ביאור הדברים ע"פ את שבתותי כו'.

ענין תשמרו ותיראו.

יובן בהקדים ענין בחי' שם, שארז"ל: עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו לבד.

כי הנה השמות הם המחברים האורות עם הכלים. פי' עד"מ שם האדם, שבו ועל ידו הוא פונה לקוראי בשמו. אבל כשהוא בפני עצמו אינו צריך לשמו כלל. נמצא ענין בחי' השם הוא שבו ועל ידו ממשיכים אותו שיהיה נמשך ומתגלה. כמו כן יובן למעלה ענין השמות הוא, שהם המחברים האורות עם הכלים.

(וע' מ"ש בד"ה בעצם היום הזה יצאו כל צבאות בפ' בא, דשם נת', דשאר השמות מלבד שם הוי' הם בהכלים דע"ס.

אך מבואר במ"א בשם הבעש"ט נ"ע: דאין ר"ל שהשמות הן הכלים עצמן, דהא הכלים הם המדות, והשם קאי להבורא עצמו, שהוא עצמו כביכול נק' אל. וכמאמר: אליו ולא למדותיו.

אלא מ"ש שהשמות הן בהכלים, פי' שהם החיות וההארה מאור א"ס המלובש בהכלי ומחיה את הכלי. כי הכלים יש בהן חיות מאור א"ס מלבד האור המלובש בהם. וזהו ענין שאר השמות שאינן נמחקין, אמנם שם הוי' הוא המשכת האור בהכלי שמחבר וממשיך האור בהכלי).

והנה ענין השמות למעלה הם בחי' האותיות ע"ב ס"ג מילוי יודי"ן מילוי ההי"ן כו'. והנה עד"מ למטה, אף שהתהוות האותיות הוא מן השכל, עכ"ז אין מהות האותיות מערך מהות השכל כלל - שהשכל עצמו הוא מהות השכלה, וההשכלה מעורר את המדות להיות מתאוה, עד"מ למה שהשכל מורה שהוא טוב. ונמצא שהמדות יש להם שייכות ממש להשכל ומתאחדים זע"ז. אבל אין כן האותיות שהם רק לבושים להשכל.

(וכמו הלבוש שאינו מתאחד כ"כ עם המלובש בו: וכלבוש תחליפם ויחלופו. אבל התאחדות המדות עם השכל הוא כמו התאחדות הגוף עם הנפש, שהיו לאחדים ממש.

והיינו לפי שהאותיות הם בחי' דומם משא"כ המדות. ועמ"ש בפ' בראשית ע"פ וייצר כו'. ובד"ה בכ"ה בכסלו בפ' וישב גבי חומת בת ציון. ועמ"ש מענין לבוש וגוף בד"ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו).

דהיינו שמ"מ אי אפשר לתפוס את השכל רק ע"י אותיות, והם בחי' לבושים הפנימים. שגם המדות שבאדם אין מקבלים שפע השכל להיות נמשך במדה אלא ע"י האותיות, שהרי מחשבה שחושב השכל הוא בחי' אותיות.

(ועד"ז יובן ענין השמות למעלה, כמו שם ע"ב דיודי"ן, הוא המביא אור דחכמה שיתלבש בכלי החכמה, כמו שהאותיות מחברים השכל והמדות עד"מ).

והנה עפ"ז יובן מעט מ"ש בע"ח בענין הצמצום שהיה באור א"ס, ונשאר מקום פנוי (כמ"ש בשער עגולים ויושר ענף ב') ואיתא באוצ"ח בתחלתו בהג"ה דמ"ש מקום פנוי וחלל הוא לאו דוקא, כי נשאר שם רשימו מהאור. אבל לגבי הא"ס נק' חלל.

ובע"ח אינו מבואר ענין הרשימו, רק בספר עמק המלך ביאר זה, שהוא בחינת אותיות רל"א שערים פנים ואחור כו'.

(וע' מזה ג"כ בזהר הרקיע בפ' בראשית על דט"ו ובמק"מ שם. ועמש"ל ע"פ אני ישנה ולבי ער, בענין האותיות שאלוני כו')

והיינו שהצמצום היה שלא יהיה גילוי האור א"ס ע"י האותיות, וז"ש בע"ח שהאור נסתלק, ופי' דאיך שייך נסתלק כי אינו בגדר מקום, ועוד דהלא את השמים ואת הארץ אני מלא כתיב, אלא דר"ל שהוא בבחי' העלם ואינו מתגלה ע"י האותיות. ולא כמו קודם הצמצום שהיה נמשך ומתגלה האור ע"י האותיות, רק האותיות לבד נשארים בלי גילוי האור, וזהו ענין הרשימו כו'.

דהנה עד"מ למטה, הרי האותיות מהותן ועצמותן אינן ערוך למהות השכל. רק שהם כמו לבוש לבד ויכולים להבין על ידם השכל. והיינו מי שהוא חכם. אבל מי שאינו חכם ואין לו לב להבין השכל, רק מ"מ תופס ומשיג האותיות לבד, הרי השכל הוא בבחי' הסתלקות ממנו לגמרי, היינו בבחי' העלם.

ואע"פ שתופס האותיות, הרי הם מצד עצמן אינן שייכים למהות השכל כלל, א"כ השכל הוא בבחי' העלם והסתלקות ממנו, ומה שתופס האותיות זהו כמו רשימו בלבד.

ויובן זה יותר, כמו עד"מ בדיבור תוספת, שהשכלת ר"י בעל התוספת נכתבה בדיו ונייר - הרי אין הדיו ונייר מערך מהות השכלת ר"י המונחת ומיוחדת עמו בגנזי מרומים, רק שהחכם והלומד יוכל להבין ולעמוד על ההשכלה ע"י אמצעות האותיות. (והיינו לפי שהוא חכם, ויש לו לב להבין מצד עצמו) עם היותן גשמיים בדיו ונייר.

אכן מי שאינו חכם - לא יבין כלום מההשכלה. ואף שתופס האותיות היטב - מ"מ ההשכלה היא בהעלם והסתלקות ממנו, כיון שאין ההשכלה מערך מהות האותיות מצד עצמן.

וכך עד"ז יובן הנמשל למעלה בענין הצמצום, שנסתלק האור להיות בבחי' העלם, היינו שלא ניתן להיות גילוי האור ע"י האותיות.

(כמו עד"מ למטה, שהרי ע"י האותיות לא יובן השכל כלל רק למי שהוא חכם ומבין מצד רוח חכמתו ובינתו, אבל הרי יש מי שתופס האותיות לבד ואינו מבין השכל כלל. וכך עד"מ למעלה הצמצום הוא שלא יהיה גילוי האור רק האותיות עצמן).

וזהו צמצום עצום, שהאור א"ס נסתלק, שהרי הוא בבחי' העלם ממש. רק רשימו נשאר, והוא ענין האותיות, ואותן האותיות הן הנק' שמות.

וכמש"ש בע"ה שם ס"ג וכו', ומיו"ד אחרונה שבשם ס"ג נתהווה עולם התהו. וז"ש בזהר בראשית דט"ו בקע ולא בקע כו'.

(ובביאור האדרא מהאריז"ל, עמש"ש [על מה שכתוב שם (בהאדרא)] דקכ"ח סע"ב: תי"ו רשים רשימו לעתיק יומין כו'. וז"ל מ"כ מהרב זלה"ה: הנה כבר ידעת כי תוך בחינה אחרונה שבמאציל נעשה מציאות כל העולמות, וכאלו נאמר דרך משל: מל' שבמל' שבא"ס, עם היות שאין צודק ח"ו שום תואר וספירה בא"ס. נמצא שהתי"ו אחרונה שבכל האותיות היא האצילה הכל. ומכאן השורש שגם בעולם האצילות מל' דא"ק יורדת ונעשה עתיק בראש א"א והוא ת' שבסוף אותיות א"ק. וזהו: תי"ו רשים רשימו לע"י. ולכן האותיות מתחילים בתשר"ק שהם בסוד חותם המתהפך. והבן זה מאד. עד כאן מצאתי כתוב בשם הרב זלה"ה עכ"ל שם.

ולפמש"כ מובן. כי גם כללות האותיות כולם הם רק בחי' היותר אחרונה, אלא שהתי"ו היא ג"כ בחי' האחרונה שבהאותיות והיא האצילה הכל. וז"ש ד"מ מל' שבמל' כו' וזהו: תי"ו רשים רשימו כו'):

ב ומעתה יובן ענין: בורא קדושים ישתבח שמך, ומבואר למעלה הפי': שכל בחי' הקדושים שברום המעלות בעולמות עליונים התהוותן הוא רק מבחי' שמך, שהם אינן ערוך למהותו ועצמותו, והם בריאה יש מאין. וקאי ג"כ על נש"י שעלו במחשבה, שהוא בחי' אותיות, שנק': שמך כו'.

והענין. כי קדש היינו בחי' חכמה שהיא הנק': קדש. ופי' קדושים לשון רבים, וכמאמר: וקדושים בכל יום יהללוך סלה - היינו כי יש בחי' חכמה עד רום המעלות. היינו חכמה דאצילות, חכמה דעקודים, חכמה דא"ק, ועוד למעלה מבחי' א"ק. נמצא יש מדריגות הרבה מאד בחי' חכמה זה למעלה מזה. וזהו: קדושים לשון רבים. והתהוותן נק' בורא קדושים שהם בריאה יש מאין - כי לגבי עצמות המאציל נקראים בשם בריאה ממש שהרי הוא ית' הוא למעלה מעלה אין קץ מכל בחי' ומדרגות היותר עליונות שבבחינת חכמה כמ"ש בסש"ב ח"ב פ"ט. רק שנמשכו ונתהוו מבחי' הרשימו שהם האותיות שנשארו אחר שנסתלק מהן האור א"ס כנ"ל.

וזהו שבריאת כל בחי' הקדושים הוא רק מבחי' שמך שהוא בחי' אותיות. וכמ"ש בע"ח שא"ק נקרא אדם דבריאה הגם שבריאה הוא למטה מאד שהם בחי' נפרדים שלמטה גם מבחי' עולם האצי' וע"ז נאמר ומשם יפרד כו' אמנם לגבי עצמות המאציל גם א"ק אדם דבריאה יחשב כי אצילות נק' אדם דעשייה כולם בחכמה עשית להיות שאצילות הוא בחי' כלים מדת החסד מדת הדין בחי' מדה וגבול כו' ויש בהם התחלקות חסד בפ"ע וגבורה בפ"ע והתכללות חו"ג כו' לכן נקרא עשייה.

ועולם העקודים שאינו בבחי' התחלקות עדיין אלא כל הע"ס הם עקודים בכלי אחד נק' אדם דיצירה.

(וכ"ה בזהר בזהר הרקיע בפ' בראשית בדף ט"ו בפי' מהר"ר מאיר פאפרוש על מאמר בריש הורמנתא כו' שכתב כן ע"ש הרב ז"ל)

וא"ק שהוא למעלה גם מעקודים. כי עקודים הם ע"ס ממש אלא שעקודים בכלי א' אבל א"ק הוא למעלה מזה אלא אעפ"כ הרי הוא מקור לע"ס וסוף כל סוף יתהוה ממנו בחי' אצילות לכן נקרא אדם דבריאה שלגבי המאציל גם הוא נק' בריאה יש מאין (ועמ"ש בד"ה תקעו גבי עלה במחשבה לברא את העולם במדה"ד כו' שמש ומגן כו' ע"ש):

ועפ"ז יובן ג"כ ענין ירידת הנשמות בגופים שהוא צורך עלייה הגם כי גם מקודם ירידתן גבהו מאד דרכיהן שעלו במחשבה רק מי שנשמתו מבריאה היינו מבחי' מחשבה דבריאה ומי שנשמתו מיצירה היינו ממחשבה דיצירה כו' ושנשמתו מאצילות היינו ג"כ ממחשבה דאצילות וס"ר נשמות הן ס"ר אותיות שבתורה הגם שבכתב אין נמצא ס"ר אותיות בתורה.

היינו מפני אותיות המשך שהם אותיות אהו"י שבכלל הנקודות שאינן בכתב אבל ישנן במחשבה אך איזו מהנקודות הם אינו ידוע כו'.

(פי' שהוא ע"ד דאיתא בגמ' בכתובות דס"ט ע"ב ינחם כתיב ופרש"י אין לך לומר פת"ח בשום אות אא"כ אל"ף או ה"א סמוכין לו או ע"פ הנקודה שתחתיה והיא באה במקום אות כאלו כתוב ינאחם עכ"ל, הרי שהנקודה שתחתיה באה במקום אות כאלו כתוב אל"ף או ה"א וכן בוי"ו ויו"ד ולכן עם חשבון אותיות אלו שהיו צ"ל, רק שנקודות באו במקומן יש ששים רבוא אותיות בתורה, ואיזו מהנקודות הוא אינו ידוע לנו).

והנה להבין ענין הירידה צורך עלייה למעלה מבחי' שעלו במחשבה, יובן בהקדים ענין השבת שיש שבת עילאה ושבת תתאה והיינו מ"ש וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה שהיא השביתה מבחינת עשייה זהו שבת תתאה ומ"ש עוד אח"כ כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא זהו שבת עילאה.

והענין כי שבת הוא בחי' עליות העולמות: עשייה ביצי', ויצי' בבריאה, ובריאה באצילות כו', עד רום המעלות, שגם א"ק עולה במאציל העליון. כי השבת הוא עד"מ אדם ששובת ונח מאיזו מלאכת עבודה, שבשעת המלאכה נתלבש השכל ונשפל בעשיית המלאכה, וכשפוסק ממנה חוזר שכלו לאיתנו ועולה למעלה, להשכיל ענינים רוחניים שלמעלה מעלה מהשכל שבהמלאכה שנק' מילין דהדיוטא כו'. וכך עד"ז יובן למעלה ענין העלייה בשבת עד רום המעלות.

אך הנה עליי' שעד אצילות, היינו עליי' בי"ע באצי' - נק' שבת תתאה. וענין עלייה זו הוא: כי הנה עם היות שהאצי' אינו בערך עצמות אור א"ס ממש, מ"מ הרי הוא אלהות ממש. משא"כ בי"ע הם נפרדים ממש ובעלי גבול עד שיש להם בחירה לעשות ח"ו הפך רצונו ית'. וכמארז"ל במט"ט דמחו לי' שתין פולסי דנורא כו'. ואינן בערך האצילות. ולכן עלייתם באצילות היא עלייה עצומה ונפלאה שהנברא עולה ונכלל בבורא שיהיה מתלבש בו אור א"ס ב"ה.

(שבאצילות מלובש אור א"ס ב"ה בכלים דאצילות, שהקו מסתיים באצילות. כך עד"ז כשע"ס דבי"ע מתעלים באצילות, הרי מלובש בהן אור א"ס ב"ה ממש)

והיינו ע"י הביטול. כי בבי"ע הם בחי' יש מי שאוהב: מיכאל באהבה, גבריאל ביראה זעות מחיל כסא כו'. אבל יש בחינה שלמעלה מאהוי "ר, והיינו בחי' הביטול. כי אברהם הוא בחי' אהבה, אבל משה: ונחנו מה - היינו בחי' ביטול: כבד פה. ולכן משה מלגאו ויעקב מלבר.

ומזה יובן למה ג"כ הבחינה מה שבכל יום יש הארת שבת הוא בחי' שמונה עשרה, משום כי תפלת שמונה עשרה, כריעות והשתחוואות, זהו בחי' ביטול: קול דממה דקה כו'. (ולכן שמ"ע באצילות, דהיינו ע"ד בחי' שבת)

ועליות התומ"צ של כל היום הוא ע"י התפלה. הגם שהתורה היא למעלה מתפלה - מ"מ להיותה נשפלה בקול גשמי לכן צריכה להתעלות על ידי התפלה: עולת תמיד כו',

וכ"ז נק': שבת תתאה. וזהו בקבלת שבת שמוסיפים מחול על הקדש. ולכן ג"פ: הבו - כנגד ג' עולמות בי"ע עד: השתחוו לה' בהדרת קדש - הוא בחי' אצילות. ולכן ר"ת קבלה. היינו קבלת שבת, שהוא עליי' בי"ע באצילות.

(וגם קבלה היא באצי', ועיין במבוא שערים שער שלישי חלק שני ספט"ו, בענין עלייה זו דבריאה כו' ע"ש).

ויש בו מחלוקת הפוסקים אם הוא אסור במלאכה מדאורייתא. ואח"כ בכניסת ליל שבת ממש, מתחיל עליות האצילות: ערבית הוא עליית המל' חקל תפוחין כו'. ואח"כ ביום - הוא עליות הז"א ואו"א, עד שגם א"ק עולה עליי' עצומה במאציל העליון. שהרי גם א"ק הוא בריאה יש מאין.

(וכמו שבת תתאה הוא עליות בי"ע באצילות, כך ג"כ שבת עילאה היינו עליות בי"ע דאצילות. שהרי החכמה נק': אשר ברא - בריאה יש מאין: והחכמה מאין תמצא. ועלייתה בבחי' כתר שהוא אצילות שבאצי'. וכך העליות עד רום המעלות, עד שגם א"ק שנק' אדם דבריאה. ועלייתו הוא באצילות, היינו באור א"ס ב"ה. כי בכללות העולמות שא"ק נק' בריאה יש מאין כו', הנה אצילות אינו אלא בחי' אור א"סץ פי' הגילוי מא"ס ב"ה כי אצילות מלשון ויאצל שהוא הפרשת הארה כו'. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ אלה מסעי. נמצא דרך כלל שבת הוא בחי' אצילות)

וזהו: כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות, פי' אשר ברא היינו א"ק שנק' אדם דבריאה לעשות היינו אדם דאצילות שנק' אדם דעשייה. שא"ק הוא מקור ושרש לאצילות כמש"ל. וזהו בחינת שבת עילאה.

ושבת תתאה הוא מ"ש: וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.

(והגם שאצילות נק' עשייה, ושבת תתאה הוא רק עליות בי"ע. אך באמת גם ליל שבת שאז עליות המל' דאצילות הוא ג"כ שבת תתאה. ולכן: וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה זהו שבת תתאה - כי המל' היא עשייה שבאצילות. ושבתא דיומא עליי' ז"א וחכמה כו' זהו התחלת שבת עילאה: מכל מלאכתו אשר ברא שהוא בריאה דאצילות כנ"ל. ובזהר בראשית דף ה' ע"ב: שבתותי דא שבת עילאה ושבת תתאה כו' את לאסגאה תחום שבת כו' - י"ל שבת עילאה ותתאה יום שבת וליל שבת, ואת לאסגאה - היינו מה שמוסיפים מחול על הקדש, שהוא עליית בי"ע באצילות. ובמק"מ שם פי' שבת עילאה ותתאה עתיק וז"א כו'):

ג והנה ביאור ענין שבת תתאה יובן ממצות שביעית: שנק' שבת שבתון - שיש בו ג"כ בחי' עליות, אלא שאין העליות רק מבי"ע לאצילות. ולכן נאמר ושבתה הארץ שאין שביתה בשביעית אלא למל' דאצילות שהוא מקור דבי"ע לבד. ולכן לא נאסר רק עבודת הארץ. אבל מאצילות ולמעלה - אין שום עליי'. וכמ"ש בלק"ת בטעמי מצות פ' בהר.

ומ"מ יש בו בחינה שאדם ובהמה שוין, דהיינו לענין מצות ביעור בשביעית, שהוא מצוה לבער פירות שביעית מן הבית כשכלה לחיה מן השדה, שנאמר: לך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול - כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית כו'.

והענין. כי אדם ובהמה יש גם בבי"ע: פני שור ופני אריה חיה בכלל בהמה. (ויש ג"כ בחי' פני אדם) והחיות נושאות את הכסא, כמשל המרכבה שמגבהת הרוכב למקום שאינו יכול להגיע בעצמו כו'. כי שרשן מעולם התהו אלא שנפלו. אבל לאחר שמתברר הטוב מהרע (וחיות המרכבה הם לאחר הבירור) הם מעלים לשרשן לתהו. ולכן ע"י עלייתן מבי"ע לאצי' בשנת השביעית (שאז הוא עליי' בריאה לאצילות) אזי אדם ובהמה שוין. כי אצי' הוא בחי' מקיף לגבי בריאה ובחי' סכ"ע דבי"ע, וכמ"ש במ"א בפי' אדון עוזנו צור משגבנו כו' - אדון עוזנו - הוא בחי' מל' דאצי' שנעשי' עתיק לבריאה. וזהו צור משגבנו, היינו בחי' מקיף לבריאה  מגן משגב היינו מקיף ליצי' ולעשייה כו'.

ולכן אדם ובהמה דבריאה, עם היות שאין ערוך בחי' בהמה לגבי בחי' אדם - מ"מ לגבי אצי' שניהן שוין ממש.

(וע"ד שנתבאר בענין משה שממשיך הדעת לבי"ע, לפי שאדם ובהמה דבריאה שוין לגבי דעת דמשה כו'. עמ"ש מזה ע"פ ואלה המשפטים, ואפשר עד"ז בקידוש דליל שבת, שממשיכים הדעת לנוק' שהוא מקור דבי"ע, בכלל זה שיומשך הדעת אפילו לנשמות שלנו בחי' בהמה דבי"ע מטעם הנ"ל, דאדם ובהמה שוין לגבי המקיף סוכ"ע כו').

ועד"ז יובן ענין שבת תתאה: שהוא עליי' בי"ע לאצילות שהוא עליי' עצומה כו' כמובן.

והנה לע"ל יהיה גילוי הסובב, שהוא בחי' עצמות האור מקור כל המקיפים, והוא אור א"ס שלמעלה מהקו כו', ועתה הוא בהעלם. ולא שסובב מלמעלה אלא כמ"ש: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא - רק שהוא נעלם מכל כו'.

וזהו: את שבתותי - פי' ב' השבתות שלי הם - כי גם שבת תתאה שהוא ביטול והתכללות באצילות נק' שבת שלי, כי בי"ע לגבי אצילות אין ערוך כנ"ל. (מענין אדם ובהמה כו'. ולכן אנו מצווין בשבת על שביתת בהמה מדאורייתא).

וע"ז נאמר: תשמרו - שאתם מוטל עליכם רק לשמור מה שנותנים לכם, כענין: מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו'. והיינו, ע"י השמירה מכל דברים המונעים הגילוי, ואפילו עוונות שאדם דש בעקביו, כגון: שקר וגסות וכמ"ש במ"א.

וגם פי': תשמרו - היינו עד"מ כמשל השמירה שהיא מבחוץ. כך הנה התגלות זו הוא רק בבחי' אור מקיף. ושרש כל המקיפים מהאור שלמעלה מהקו. ושבת בחי' מקיף, ואפילו שבת תתאה (הוא מאיר בבחי' מקיף ולא בגילוי ממש בנפש. והיינו מטעם הנ"ל: דשרש כל המקיפים הוא מהמקיף עליון סכ"ע כו'). ותורה בחי' א"פ כדלקמן.

ויובן ענין מקיף, עד"מ כשאדם חושב איזה דבר במחשבתו, הרי אותו דבר מוקף במחשבתו ומחשבתו מקפת הדבר ההוא כולו, ואעפ"כ אין אותו דבר משתנה ומתפעל עי"ז.

והנה למעלה ג"כ כתיב: אני ה' חוקר לב בוחן כליות - ותעלומות האדם נגלו לפניו. והנה מחשבתו ודעתו של הקב"ה שיודע את כל הנבראים - מקפת אותן בפועל ממש. והרי הקב"ה יודע העתיד כמו העבר, ואעפ"כ אין ידיעה זו מכרחת האדם, ויש לו בחירה לטוב או להפך ח"ו, להרהר רע כו'. והיינו, לפי שידיעה זו אין נמשך ממנה השפעה וגילוי בהאדם רק מקיף אותו.

(ועד"מ כמו שמחשבת האדם אין גורם התפעלות ושינוי בדבר שמקיף במחשבתו כנ"ל. הגם: כי לא מחשבותי מחשבותיכם - כתיב, שמה שמחשבת האדם מוקף בה איזה דבר, אין הדבר ההוא מוקף בה בפועל ממש, רק בדמיון מחשבת האדם ודעתו, ולכן אין הדבר ההוא מתפעל ומשתנה ע"י מקיף זה, שהרי אין יכולת במחשבתו לנגוע בהדבר כו'.

אבל הקב"ה דכתיב ביה: כי לא מחשבותי מחשבותיכם - הרי מחשבתו ודעתו שיודע את הנברא מקפת כל נברא בפועל ממש. וכמ"ש בסש"ב פמ"ח.

מ"מ כתיב: כי אל דעות - שיש ב' בחי' דעת. הא', בחי' דעת עליון שאינו מאיר רק בבחי' מקיף, ולכן אף שמקיף בפו"מ - מ"מ אין ידיעה ומקיף זה מכריח הבחירה. וזהו יכולת הקב"ה, להיות ידיעתו זו שבבחי' דעת עליון רק בבחי' מקיף מרחוק, עד שלא יתפעל ממנה האדם ולא תגרום לו שום הכרח כלל. ממש ע"ד שאין מחשבת האדם גורם התפעלות באבן שמצייר במחשבתו.

ואף שמחשבת האדם אינה מקיף באמת כלל רק בדמיון לבד, אבל ידיעת הקב"ה הוא מקיף בפועל ממש - מ"מ יכול הוא שגם מקיף זה שבפועל - לא יגרום התפעלות. וזהו שמ"מ אינו רק בחי' מקיף דייקא).

ויש בחינה למטה מזו, שמשם נמשך ההשפעה בפנימי' להאדם. כמו ששואל המלאך: טפה זו מה תהא עלי' חכם וכו' - נמצא הקב"ה נותן בו חכמה, הרי נמשך בחי' זו בפנימית להיות חכם. אבל בחי' דעת עליון הוא בבחי' מקיף, ולכן אינו מכריח הבחירה כו'.

ועד"ז יובן ענין שבת, שמאיר על האדם בחי' עליונה מאד, והיינו בבחי' מקיף כו':

ד ומכל מקום צ"ע* אם המשל דמקיף דידיעה מכוון לענין המשכת המקיף בשבת. כי הנה ענין הידיעה שאינו גורם שום התפעלות והכרח בהבחירה, צ"ל דהיינו משום שהוא בחי' המקיף שמרחוק.

כי יש ב' בחי' מקיפים. הא', שאע"פ שהוא מקיף ואינו מאיר בפנימי', עכ"ז נמשך התפעלות ממנו, כמו שהאדם מתפעל כשמתפלל בצבור, משום המקיף: דאכל בי עשרה שכינתא שריא, וזה נק' מקיף הקרוב שמאיר בהא"פ.

הב', מקיף הכללי, שמקיף בהשוואה א' ואינו מאיר בפנימי כלל ולא נמשך ממנו התפעלות. וכמ"ש כ"ז ס"פ שמות בביאור ע"פ הבאים ישרש כו'.

וא"כ הידיעה שאינה מכרחת הבחירה כלל, היינו משום שהוא בבחי' מקיף המובדל, ובשבת הרי יש נשמה יתירה שהוא התגלות מבחי' הרצון עליון (כמ"ש במ"א ע"פ ויקהל משה כו'). ולכן אפשר כי שבת תתאה ושבת עילאה עם היות שניהם בחי' מקיף, כנ"ל בפי' שבתותי תשמרו - מ"מ י"ל שבת תתאה הוא מקיף הקרוב וממנו נמשך הארה והתפעלות כו', ושבת עילאה הוא מקיף העליון מקיף למקיף כו'.

וגם במ"א נתבאר: שבשבת נכנסים המקיפים דחול בבחינת פנימים, ונמשכים מקיפים עליונים יותר. וגם נתבאר במ"א בפי': ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת - שע"י: ושמרו את השבת - נמשך כח ועוז שיוכלו לעשות את השבת הבא אח"כ. ועמ"ש סד"ה לסוסתיף בענין טלא דנטיף מעתיקא בג' סעודות דשבת, שמזה נמשך הכח לאתעדל"ת כו'.

והנה מכ"ז יובן ענין ירידת הנשמות צורך עליי', ועיקר העליי' לע"ל ליום שכולו שבת. והענין כי הנשמות שרשן מבחי' מחשבה, שהוא בחי' בריאה. והעלייה בבחי' אצילות. וכנ"ל דשבת הוא עליית בריאה באצילות. ועיקר העלייה בחי' שבת עילאה. וזהו ענין הגילוי שלע"ל.

כי הנה שרש הנשמות הוא מבחי' א"ק. כי: עלה במחשבה - היינו בחי' א"ק, כמ"ש במ"א. וירידתן משם ירידה צורך עלייה, היינו בחי' שבת עילאה שהוא עליות עד שא"ק שנק' אדם דבריאה עולה באצילות שהיא גילוי אור א"ס ממש.

אך עכשיו הגילוי רק בבחי' מקיף והוא בחי' סובב. אבל לע"ל יהי' התגלות המקיף בבחי' גילוי ממש כו'. ועיין מ"ש ע"פ: ואכלתם אכול מענין הנשמות החדשות שיומשכו לע"ל מבחי' סכ"ע ממש, שלמעלה מהקו ויתעטרו בהן נשמות הצדיקים לע"ל. וכמ"ש בספר הגלגולים פ"ז, שזה יהיה באלף השביעי, שהוא שבת עילאה ממש.

והנה לכאורה צ"ע לקשר דרוש זה דעליית שבת הוא אפילו בא"ק, שגם א"ק עולה כו' - עם מ"ש סד"ה למנצח על השמינית - דא"ק הוא למעלה מהעליות דשבת כו' ע"ש.

אך באמת לק"מ. שהרי גדולה מזו מבואר במ"א: דאפילו הבינה נק': ממחרת השבת - פי' שהוא למעלה מבחי' שבת. כי שבתא דליליא ושבתא דיומא הם זו"נ, ובינה היא למעלה מזה כו'. ובמ"א מצינו בזהר דשבת הוא בינה, כמ"ש בזהר (ח"ב דס"ג ב' ודפ"ח א'). א"ו היינו משום דכמה בחי' יש בשבת - שיש בחי' בשבת שבינה נק' לגבי בחי' זו ממחרת השבת ,והיינו שבת סתם. אבל יש בחי' בשבת שנק' שבת שבתון, וזהו בחי' בינה. וזהו דרך פרט באצי' עצמו.

וכמ"כ יובן בכללות העולמות, שיש בחי' בשבת שלגבי זה נק' א"ק למעלה מעליות דשבת. ויש עוד בחי' שבת ששייך גם בא"ק, וכמשנ"ת שבשבת נאמר ב' בחי': מכל מלאכתו אשר ברא ומכל מלאכתו אשר עשה. אשר בחי' השבת מכל מלאכתו אשר עשה - אדם דאצי' שנק' עשייה. וא"ק שכולל אבי"ע בהשוואה א', הוא למעלה מעליות זו דשבת. אבל בחי': שבת מכל מלאכתו אשר ברא לעשות - זהו שייך גם בא"ק וכנ"ל.

(וע' בלק"ת פ' קדושים ע"פ את שבתותי: ב' שבתות הדר העליון כו'. והוא יסוד דא"ק שהוא פנימי' א"ק כמ"ש סד"ה למנצח על השמינית. אלמא דשבת עילאה זה שייך בפנימי' א"ק כו'. ועיין פע"ח בהקדמה לשער השבת פ"ד: וכן עולין כולן עד א"ק. וע' בטעמי מצות פ' בהר בתחלתו עד המאציל העליון, פי' אפילו אריך כו' כל הנאצלים כולן כו'. וצ"ע בספר הגלגולים ספי"ז. ועיין במב"ש [=במבוא שערים] ש"ג ח"ב ס"פ ט"ו)*:

ה ומקדשי תיראו. פי' מקדשי קאי על התורה, כמארז"ל: משחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה. והתורה היא בחינת א"פ, ולכן נאמר ע"ז: תיראו - כי היראה נמשכת ע"י הגילוי מקרוב.

(וכמו: וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק - דהיינו כדי לנוח מעט מהיראה הגדולה שמקרוב. ובקי"ס ע"י הגילוי: וירא ישראל כו' וייראו העם כו').

ובשבת שהוא אור מקיף נאמר: תשמרו. ואומר הטעם: אני הוי' - פי' אני אותיות: אין - עצמות אור א"ס דלית מחשבה תפיסא בי' - הוא הוי'. והוי' הוא האור הנמשך בא"פ.

כי יו"ד צמצום, והוא בחי' חכמה - שלהיות התהוות החכמה מא"ס ב"ה הוא ע"י צמצום, שנשאר רשימו וכמש"ל. ואח"כ ה', בינה - הרחבת השכל כו'. והרי גם אור זה המאיר בבחי' א"פ הוא מאור א"ס. (הוא בחי' הקו, שהאור מעין המאור, כמ"ש באג"ה ד"ה איהו וחיוהי) וכולא חד. ולכן: ומקדשי תיראו כו'.

(וע' בת"ז ריש תיקון כ"ד. ועמ"ש מענין הצמצום דיו"ד ע"פ המאמר זח"ג אחרי דע"ט ע"ב הביאו עלי כפרה).

ואפשר לומר שזהו ג"כ הסמיכות: כבד את אביך ואת אמך לזכור את יום השבת. וכן בפ' קדושים: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו.

והוא ע"ד ברע"מ פ' קדושים דפ"ב ע"א: ודא איהו תורת ה' כו' ודא איהו כבוד דאבא ואימא כו' שתשב"כ נק' מוסר אביך ותשבע"פ נקרא תורת אמך. והתורה היא א"פ ושבת א"מ וכולא חד וכנ"ל.

ובפי' וענין שהתורה נק' מקדשי - היינו כמ"ש בסש"ב פנ"ב: שהתלמוד נמשך מהיכל קדשי קדשים דבריאה שבו מתלבש מל' דאצילות, ולכן נק' א"פ בחי' אצי' הנמשך ומתלבש בבריאה. אבל שבת בריאה עולה באצילות ממש, ולכן נקרא א"מ. ועד"ז ג"כ שבת עילאה. ומ"מ כולא חד.

וכמ"ש בע"ח שער כסה"כ: דהיכל ק"ק הוא כחב"ד דבריאה, ונשמת היכל ק"ק הוא אורות המתנוצצים מכח"ב דאצילות כו' וכמ"ש במ"א.

והנה עפ"ז י"ל בענין: תקנת שבת, שבמוסף שבת. דאיתא בפע"ח שער השבת פ"כ: שהוא מיוסד על סדר תשר"ק, והוא הארת כ"ב אתוון המאירין במוחא עילאה מתתא לעילא, בסוד מ"ש בזהר: תי"ו רשים רשימו לעתיק יומין דלית דכוותי'. ועמ"ש מזה בביאור האדרא מהאריז"ל בדף קכ"ח סע"ב גבי תי"ו רשים רשימו כו'. וע' עוד בענין האותיות בהרמ"ז ר"פ ויקרא בענין: ופרחין גו אוירא - שהוא ענין תוספת אור אל האותיות מאוירא דא"א כו'.

ועד"ז י"ל גם כאן שזהו ענין תשר"ק שבמוסף, בחי' תוספת אור אל האותיות שהם בזו"ן: כי אתוון בינונין בז"א ואתוון זעירין במל'. ועתה במוסף שבת נמשך להם תוספת אור מהכתר, ולכן נמשך זה ע"י בחי' מל' דא"ק, שנעשה ע"י, וזהו תי"ו רשים רשימו כו'. ועמ"ש בביאור ע"פ והניף הכהן אותם על לחם הבכורים כו'.

והנה לפמ"ש שבשבת יש עליי' עוד עד רום המעלות, שגם א"ק עולה באור א"ס ב"ה, א"כ ממילא מובן שגם בזה יתפרש ג"כ ענין הנ"ל. ע"ד מ"ש האריז"ל שהתי"ו הוא בחי' אחרונה שבמאציל, אשר היא האצילה הכל כו' ובספר ע"ה שער השני פ"ז כ' ג"כ בענין התי"ו כו'.

והנה מבואר למעלה בענין: בורא קדושים ישתבח שמך, שהתהוות א"ק ואפילו בחי' חכמה שלמעלה מא"ק הוא מן הרשימו שנשאר אחר הצמצום והסתלקות האור כו'. ובשבת הוא עליי' א"ק באור א"ס שהוא מה שנסתלק בבחינת העלם מאיר בו בגילוי כנ"ל. וזהו שעלייה זו הוא ע"י תי"ו כי תי"ו רשים רשימו כו' וע"ד הנ"ל בשם האריז"ל.

וזהו שאומרים תשר"ק דתקנת שבת במוסף, שמוסף שבת הוא תוספת הקדושה כמ"ש בפרדס בעה"כ בערך מוסף. וזהו ענין עולת שבת בשבתו. שהשבת עצמו עולה בשבתו, והוא בחי' שבת עילאה שהעלייה עד א"ס כו'.

והנה להבין עוד ענין שייכות בחי' אותיות באור א"ס, הנה מבואר במ"א בד"ה תחת אשר לא עבדת כו' החילוק בין אור לשפע, שההארה היא שלא נחסר כל עי"ז בהמקור שממנו נמשך ההארה.

וכך עד"מ אותיות מו"ד שבאדם הם רק הארה שנמשכת מנפשו ונשמתו. שאין תופסים מקום כלל, ואין שינוי וגירעון כלל בנפשו מחמת המחשבות, ויכולה היא לחשוב מחשבות אין קץ. כך ההארה הנמשכת מא"ס ב"ה בכל העולמות, הוא רק הארה והתפשטות ממנו ית', וכולא קמיה כלא חשיב, ואין תופס מקום כלל נגדו, ואין בו שום שינוי ח"ו. כמ"ש: אני הוי' לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא העולם כו'. ולכן נק' ההארה הנמשכת מהאור א"ס בשם אותיות,

וז"ש ג"כ: תוך בחי' אחרונה שבמאציל כו' - ר"ל שגם בהארה זו יש כמה בחי'. וכמו עד"מ שיש במחשבה ג"כ כמה בחי': יש מחשבה בעלמא שהוא בחינת חיצונית לגבי מחשבה עמוקה, שהיא פנימית כו' - והעולמות נמשכו מבחינ' האחרונה שבהארה ומחשבה כו'.

(ועיין מ"ש מזה בביאור ע"פ ראיתי והנה מנורת זהב כולה).

אך על כל בחי' מחשבה שלמעלה כתיב: כי לא מחשבותי מחשבותיכם. שמחשבתו של האדם מלבשת את הנשמה ומקיפה מכל צד כו', משא"כ אצלו ית' שאין המחשבה מלבישתו ומקיפתו ח"ו, שהוא ית' רם ונשא מזה והוא קדוש ומובדל כו'.

(וכמ"ש מזה במ"א בד"ה רני ושמחי בת ציון כו'. ובד"ה צאינה וראינה):