כלתה נפשי, שע"י רעותא דליבא רוח אייתי רוח כו'. וזהו: לעולם ה' דברך נצב בשמים - שדבר ה' מקור נש"י. הן הממשיכים בחינת: שמים - שם מים כו':
ב אך להבין איך יש ערך ויחוס נברא לגבי הבורא ית', להמשיך אור א"ס ב"ה שיתלבש בבחי' חסד כו'.
הנה כתיב: כי על כל כבוד חופה. פי': כבוד - הוא מ"ש: ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שהם בחי' כבוד, והתלבשות אור א"ס בתוכם כסדר כל ההשתלשלות. ועל כל כבוד - שהוא עליהם וגבוה להם - הוא בחי': חופה, שהוא מבחי' מקיף וסובב שאינו יכול להתלבש תוך עלמין. (ועיין מ"ש מענין חופה בד"ה: תורה צוה, ובד"ה: כי על כל כבוד חופה)
והוא הנותן כח ועוז לאתערותא דלתתא להיות תליא בה אתערותא דלעילא. כי לפי שהוא בחי' עליונה מאד נעלה מבחי' סובב כו', לכך יכולה להיות סובבת ומקפת גם למטה מטה. וכמו שכתוב: ומתחת זרועות עולם - כי בחינת מעלה ומטה שוין כו'. והוא בחינת עונג העליון, דהיינו בחינת אור א"ס ב"ה ממקור התענוגים ומקור החיים, כמו שכתוב: כי עמך מקור חיים - שהוא המתלבש בתורה ובמצות גם שהם מלובשים בענינים גשמיים כו'.
וזהו: אשר קדשנו - להיות תלוי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, שלמעלה מעלה מבחינת עוה"ב. כי ביו"ד נברא עוה"ב, הגם שהוא תענוג הנשמות תענוג נפלא עד אין קץ ותכלית, עד שאמרו בגמרא על אלישע אחר מוטב דלדייני' כו' שכל יסורי גיהנם כדאי בשביל עונג זה, אפי' בשביל ג"ע התחתון, וכ"ש בשביל ג"ע העליון - עכ"ז הוא רק בחי' יו"ד שהיא הארה אחת קטנה כו'. אבל התורה והמצות נמשכים מעונג העליון שלמעלה מעלה מזה, דהיינו מבחי' אור א"ס ב"ה ממש בעצמו ובכבודו, שלכן אמרו: יפה שעה אחת כו'. וכמ"ש במ"א.
ומשם נמשך כח ועוז לנפש האדם, שהוא בסדר ההשתלשלות, בי"ע בחי': כבוד כו' - להיות תלוי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא שלמעלה מסדר ההשתלשלות. (ועמ"ש ג"כ מזה באריכות בד"ה: ביום השמיני עצרת. גדול תלמוד שמביא כו') ועי"ז נמשך הארת אור א"ס ב"ה להיות בחי' חסד יבנה.
וכמו עד"מ בגשמיות בתענוגות בני אדם, הנה התענוג מעדן הבשר והאיברים להעבותם ולהגדילם, כך הנה התענוג העליון המלובש בתורה ומצות הוא המגדל ומעבה כח הנפש להעלותה ולקשרה למעלה מעלה, להיות: אשת חיל עטרת בעלה - שתוכל להמשיך אור א"ס ב"ה שיתלבש בבחי': חסד יבנה כו'.
וזהו: דברך נצב בשמים - נצב מלשון שררה, וכמ"ש: נצב מלך - שבחי': דבר ה' זו הלכה שלומד, הנה הגם שהוא למטה מלובש בענינים גשמיים. אעפ"כ עושה פרי למעלה, להיות בבחי': אשת חיל עטרת בעלה. דהיינו בבחי' מלוכה וממשלה על בחי': שמים - חסד כו'. והיינו שהוא המשכת אור א"ס ב"ה להיות בחי' שמים כו'.
והיינו לפי: אשר קדשנו במצותיו - של הקב"ה עצמו. וכמארז"ל: הקב"ה מניח תפילין כו', הקב"ה יושב ושונה כנגדו כו' - שהוא ענין המשכת אור א"ס ב"ה בבחי' תפילין כו'. ות"ת[2] הוא ענין המשכת אור א"ס ב"ה בחכמה. דאורייתא מחכמה נפקת - כנגדו. פי', שאין המשכה זו יכולה להתלבש תוך עלמין, אלא בבחינת סובב ומקיף מלמעלה. וכמ"ש: ה' צלך - בחי' צל ולא אורה נגלית.
וענין הצל הוא עד"מ כמו צלו של אדם, שכל תמונתו נראה בצלו אלא שמראה הצל הוא בחי' חשך, כך כביכול: ה' צלך - בחי' צל שלך. שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אלא שבאתערותא דלעילא הוא בחי' צל וחושך, וכמ"ש: ישת חושך סתרו - דהיינו שאינו מושג ונראה לעיני השכל של הנבראים, רק כמו עד"מ שעשועי המלך בעצמותו כו'. וכמ"ש במ"א.
וזהו: על יד ימינך - פי' שע"י בחי' ימינך, דהיינו בחי' אהבה כו' ואתעדל"ת לדבקה בו ית', עי"ז אייתי רוח ואמשיך רוח - להיות הקב"ה מניח תפילין כו' ויושב ושונה כו'. וכן כל הרמ"ח מצות הם אברים המשכות והארת אור א"ס ב"ה בחסד כו':
ג והנה דרך כלל נחלקים כל הרמ"ח מצות לג' בחי': תורה ועבודה וגמילות חסדים, וע"ז נאמר: יום ליום יביע אמר - אמר ר"ת: אש מים רוח.
אש - הוא בחי' עבודה ממטה למעלה, כשלהבת העולה כו', לדבקה בו ית'. דהיינו שתתפשט הנפש מלבושי נוגה, בתענוגות בני אדם, להתענג על ה' לבדה. ועד"ז הי' הקרבנות: אשה ריח ניחוח - ממה שהוא מקריבים חלב ודם. כי חלב הוא בחינת תענוג שהתענוג הוא המעדן את הבשר ונעשה שמן ובעל ריבוי חלב, והתענוג של בהמי נקרב לה', ע"י שהוא נכלה ונשרף באש שלמעלה להיות עולה ונכלל במקור התענוגים. ועכשיו התפלה במקום הקרבנות, דהיינו ע"י רשפי אש האהבה שמעורר בתפלה אהבה עליונה כמאמר: אהבת עולם אהבתנו כו' הבוחר בעמו ישראל באהבה - עי"ז תתפרד ותתפשט הנפש מתענוגי הבהמית, להיות מתענג על ה' ולדבקה בדביקה וחשיקה כו'.
ומים - הוא בחי' גמילות חסדים וצדקה שנמשלו למים. וכמ"ש: אשריכם זורעי על כל מים כו' - מפני שכמו שהמים יורדין ממקום גבוה למקום נמוך, כך הוא בחי' צדקה וחסד להחיות רוח שפלים למאן דלית ליה מגרמי' כלום כו'.
רוח - הוא בחי' דיבור, שהוא בחי' עסק התורה שעיקרה בדיבור, וכמ"ש: ודברת בם. וכמ"ש בזהר: ברוחא דלעאן באורייתא כו'.
(עמ"ש לעיל בד"ה: לריח שמניך מענין רוח זו מזהר. ועמ"ש ע"פ: והי' מספר בנ"י כחול הים כו', ובד"ה וארשתיך לי מענין מאמר כו'. ובד"ה: ביום השמע"צ הנ"ל בענין: ואשים דברי בפיך כו'. ועיין בסמוך בד"ה: נאוו לחייך כו')
וג' בחי' אלו שהם אמ"ר הוא מה שכתוב: כי אמרתי עולם חסד יבנה. פי': כי אמרתי - שע"י בחי' אמר שלי - עי"ז גם: את הוי' האמרת - להמשיך משם הוי' בחי' אמ"ר, שהוא ענין הקב"ה מניח תפילין כו' שהוא ענין המשכת אור א"ס ב"ה מלמעלה מסדר ההשתלשלות כנ"ל.
(ועיין בפ' תרומה קל"ו ב' בפי' אמר, ובזהר פ' הנ"ל דקס"ו ב': שלעולם שלשה כו'. ועמ"ש בד"ה: היום הזה כו' את ה' האמרת)
וזהו: כחתן יוצא מחופתו - חתן מלשון: נחות דרגא. שהתורה נמשכה וירדה ממעלתה וכבודה שהיא כלולה באור א"ס ב"ה ממש מקור התענוגים, וירדה להתלבש בענינים גשמיים. ובחי' נחות דרגא הנ"ל הוא: יוצא מחופתו - מבחינת חופה בחי' סוכ"ע.
ישיש כגבור לרוץ אורח - בחי': אורח כנשים - דהיינו לבחינת כלה שהיא כנס"י מקור נש"י - ליתן להם כח ועוז להיות תלוי אתערותא דלעילא ע"י אתערותא דלתתא. ונקרא בשם אורח כנשים. כמ"ש ברחל: כי דרך נשים לי - ע"ש שנותנת חיות ממותרי השפע והפסולת שדוחה לחוץ, להחיות גם עו"ג, שיניקתם ואחיזתם ממותרי השפע והפסולת מבחי': דרך נשים כו'. והיינו כשהשכינה מתלבשת בבי"ע כרחל לפני גוזזיה נאלמה. משא"כ בשרה כתיב: ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים - שמבחי' זקנים וימים עליונים - אין יניקה ואחיזה לקליפות וסט"א ולכן חדל להיות לשרה כו'.
(ועוד י"ל עפמ"ש בזהר ויקהל (דרט"ו ע"א) ע"פ: וארח צדיקים - מה בין ארח לדרך כו' דרך איהו פתח לכולא כו', ע"ש שמבואר בהדי' דאורח היינו שצדיקים לבד קיימי ושלטי בההוא אתר ואין משם יניקה לחיצונים כלל, וארח כנשים שאני, שהוא ענין דרך נשים מותרי השפע והפסולת שדוחה לחוץ כו'. ולפ"ז בפסוק לרוץ ארח שנזכר סתם ארח. י"ל דהיינו להיות ע"ד בחי' ארח צדיקים שבזהר הנ"ל, לבלתי יהיה יניקה לחיצונים. וע' במק"מ תרומה (קל"ז א'), ובפי' הרמ"ז בזהר ר"פ בהעלותך בפי': לרוץ ארח.
וזהו ענין מעין חתום. וביאור ענין זה, היינו כי: והוא כחתן - קאי על תשב"כ. ישיש כגבור לרוץ ארח - היינו לבחי' תשבע"פ שהיא בחי' כלה. ומבואר בפ' בראשית סד"ה: להבין ענין הברכות ענין: זכה נעשית לו סם חיים כו' משא"כ לא זכה ח"ו, וכמו דואג ואחיתופל כו' - זהו ענין שנמשך אחר הפסולת דארח כנשים כו'. אבל צ"ל חתום תורה בלימודי[3] להיות: וכל בניך למודי ה'[4]. וזהו ענין חותם בברוך. וזהו לרוץ ארח, בחי': וארח צדיקים כו' ועמך כולם צדיקים כו'.
ופי': ישיש - י"ל בגימטריא תר"ך - המשכת תר"ך עמודי אור, שמהם שרש תרי"ג מצות דאורייתא עם ז' מצות דרבנן, שכנגד זה ג"כ תר"ך אותיות בעשרת הדברות. נמשכים: לרוץ אורח - שהתגלותם בתשבע"פ. וכמ"ש באגה"ק בד"ה: אשת חיל עטרת בעלה):
ד והנה לפי שכל בחי' וסדר ההשתלשלות הנ"ל, היא נעשה ע"י ישראל, שהם הם הממשיכים חיות ואור א"ס ב"ה בכל העולמות מריש כל דרגין כו', ע"י התורה והמצות, שיתלבש אור א"ס ב"ה להיות חפץ חסד ועולם יבנה, שהכח הזה ניתן לישראל עם סגולתו דוקא. משא"כ עו"ג אין יכולים להמשיך כלום, כמ"ש במ"א. לכן נק' כנס"י: רעיתי - פרנסתי.
וכמו עד"מ המאכל שמפרנס את האדם, שהוא הוא הממשיך חיות מן הנפש במוח לכל האברים, כי חיות האדם תלוי במוחו, שהוא הוא הממשיך חיות לכל האברים כו'. אלא שאם אינו אוכל כמה ימים מתחלש מוחו, ואין הנפש שבמוחו בכחה להיות מקושרת בגופו להחיות האברים, ועי"כ משתנים חושי כח הראיה כו'. והמאכל הוא המחזיר כח הנפש והמקשר אותה עם הגוף להמשיך משם חיות.
כך עד"מ, ישראל הם הם הממשיכים חיות ואור א"ס ב"ה מבחי' סובב כל עלמין להיות ממלא כל עלמין ושיהיה עולם חסד יבנה ע"י התורה והמצות, בחי': דברך נצב בשמים - שיהיה בחי' אתערותא דלעילא, לעילא מן ההשתלשלות כו' כנ"ל.
(ועמ"ש עוד מענין: רעיתי, ע"פ: אני ישנה ולבי ער. ובד"ה: הנך יפה רעיתי, וע"פ: כי תבאו אל הארץ ושבתה הארץ)
ועם זה יובן מה שכתוב: לסותתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי - שבחי': רעיתי - פרנסתי הנ"ל, הוא דומה: לסוסתי ברכבי פרעה.
והענין, כי כמו עד"מ הסוס שברכבי פרעה הגשמי, מפני שהיה מלך, בוודאי היה מקושט בתכשיטין, כמו שעושין לסוסי שרים ומלכים בעת שרוכבים עליהם או כשהם מקושרות במרכבה. והנה הסוס עצמו אינו יודע ומשיג הקישוטין, ולא את המרכבה ורוכבו. רק הקישוטין והמרכבה הוא בשביל הרוכב עצמו, וכשהוא צריך לרכוב מקשטין את הסוס ונותנו במרכבה, שכך נאה לו, וזהו תענוגו שמתענג על ידי הסוס.
וכך עד"מ, הנה כתיב אצל הקב"ה: כי תרכב על סוסיך כו' - שיש מרכבה שהיא בחי' סוסים, וכמ"ש בנבואת זכריה: סוסים שחורים סוסים לבנים כו'. משא"כ ישעי' ויחזקאל ראו: פני אריה פני שור כו'. והיינו כי בחי': פני אריה פני שור כו' - הוא ע"י איזה השכלה והשגה באור הנמשך עליהם. וע"כ הוא בבחי': שרפים - כרשפי אש אהוי"ר כו'. אבל בחי' סוסים הם בחי' אותיות, שאין בהם השכלה ושכל אלא השכל רוכב ומנהיג אותם. רק שהם מרכבה וביטול לגבי הרוכב עצמו, שיהי' לו הנאה והתענוג משעשועי המלך בעצמו, שאינו נראה ונתפס בבחי' מרכבתו כלל.
וזהו: דמיתיך רעיתי - שרעיתי פרנסתי הוא להיות בבחי': כי אמרתי כו' - כדי שיהי': את ה' האמרת כו' - הוא ג"כ בחי' סוס. שאין נפש האדם עצמו משגת כלל באור א"ס ב"ה עצמו ובכבודו, להיות מתענגת על אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו, שהוא לבדו הוא, מקור החיים מקור התענוגים. והעוה"ב תענוג הנשמות, הרי ביו"ד נברא. אלא עיקר אתערותא דלעילא הוא לפי שהמצות הם קשוטי כלה מעונג העליון. ולכן על ידי ביטול הנפש מעונג זה יכולה היא להמשיך כו'.
אך עונג הזה הוא למעלה מסדר ההשתלשלות, ואינו נתפס ומושג בשום שכל והשגה, ולית מחשבה תפיסא כלל. וביטול הנפש לגבי עונג זה, הוא כמו למשל סוס שברכבי פרעה, שבחי' ביטול שבמרכבה זו היא לגבי עונג ושעשועי הרוכב עצמו, הגם שהמרכבה עצמה אינה משגת כלל, ואינה מרגשת שום תענוג והתפעלות כלל.
(וקרוב לזה איתא במבוא שערים (שער שלישי ח"ב ספ"ה) וז"ל: כי אלו הם תכשיטין לפני אחר ולפניו, העלם אחר העלם כו', ע"ש. ועיין בפ' משפטים (צ"ה א'). וברבות פ' דברים איתא ע"פ: אלה הדברים. א"ר יהודה בר' סימון בשם רבי לוי: מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסוגלת. מסגלת לבעליה. כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים הם מסגלים לאביהם שבשמים עכ"ל. והוא מובן ע"פ הנ"ל):