וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו' שאו את ראש כל עדת בנ"י למשפחותם וגו' תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן.
הנה "למשפחותם", פי' לבחי' ע' משפחות שיצאו מע' נפש יוצאי ירך יעקב.
וכדי להרים ולישא ראש ומוחין של נש"י, המושרשים במקור חוצבם, בחי' כנ"י, להעלותם* לבחי' ע' נפש הנ"ל - "תפקדו אתה ואהרן".
שבחי' משה ואהרן, הם המעלים ומנשאים בחי' כנ"י. וכמ"ש: "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן".
כי משה הוא שושבינא דמלכא, ואהרן שושבינא דמטרוניתא.
וביאור הדבר: הנה נודע, שירידת נשמותיהם של ישראל להתלבש בגוף ונפש הבהמית בעוה"ז, היא ירידה גדולה להן ממעלתן וממדרגתן שהיו מקודם לכן. - שבעודן קשורות במקורן היו נהנין מזיו השכינה בג"ע עליון ותחתון.
אך הירידה צורך עלייה היא*.
והנה ארז"ל: "דע מאין באת ולאן אתה הולך". פי', שמקור הנשמה היא מ"אין", בחי' ג"ע העליון. (וע' בליקוטי הש"ס מהאריז"ל ע"ז המאמר) והולכת לקבל שכרה, לבחי': "אן", שהיא ג"ע התחתון.
כי "אן" הוא מלשון "אנה", שהוא נופל על דבר שיש בו מקום וגבול. כמו: "אנה פניך מועדות", (ביחזקאל סי' כ"א) דהיינו בחי' ג"ע התחתון, שהוא בבחי' מקום וגבול. כמארז"ל בפ"ט דפסחים: העולם א' מששים בגן כו'. וא"כ, מהו היתרון והמעלה?
אלא הענין, שתכלית ירידת הנשמות לא היתה בשביל קיבול שכרן בעוה"ב בלבד, אלא הירידה היא צורך עליה גם בעודן בעוה"ז, מלובשות בגוף הגשמי.
והוא ענין מארז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב".
כי כל חיי העוה"ב, הוא ש"נהנין מזיו השכינה", ואין זה אלא "זיו" כו', משא"כ תשובה ומע"ט, נק' בזוהר: "לאשתאבא בגופא דמלכא".
(וע' בפ' יתרו ע"פ זכור את יום השבת, ובשיר השירים ע"פ אני ישנה מענין פי' לאשתאבא בגופא דמלכא.
והנה עם היות כי עיקר גילוי בחי' זו יהי' לעתיד. וע"ז אמרו: "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש" - מ"מ הארה מבחי' זו מאיר ג"כ בג"ע.
וכמ"ש בסש"ב פ' ל"ט בשם הזוהר: ונהנין מזיו השכינה כו', והוא זיו תורתן ועבודתן ממש כו'.
ולפ"ז יש לומר, שזיו תורתן ועבודתן המאיר בג"ע התחתון, הוא הגבה מאוד נעלה מהבחי' שהשיגה הנשמה אפי' בג"ע העליון קודם ירידתה בעוה"ז.
והוא מובן ע"ד מ"ש בס' הגלגולים פ' עשרים, הובא בתו"א פ' חיי שרה, בד"ה עיין מ"ש בע"ח. וכן הוא בהרמ"ז ר"פ משפטים: שבחי' אצילות ממש מתלבש בבי"ע בפנימיותם. ואצילות של פנימי' העשיי', הוא גדול לאין קץ יותר מהבחינה היותר גדולה של הבריאה שמבחי' עצמה.
והנה ג"ע העליון הוא מבריאה, וע"י תורה ומצות ממשיכים מ"ד דאצילות. כמ"ש בד"ה עיין מ"ש בע"ח הנ"ל. ובפ' בראשית בביאור ע"פ כי כאשר השמים החדשים כו' שהמשכת האצילות בבי"ע נעשה ע"י תורה ומצות דוקא ע"ש.
ונמצא, הנשמה קודם שירדה בעולם הזה לקיים התורה ומצות, כשהיתה בג"ע העליון שהוא בבריאה, לא השיגה כלל בחי' אצילות שבבריאה, שהרי בחי' אצילות אינו נמשך רק ע"י תורה ומצות כנ"ל. ואף הנשמות היותר עליונות שבג"ע העליון, לא השיגו רק בחי' בריאה שבבריאה.
וזהו: "ישראל עלו במחשבה" מחשבה היא בחי' בריאה. ועלה במחשבה היינו הבחי' יותר עליונה שבמחשבה. והיינו בחי' מחשבה שבמחשבה, שהיא בריאה שבבריאה*.
משא"כ בחי' אצילות, לא השיגו כלל.
ואע"פ שבפי' עלו במחשבה, באמת יש פירושים גבוהים יותר הרבה מבחי' ג"ע שבבריאה, כמ"ש ע"פ יונתי בחגוי הסלע, ובשאר דוכתי - מ"מ אחר שירדה הנשמה בג"ע קודם ירידתה בגוף היא בבחי' בריאה.
אבל ע"י ירידתן בעוה"ז בקיום התומ"צ נמשך להם זיו תורתן ועבודתן שהוא הארת מ"ד דאצילות ממש.
לכך גם כשנמשך לה גילוי זה אפי' רק בג"ע התחתון שהוא בעשייה, ה"ז כענין האצילות שנמשך ומתלבש בפנימית העשייה, שהוא גבוה יותר אין קץ מהבחינה היותר גדולה שבג"ע העליון מצד עצמו. שהוא כענין בחי' בריאה שבבריאה כנ"ל.
ועמ"ש: ע"פ מי מנה בענין אף עשיתיו, אף מרבה בחי' רביעית. והוא גילוי אור האצילות, שאינו נמשך ומתגלה כ"א ע"י יריד' הנשמה בעוה"ז דוקא ע"ש.
וענין התלבשות אצילות ממש בעשיי', יש לצייר מנבואת מרע"ה שהי' מאיר בו אפי' בחי' אצילות העליון ממש. עם היותו מלובש בגוף שמעשי' הגשמיו'.
ועמ"ש מזה בביאור ע"פ שוש אשיש כו'. וכמ"ש בשע"ק להרח"ו ח"ג ש"ו שנבואת מרע"ה הי' מאצילות ממש דרך מעבר הבריאה.
ועיין מ"ש עוד מענין התגלות זיו השכינה שבג"ע התחתון ע"י מעשה המצות בפ' שלח ע"פ ועתה יגדל נא כו' ע"ש).
אך איך ובמה תתגדל מעלת התשובה ומע"ט כ"כ. הנה הוא ע"י ב' בחי' במדבר סיני ובאוהל מועד בחי' מדבר הוא מ"ש ומדברך נאוה מלשון דיבור כי הנה דבר ה' זו גילוי שכינה כו' וכשמתלבשת בבי"ע נק' מדבר בתוס' אות מ פתוחה לפי שאז יש פתח ומבוא לחיצונים הם הקליפות וס"א לינק ולקבל חיות ממנה בהתלבשותה בע"ש כו' (ועי' בזח"א ד"ו ע"ב משא"כ ם סתומה עלמא דחירות חירות ממה"מ כו' וע' בזהר ר"פ שלח בענין לםרבה המשרה ובמק"מ שם) שבזמן שבהמ"ק היה קיים נק' מדבר* מלשון ידבר עמים כו' שכולם היו מוכנעים* תחת הקדושה.
והנש"י היו ממשלותיו (ועד"ז אמרו רז"ל פרק ג' דר"ה ד' כ"ג ע"פ אתן במדבר ארז כו' ואין מדבר אלא ירושלים).
אבל בזמן הגלות הנה אמרו רז"ל גלו כו' שכינה עמהם ונקרא מדבר כארץ מדבר וציה כב"י [אולי =כל בית ישראל].
והנה כשם שהוא בכללות העולם כך הוא בפרטיות בנפש האדם שבזמן הגלות הנה גם ניצוץ אלקי שבנפש האדם הוא בגלות ומאסר הגוף הגשמי במחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש בהבלי העולם וירידת ניצוץ אלקי בגלות הזה הוא צורך עליה דהיינו כדי לברר ולהפריד הרע שבנה"ב מלבושי נוגה כו' (כיב גהנשמה א"צ תיקון לעצמה כו') כמ"ש במקום אחר וצ"ל עליה זו ג"כ בבחי' מדבר דהיינו ע"י דיבור התפלה ברשפי אש וצמאון כו' וצעקת הלב כמ"ש צעק לבם כו' כי כל זמן שאינו מעורר את האהבה בתפלה כרשפי אש עד שתחפץ להתפשט מלבושיה שבנוגה הנה האדם בטבעו מעורב טו"ר ואף שאינו עושה רע בפו"מ הוא מחמת שהרע ישן אצלו אך אעפי"כ בטבעו הוא בכחו כתולדתו עד שיפרידנו ברשפי אש (וכמ"ש במקום אחר ע"פ מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו) האהבה והיינו שיהיה בבחי' צמאון כארץ מדבר וציה כו' שהיא ארץ מלחה לא זרועה ולא יצמח בה כל עשב לפי שאין בה חיות של כח הצומח, וכך ישים האדם אל לבו שאפי' כל העולמות עליונים מריש כל דרגין כו' הם בחי' מדבר ושממון ובחי' דומם ממש שאין בהם חיות כלל לגבי הקב"ה כי אתה עשית את השמים ושמי השמים כו' ואתה מחיה את כולם שהוא הוא ית' חיות כל העולמות ואין עוד מלבדו ואפס זולתו והיו כלא היו. ולזאת תכלה אליו נפש כל חי לדבקה בו ית' חיי החיים ב"ה וכמ"ש לאהבה את ה' אלהיך כי הוא חייך פי' שאין חייך אלא הוא וכדכתיב ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי אלא שמקרא זה על לעתיד נאמר שאז יאמרו ראו עתה כי כו' בבחי' ראי' חושיית ממש כדכתי' ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כו' וכתיב כי עין בעין יראו וגו', משא"כ עכשיו בזמן הגלות הוא בחי' הצמאון לבוא לבחי' ומדריגה זו שיהי' בחי' ראי' חושיי' כמ"ש צמאה נפשי לאלקים לאל חי מתי אבוא ואראה וגו' והנה כתיב רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ויצעקו אל ה' בצר להם כו' שמבחי' הצמאון עד שנפשו עליו תתעטף נולד בחי' הצעקה בלב על ההיפך כי צר לו מאד הגלות ומאסר הגוף הגשמי והיינו כי בשומו ללבו שאין חיות אמיתי לכל הנבראים ואפי' לעולמות עליונים אלא אתה הוא המחי' כו' ואי לזאת ישים אשם נפשו איך שהוא רחוק מה' בתכלית הריחוק וחייו אינן חיים אלא חיי ההבל. וזהו במדבר סיני שירדה שנאה על הרע שמחמת בחי' המדבר וצמאון גורם לעורר שנאה על הרע להיות צעקת הלב וכו' כנ"ל.
ובזה יובן מה שתקנו התפלה בזמן חורבן בהמ"ק דוקא כי בזמן שהיה בהמ"ק קיים לא היתה שליטה וממשלה להרע, שמקליפות וסט"א לידבק באדם כ"כ. ו"יתפרדו כל פועלי און כו'". אבל בזמן חורבן בהמ"ק: "עת אשר שלט כו'", תגבורת היצה"ר ונה"ב - צריך להפריד ע"י התפלה דוקא ברשפי אש וצמאון וצעקת הלב כו' כנ"ל.
ותיקנו להתפלל בכל יום. כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו. וצריך להוסיף אומץ כו'.
ועל בחי' תפלה זו נאמר: "ומדברך נאוה", דהיינו כשעולה בבחי' מדבר וצמאון כו'.
(וזהו הא דאיתא בזח"ג פ' אחרי דע"ב א', ע"פ: "הוציאוה ותשרף - בשלהובי טיהרא בגלותא". דהיינו שמחמת הוציאוה בגלותא, שהוא בחי' מדבר ארץ ציה ועיף בלי מים - תגדל בחי' הצמאון והאהבה בחילא יתיר, דבחי' תשובה.
וזהו: "ותשרף", היינו רשפי אש האהבה. וכענין בחי' השרפים המבואר ע"פ ונקדשתי בתוך ועמ"ש ע"פ ואני אראה.
וזהו: "ומדברך נאוה", וכענין: "שחורה אני" ועי"ז דייקא: "ונאוה", כמ"ש במקום אחר.
וגם: "ומדברך נאוה", היינו הדיבור של התפלה והתורה.
עיין* בזח"א ויחי דרמ"ו ע"ב ובדף יו"ד סע"א, בההוא מדבר דלחישו דשפוון איהי עולה כו').
והנה עד"ז נתקנו כל פסוד"ז, כדי לעורר ולהגדיל בחי' הצמאון בקרב איש ולב עמוק. בשומו ללבו, איך אפי' השמים ושמי השמים, והמים אשר מעל השמים, יהללו את שם כו', בחי' שמו בלבד, וגם בחי' שמו: "הוא נשגב" בבחי' "לבדו", דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. רק, הודו וזיוו של שמו על ארץ ושמים כו' כמ"ש במ"א.
וכן עד"ז היא ברכת יוצר אור כו', איך שהמלאכים אומרים קדוש כו' שהוא קדוש ומובדל כו'. ואין ערוך אליו ית' יותר ממה שאין ערוך בחי' דומם לגבי בחי' אדם בעל שכל חי ומדבר כו' כמ"ש במ"א.
(ועמ"ש בפ' ויחי ע"פ אוסרי לגפן ובפ' בשלח ע"פ אשירה בפי' אדון הנפלאות ועושה פלא ובפ' משפטים סד"ה עיין בסש"ב פ' מ"ו.
ומזה יובן דאפי' בחי' מדבר העליון (דלקמן) בחי' ולא ישב אדם שם שעליו נאמר במדבר הגדול והנורא, דעכ"ז לגבי א"ס ב"ה כמדבר וכשממה ממש יחשב.
וכמ"ש ג"כ ע"פ שחורה אני מענין כתר עליון, אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכמא הוא לגבי עילת העילות כו' ע"ש)
וכ"ז, הוא ענין הגדלת הצמאון ממטה למעלה, והוא בחי' מדבר סיני כו'. עד ברכת אהבת עולם אהבתנו.
שברכת אהבת עולם היא המשכה מלמעלה למטה לרוות הצמאון כו'. (ועמ"ש ע"פ וארשתיך לי לעולם כו') ונק' בחי' אהל מועד:
ב וביאור הענין. כי הנה מלת מועד מלשון: "ונועדתי לך שמה".
והנה ונועדתי, אותיות ונודעתי.
(ועמ"ש לעיל בד"ה שאו את ראש כו' לגולגלותם ועמ"ש ר"פ וארא סד"ה וארא מענין נודעתי)
שהוא לשון התקשרות והתחברות מלשון: "והאדם ידע כו'", דהיינו המשכת יחוד א"ס ב"ה למטה, שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם יחודו ית' האמיתי, איך הוא ממכ"ע בשוה. ואפי' "מלא כל הארץ הלזו", הוא כבודו ית' כו'. כי הוא חיי החיים ב"ה, ואין עוד מלבדו כו'.
ולזאת, תהי' שמחת הנפש גדולה לאלקים, להתענג על ה' בבחי' אהבה בתענוגים, מפני קרבת ה' ודבקותה באלקים חיים, תחת אשר היתה צמאה מתי אבוא ואראה כו' והרווה את נפשה בגילוי יחוד זה והשביע נפש שוקקה כו'.
וכדכתיב: "עבדו את ה' בשמחה". וכתיב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".
ומרוב כל, פי' יותר מכל התענוגים, אפי' רוחניים בחי' ג"ע העליון כו'. ועמ"ש ע"פ להקריב לי במועדו.
אך איך הוא דרך יחוד א"ס ב"ה למטה בנפש האדם, מאחר דלית מחשבה תפיסא ביה כו',
אך הנה הוא באמת ע"י בחי' אוהל. וזהו אוהל מועד.
והענין כמ"ש: "ובצל ידי כסיתיך כו'".
(ועמ"ש מענין זה ע"פ ביום השמיני עצרת דרוש השני)
בחי' צל, ולא אורה נגלית.
והיינו ע"י בחי' רמ"ח פיקודין, שהן רמ"ח איברים דמלכא ונק' איברים. עד"מ כמו איברי הגוף שהם בשר גידים ועצמות, ובאין מליחה סרוחה. ואעפ"כ שורה ומתלבש בהם חיות הנפש,
כך הם עד"מ הרמ"ח מצות שאף שהם מלובשים בענינים גשמיים סדר זרעים ומועד כו' אעפ"כ שורה ומלובש בהם אור א"ס ב"ה ממש. לפי שהן הן חכמתו ורצונו ית'. והוא ית' ורצונו וחכמתו הכל א' כו'.
והנה כמו למשל א' האוהב את חבירו שמפני אהבתו הוא מחבקו בגופו או בידו, הנה זה ודאי שלא מפני אהבת הגוף עצמו או היד עצמה ממש הוא מחבקו, אלא מפני שאוהב פנימיותו וחיותו הוא מחבקו בגופו או בידו. מפני שא"א לו לתפוס בפנימיותו וחיותו בלבד.
כך עד"מ הנה כתיב: "וימינו תחבקני", שהיא התורה הנק' ימינו של הקב"ה. וכן כשהאדם דבוק בתורה, הרי זה קרבת ה' ממש, ויחוד אא"ס ב"ה בנפשו ממש.
והנה יחוד זה הוא יחוד נפלא ועצום שאין כמוהו בגשמיות.
ולכן נק' לאשתאבא בגופא דמלכא ממש. ועמ"ש בד"ה מה טובו אוהליך יעקב:
ג והנה ב' בחי' אלו, שהם מדבר סיני ואוהל מועד - הם נעשים ונמשכים ע"י בחי' משה ואהרן.
כי משה שושבינא דמלכא. פי', כמו עד"מ שושבינו של החתן, שמוליך את החתן למקום הכלה.
כך מרע"ה הוא הממשיך בחי' יחוד אור א"ס ב"ה למטה, שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם, שיהי' בבחי' אוהל מועד כו'.
ואתפשטותא דמשה בכל דרא, שהוא משבעה רועים כו', הוא בחי' משה, דעת ה'. דהיינו לידע את ה' שהוא חיי החיים ואין עוד מלבדו כו'.
וכמ"ש: "דע את אלקי אביך ועבדהו". ובחי' דעת אינה הידיעה לבדה, אלא דעת מלשון הרגשה. שהיא ההרגשה בלב. שיכיר וירגיש כאלו רואה לעיני בשר, בראי' חושיי' ממש.
וכמ"ש: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי".
והגם שמקרא זה נאמר על לעתיד, שאז יאמרו: "ראו עתה כי אני כו' כנ"ל"?
(ועיין בגמרא פ"ו דפסחים דס"ח סע"א. סנהדרין דצ"א ע"ב. זח"א פ' לך לך דפ"ז ע"ב. ח"ב משפטים ק"ח ב')
מ"מ, כח זה יש בכל נפש ונשמה מישראל ביניקתה מנשמת מרע"ה לקשר מחשבתו בה', בקשר אמיץ וחזק, כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר כו'. אלא שצריכה ליגיעה רבה כו'. כמ"ש בסש"ב פמ"ב.
(ועמ"ש ע"פ ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר).
ואהרן שושבינא דמטרוניתא, פי' מטרוניתא היא בחי' כנ"י מקור נשמות ישראל, ולהעלות נשמות ישראל, ולקשרם בה' ולדבקה בו ית', חיי החיים ב"ה, הוא ע"י אהרן. שהוא ג"כ משבעה רועים כו'.
הממשיך לכללות נשמות ישראל להיות התפעלות הנפש בחי' מדבר וצמאון ורשפי אש כו'.
כי עבודת אהרן הוא; ,בהעלותך את הנרות'.
פי'' הנרות הם הנשמות. כי נר ה' נשמת אדם. וע"י אהרן היתה הדלקתם והתלהבותם כרשפי שלהבת כו' כמ"ש במ"א.
אך עוד אחת היא. כי הנה א"א לבוא לבחי' ומדרגות אלו, שהם בחי' מדבר סיני ואוהל מועד כו', שהוא ענין צאת הנפש מנרתיקה מלבושי נוגה כו', ושמחת הנפש בה' עושה כו'.
עד שיפריד מנפשו קודם חלאת טומאת הרע גמור, שמשלש קליפות הטמאות לגמרי. דהיינו להיות סור מרע גמור בפו"מ. והוא ענין יציאת מצרים.
וזהו: באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים כו'.
כי בחי' חודש ובחי' שנה הכל א'. וצ"ל בבחי' שנית מיציאת מצרים.
דהיינו אחר שיהיה סור מרע גמור בתכלית, ואזי יכול לבוא לידי בחי' ומדרגת מדבר סיני ואוהל מועד כו' ע"י בחי' משה ואהרן כו' כנ"ל.
(ובמדרש במדבר רבה (פ' ג' דף רי"ד ע"ד) איתא שלא יצאו ישראל ממצרים אלא בזכות אהל מועד. היינו כי אלמלא עוזרו לא יכול לו.
וכמ"ש מזה ע"פ אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בפ' שלח.
ועזר זה הוא בזכות בחי' אהל מועד הנ"ל.
ועיין בזח"ג פ' במדבר קי"ז ב', באחד לחדש השני בשנה השנית כולא חד, והאי אקרי חדש זיו, רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר לסיהרא.
והיינו שהבחי' ראשונה דיצ"מ בחדש הראשון זהו בחי' סור מרע, והוא בחי' ומדרגת אתכפיא סט"א. וזהו יסוד היסודות.
ואח"כ החדש השני נק' חדש זיו, דנהיר לבחי' ראשונה, היינו לבוא לבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא. שזהו ענין מדבר סיני כו'. רשפי אש וצמאון כו'.
והן הן ג"כ ב' בחי' חצר החיצונה וחצר הפנימית.
עמ"ש ע"פ ויושט המלך לאסתר.
ועיין מענין זה עוד בזח"ג בהעלותך קנ"ב ע"ב. ומש"ש דאי תימא כו' לאו הכי כו' ומאן דנטיל יסודא בקדמיתא כו' יובן למשכיל ממ"ש ע"פ קחו מאתכם תרומה. בפ' ויקהל. בענין בחי' אתכפיא שיש בה בחי' שהוא למעלה מבחי' אתהפכא, ועמ"ש בשיר השירים ע"פ קול דודי כו' בענין מקפץ על הגבעות*):
ד ועם כל הנ"ל יובן מ"ש: שאו את ראש כו'.
כי הנה ארז"ל: אין קורין אבות אלא שלשה, שהם אברהם יצחק ויעקב. ומדתו של אברהם, היא האהבה. ושל יצחק, היא היראה. פחד יצחק. ומדתו של יעקב, היא הרחמנות. שכלולה משתיהן כו'.
והנה מדת הרחמנות היא נמשכה מבחי' הדעת.
כמו שאנו רואים בחוש שטבע התינוק להיות אכזרי לפי שאין בו דעת.
וכן הוא ענין מ"ש: "כרחם אב על בנים", ולא כרחם אם כו', מפני שנשים דעתן קלה. משא"כ האיש מפני שדעתו רחבה יותר הוא מרחם ביותר.
וכשם שהוא לענין המרחם כך הוא לענין מי שצריך לרחם עליו.
וכמארז"ל: כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, לפי שאין הרחמנות נופל אלא על מי שיש בו דעת.
והנה מדת הרחמנות של יעקב, לעורר רחמים רבים, אפי' על עולמות עליונים, מחמת דעת ה' כו'. כי הוא חיי החיים, ואין עוד מלבדו כו'. והרי הרחמנות שוה על עולמות עליונים מריש כל דרגין כמו על התחתונים ממש. מאחר שכולם בחי' מדבר ושממון כו'. וכולא קמי' כלא חשיב שהוא מחיה את כולם בשוה ומעלה ומטה שוין אצלו כו'.
אך בהשתלשלות והמשכת המדרגות, נמשך מבחי' יעקב, בחי' י"ב שבטים.
שבט לשון המשכה, כמו כוכבא דשביט. והוא כמו למשל ענפי האילן שנמשכו מן האילן שממדת רחמנותו של בחי' יעקב נמשך מדת רחמנות אחרת של בחי' י"ב שבטים.
והענין כי בחי' ומדרגות השבטים הוא מ"ש: "עומד על שנים עשר בקר והים עליהם מלמעלה".
שהשנים עשר בקר הם בחי' מרכבה לבחי' הים. ושם עלו שבטים. וכדכתיב: ובשם אלקינו נדגול. פי' שהדגלים הם בחי' מרכבה לבחי' שם ה', שהוא בחי' ים. והוא בחי' מקור וראשית הגילוי בחי' עלמא דאתגליא להחיות ולהוות עלמין דאתגליין.
והנה בחי' עלמין דאתגליין המקבלים חיותם מבחי' עלמא דאתגלייא, הם הנק' מים תחתונים, ונק': מי בוכים. כדאיתא בזהר, שהמים התחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא.
והיינו מפני הדעת וההשגה, כי יש מים עליונים מהם בבחי' עלמין סתימין דלא אתגליין.
אך הם נקראים מים התחתונים. ויבדל אלקים בין מים למים. דעלמין סתימין מקבלים חיותם מכחות והמשכות נעלמות כו'. כמ"ש בסש"ב ח"ב פי"א, ולכן בוכים על ירידתם מטה מטה. וכל חפצם וישעם להיות קדם מלכא דוקא.
וכך היא בחי' ומדת הרחמנות של י"ב שבטים בכל אדם. לעורר ר"ר על ניצוץ אלקות שירד ממקום כבודו ממקום גבוה למקום נמוך מאיגרא רמה כו'.
(ועמ"ש בפ' ויצא ע"פ וישכם לבן וע"פ כנשר יעיר וע"פ ויאכילך את המן כו')
והנה בהשתלשלות המדרגות מדרגה אחר מדרגה, יצאו מי"ב שבטים ע' נפש יוצאי ירך יעקב, שהם ג"כ בחי' ומדרגת הרחמנות מדתו של יעקב.
והוא ג"כ בכל אדם, לעורר ר"ר על נפשו. ולא בשביל הירידה לבדה. שירדה ממקום כבודה. אלא אף גם זאת שנתלבשה בלבוש הגוף החומרי.
והנה כל בחי' ומדרגת המשכת והתעוררות הרחמים על נפשו, ולהעלותה ולקשרה בה', הן הם המשכות עליונות הבאות מלמעלה. וכמ"ש: ונתן לך רחמים ורחמך כו'.
וכן אנו אומרים בברכת אהבת עולם: אבינו אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה כו'.
ואין זה מצד הנפש עצמה לפי השגתה שהרי זה מצד ביטול ההשגה והשגת הנבראים כו'. והוא מבחי' דעת ה' מבחי' מרע"ה כו'.
(וכמ"ש בפ' פנחס ע"פ את הכבש אחד תעשה כו'*)
והנה ג' בחי' ומדרגות של ג' מיני רחמנות הנ"ל הם כסדרן מלמעלה למטה.
אך כדי להעלות נפש האדם שהוא למטה מטה מהם, צריך להעלות כסדרן מלמטה למעלה. דהיינו: תחלה למשפחותם בחי' ע' נפש, ואח"כ לבית אבותם, בחי' בני יעקב. ואח"כ למדרגת יעקב כו'
(ואפשר לומר שכנגד זה מזכירים ומעוררים בשלשה מקומות בתפלה התעוררות רחמים. היינו האחד בפסוד"ז. כמו שאומרים והוא רחום כו' זכור רחמיך כו'. וכן בברוך שאמר ברוך מרחם כו'. וכן באשרי חנון ורחום הוי'.
הב' בברכת יוצר אור ברחמיך הרבים רחם עלינו.
הג' באהבת עולם אבינו אב הרחמן כו'.
שכ"ז התעוררות ג' בחי' רחמים הנ"ל כסדרן מלמטה למעלה לפני ק"ש שיוכל לבוא לומר ק"ש בחי' אחד ואהבת כו'*)
והנה זהו ענין ספירת העומר להמשיך בשבעה שבועות בחי' הרחמנות מבחי' ע' נפש כו' עד יום חג השבועות שאז הוא זמן מתן תורה שעל כל דבור פרחה נשמתן כו' שהוא גילוי בחי' אהבה רבה שלמעלה מעלה מבחי' הדעת כו'.
והיא היא בחי' עבודת מתנה כו' ובחי' אש שלמעלה כו' וזהו לגלגלותם שהוא ענין גלגולת שהיא החופפת על הראש ומוחין שאינה יכולה להתלבש בהם: