אדם כי יקריב מכם וגו'.

להבין החילו שלא לנוכח: "אדם כי יקריב" לשון נסתר, וסיים: "תקריבו את קרבנכם", לשון נוכח?

וגם, ד"כי יקריב" לשון יחיד ו"תקריבו את קרבנכם", לשון רבים?

וגם, דהוה ליה למימר מלת: "מכם" קודם "כי יקריב", היינו, "אדם מכם כי יקריב" כו'?

אך הנה נודע שיש בכל אחד* ב' נפשות: נפש האלקית ונפש הבהמית. אשר נפש האלקית שרשה מבחי' אדם. כמו שכתוב: "ויברא אלקים את האדם בצלמו"' וכתיב: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם". וכמו שכתוב במקום אחר, בדבור המתחיל, "ותחת רגליו כמעשה לבנת" כו'. והשתלשלות שלה למטה הוא ע"י בחינת פני אדם שבמרכבה*. ונפש הבהמית היא נלקחה משמרי האופנים, ושרשה מבחי' פני שור.

ותכלית ירידת הנשמה לעולם הזה הוא כדי לברר נפש הבהמית להיות בבחינת אתכפייא ואתהפכא. והיינו על ידי נפש האלקית המתלבשת בה, ומתבוננת בה' אחד בקריאת שמע: "שמע ישראל" כו' ועל ידי זה "ואהבת בכל לבבך - בשני יצריך כו'.

אך קודם קריאת שמע תקנו חכמים, שתים לפניה, לקיום הקריאת שמע. כי אי אפשר להכניע ולכבוש את רוח הנפש הבהמית תחת ממשלת הנפש האלהית כי אם על ידי שרשה של הנפש הבהמית. שמקור חוצבה הוא מחיות הקדש שבמרכבה: פני אריה פני שור כו'. כי אין הדינין נמתקין, אלא בשרשן. וכמו שכתוב מזה בד"ה: "כי תצא למלחמה על אויביך". ובד"ה, "ונתתי לך מהלכים".

והנה, על ידי זה נעשה עלייה גם לנפש האלקית* על דרך: "והחיות נושאות את הכסא". וכמו שכתוב מזה בד"ה "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו".

והנה על ידי העלאת מים נוקבין ואתערותא דלתתא, נמשך אתערותא דלעילא. וזהו ענין שנאמר בקרבנות: "ריח ניחוח להוי'". וכמו שכתוב בד"ה: "והקרבתם עולה אשה". והנה בחינה זו, זהו ענין מה שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא.

אך יש ג"כ אתערותא דלעילא מלמעלה הנמשך לעורר אתערותא דלתתא. דהיינו, לעורר את האדם להקיצו משנתו בהבלי העולם. דכמו שבתחלת בריאת העולם היה ההמשכה בחסד חנם: "כי חפץ חסד הוא", ואחר כך תולה במעשה התחתונים. כמו שכתוב: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". 

אבל מכל מקום עם היות שצריך להיות אתערותא דלתתא דוקא, אבל עם על זה נמשך אתערותא דלעילא לעורר אתערותא דלתתא. וכמו שכתוב מזה בד"ה: "ועשית בגדי קדש". ועיין מה שכתוב סוף דיבור המתחיל, "ואתחנן אל הוי'". וסוף דבור המתחיל, "וישכם לבן". וסוף דבור המתחיל, "אני ישנה", בענין שראשי נמלא טל.

ויובן זה בעבודת ה': דהנה אנו רואים שיש ב' מדרגות בעבודה. הא' בחינת אתערותא דלתתא ביגיעת נפש ויגיעת בשר בהעמקת הדעת בהתבוננות ולב נשבר, שעל ידי זה יבא בנפשו גילוי אור קרבת אלקים. והיינו באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא.

ומדרגה הב', היינו שלפעמים יוכל להיות התפעלות בנפש שלא על ידי הכנה ויגיעה כלל. וכמו שאנו רואים שיש הרבה אנשים שמתעוררים פתאום ויתלהב לבם ומוחם בתפלה משך זמן מה בלי נודע להם הסבה מאין בא אליהם התעוררות זאת. ובמעט זמן יכלה כח התעוררות זאת. והיינו שהיא באמת הערה מלמעלה, רק אתערותא דלעילא לעורר אתערותא דלתתא. ועיין מה שכתוב בדבור המתחיל: "שיר השירים" בענין פי': "התהללו בשם קדשו".

והנפקותא בין מה שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעלא ובין האתערותא דלתתא הנמשך רק מצד אתערותא דלעילא. שכאשר יש אתערותא דלתתא ממש על ידי יגיעת נפש, אזי הוא דבר שיכול להתקיים לעד. שהרי על ידי אתערותא דלתתא נתעורר אתערותא דלעילא. והיא המאירה ומתגלה בנפש בבחי' פנימית, כיון שהכין לבו לזה תחלה. ולכן על ידי זה יתן כח ועוז בנפשו להיות עוד אתערותא דלתתא.

מה שאין כן כשאין יגיעת נפש ויגיעת בשר מלמטה, רק מה שנתעורר נפשו על ידי ההערה מלמעלה, ולא הכין לבו לעורר אחר כך נפשו, הנה יוכל להיות חולף ועובר ההתפעלות, ואין לה קיום.

כי בהסתלק הארה עליונה זו, שאינה מאירה רק בעת רצון, אזי היה כלא היה ההתפעלות, מאחר שלא היתה רק בסיבת הערה והארה עליונה, לכן בהסתלק האור, בטילה האהבה שנסתעף ממנה.

וזהו ענין, "איש מזריע תחלה יולדת נקבה". ו"נשים דעתן קלות", ותוכל להתפתות אחר התפלה לתאוות העולם.

אבל אם, "אשה מזרעת תחלה", להיות באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אזי יולדת זכר, שהוא דעת חזק בעבודה כו'.

ועיין מה שכתוב מענין, "איש מזריע תחלה", סוף דבור המתחיל, "והיה מספר בנ"י", גבי בת קול מכרזת. ומה שכתוב בדבור המתחיל, "שוש תשיש ותגל".

וזהו הסבה למה שקובלים את עצמם בעלי העבודה, על היות בהם רוח טהרה והתעוררות לעבודת ה' על כמה שבועות ואח"כ פוסקת לגמרי כו'.

והסבה לזה הוא, לפי שהתעוררות זו היתה מלמעלה לבד לכן אחר הפסק והסתלקות אור האתערותא דלעילא נשאר על עמדו וטבעו. ועיין מה שכתוב על פסוק, "היינו כחולמים":

ב וזהו: "אדם כי יקריב מכם". כי הנה בחי' אדם הוא כמו שכתוב: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם". כי באמת "לאו מכל אלין מדות איהו כלל". אלא שמתלבש בעשר ספירות ונקרא רמ"ח אברים דמלכא כדי להאיר על ידי זה לנשמות ישראל וכל העולמות. ואזי נקרא, "כמראה אדם". וזהו ענין, שיעור קומה.

ועיין מה שכתוב בדבור המתחיל: "צאינה וראינה" בענין שיעור קומה: "חסד דרועא ימינא וגבורה דרועא שמאלא" כו'. ועיין מה שכתוב בדבור המתחיל, "מה טוב חלקנו". ובדבור המתחיל, "ואלה המשפטים", בענין אדם אדמה לעליון. ועיין מה שכתוב בדבור המתחיל "ויאכילך את המן".

ועל זה נאמר: "אדם כי יקריב" - היינו המשכת אתערותא דלעילא מבחינת אדם העליון, להקריב לב האדם שלמטה לה'. וכמו שכתוב כ"מים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ועיין מה שכתוב סוף דבור המתחיל "כי תצא". ועיין מה שכתוב בביאור על פסוק "אחרי ה' אלקיכם תלכו", בענין פי': "שכפה עליהם הר" - שהוא המשכת אהבה רבה מלמעלה, שעל ידי זה ממילא נתעוררו גם כן באהבה רבה.

וזהו ענין, "כי יקריב מכם". ועיין ברבות (סדר במדבר פ' ג'), על פסוק "אשרי תבחר ותקרב". וזהו, "כי יקריב מכם", מכם ממש. שיקריב את נפש האדם שלמטה לה'. ולכן אמר תיבת מכם אחר אומרו כי יקריב. ולא אמר אדם מכם כי יקריב. שאם כן היה הפירוש רק כפשוטו לבד שאדם הגשמי שלמטה יקריב. אבל באומרו כי יקריב מכם בא לרמז אל ענין הנזכר לעיל. ולכן נאמר כי יקריב לשון יחיד, דקאי על אדם העליון שהוא אחד. ועל דרך מה שכתוב ברבות (בראשית פכ"א) על פסוק: "הן האדם היה כאחד ממנו" - כיחידו של עולם, דהיינו כמו בחי' אדם העליון.

ואחר כל נאמר: מן הבהמה כו' תקריבו את קרבנכם זהו בחי' הקרבן שהאדם שלמטה יקריב, ולכן* נאמר תקריבו לשון רבים לפי דקאי על בנ"י. וזהו עצה טובה ממנו ית' שמיד בעת רצון זה אשר נמשך מלמעלה התעוררות להעיר את נפש האדם, תומ"י תתחילו אתם ג"כ לעורר אתעדל"ת ג"כ, דהיינו לאכפיא ולאהפכא את מדות נה"ב. והוא ענין: תקריבו את קרבנכם, שהוא מן הבהמה מן הבקר כו' כדלקמן.

וזהו כמ"ש: משכני אחריך נרוצה - פי' כאשר תמשכני באתעדל"ע אזי מיד אחריך נרוצה. אבל אם לא יתאמץ לעבוד עבודתו לברר נה"ב אזי אף שנמשך אתעדל"ע לעורר הנה"א לא יהיה לזה קיום והתמדה. אבל כאשר מיד שאדם העליון יקריב מכם קרבן דהיינו כשיהי' אתעדל"ע לעורר אתעדל"ת. אזי תומ"י תתחילו גם אתם להקריב את קרבנכם מן הבהמה כו' אזי יהיה דבר המתקיים.

(ועמ"ש סד"ה משה ידבר, בענין והאלקים יעננו - שבחי' יחודא תתאה יענה להמשכה זו של משה שהמשיך מבחינת יחודא עילאה, להיות מלמטה למעלה כמו מלמעלה למטה. ועד"ז יובן כאן ענין אדם כי יקריב הוא ההמשכה מלמעלה למטה מיחודא עילאה ומן הבהמה תקריבו הוא כענין יעננו כו': וגדול העונה אמן. כי יתרון האור הוא מן החושך, שע"י בירור נה"ב נמשך להיות: והחיות נושאות את הכסא, וכמראה אדם שעליו לבחי': כי לא אדם הוא. וכמ"ש מזה בד"ה זכור ושמור הנ"ל).

והנה קרבן זה שתקריבו אתם הוא מן הבהמה כו'. משא"כ אדם כי יקריב הנה הקרבן הוא מכם. והיינו כמש"ל שבכל א' יש בחי' נפש האלקית ונפש הבהמית. והנה בענין: אדם כי יקריב שהוא האתעדל"ע הנמשך מלמעלה לעורר ולהקריב נפש האדם שלמטה, הנה הערה זו מגיע לנפש האלקית לבד שהוא חלק אלוה ממעל ונק': נר הוי' נשמת אדם שהיא בחי' אדם נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. עמ"ש בד"ה אלה מסעי. ויש בה אהבה טבעית מצד שרשה ומקור חוצבה רק שהיא מוסתרת וצריך להוציאה מן ההעלם אל הגילוי ע"כ ע"י הגילוי והאתערותא דלעילא תצא אהבה זו מההעלם אל הגילוי להיות בטל לה' כנר בפני האבוקה.

אבל הנפש הבהמית שכבר ירדה וכלולה מטוב ורע רובה ככולה רע כו' לא שייך בה לומר כן ולכן אף אם נמשך אתעדל"ע אין זה שייכות לנפש הבהמית והגוף כי הגם שרוח האדם העולה היא למעלה עכ"ז היא בהמה ויורדת למטה אלא שזהו עבודת האדם דוקא לברר נפשו הבהמית ונק' עובד אלקים כמו עורות עבודין שמעבד אותן ומתקנן וכמ"ש במ"א בביאור ע"פ אני ישנה בענין אחותי רעיתי ועמ"ש כה"ג כמ"ש כאן בד"ה וספרתם לכם בפ' אמור. וכמארז"ל במלאך הממונה על ההריון ששואל טפה זו מה תהא עליה כו' ואילו צדיק או רשע לא קאמר. וזהו כי יקריב מכם, כלומר* לשון מכם היינו הנה"א לבד. אבל קרבנכם הוא מן הבהמה כו' היינו לברר הנפש הבהמית להיות בבחי' אתכפיא ואתהפכא ע"י ההתבוננות בגדולת ה' כפי אשר שכלו יוכל שאת להוליד מזה אהבה עזה גם* בנפש הבהמית. ומתחלה צ"ל אתכפיא בשלשה לבושי הנפש מחשבה דבור ומעשה בסור מרע ועשה טוב ואח"כ יבוא לבחי' אתהפכא. גם פי' מן הבהמה היינו כמבואר לעיל שכדי להכניע ולברר נה"ב הוא דוקא ע"י שרשה ומקורה מבחי' פני שור שבמרכבה וזהו שמזכירים בשתים שלפניה דק"ש איך שהמלאכים וחיות הקודש מקדישים וממליכים כו' שמזה דוקא תתפעל הנה"ב. וזהו מן הבהמה תקריבו היינו בחי' פני שור שבמרכבה. ופי' מן הבקר ומן הצאן היינו שני מדרגות חלוקות שיש ב נפשות הבהמיות. יש מי שהוא מבחי' בקר כי שור נגח הוא בחי' גבורות קשות והיינו מי שהוא כעסן בטבעו שמדה רעה זו היא בו בתגבורת יותר ויכונה בשם בקר ע"ש הרתחנות כו'. ויש מי שאינו רתחן בטבעו וחלק הרע שבו הוא היותו בעל תאוה והוא שנפשו הבהמית היא מבחי' צאן שאינן נגחני' אדרבה קולם ברחמנות. אלא שהם בעלי תאות כו', הנה כל אלה צריך לאכפיא. וז"ש מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם כל א' לפי מה דידע בנפשו מהותו וטבעו כך יראה לאכפיא מדה זו ואז יהי' דבר המתקיים כו'.

וזהו משכני אחריך נרוצה. משכני לשון יחיד הוא אתעדל"ע לעורר האהבה הטבעית שבנפש האלקית. ועמ"ש מענין משיכה גבי בהמ"ז בפ' עקב בד"ה שייכות ברית ותורה לבהמ"ז, והנה עי"ז הנה"א מבררת ג"כ הנה"ב כנ"ל. וזהו אחריך נרוצה לשון רבים בשני* הרצונות דנה"א ונה"ב, וזהו יפה את רעיתי כתרצה עמ"ש בד"ה הנך יפה רעיתי. ואח"כ נאמר הביאני המלך חדריו לשון יחיד כי חדריו היינו שיתא סדרי משנה שהן בחי' חג"ת חסד דין רחמים ר"ת חדר שמהם נמשך כשר ופסול טמאג אוטהור חייב וזכאי, והביאני לשון עבר דהיינו כמארז"ל כשהתינוק בבטן אמו מלמדין אותו התורה כולה דהיינו בעוד הנשמה בבחי' עיבור* למעלה, ועמ"ש מזה בד"ה והיה לכם לציצית ובד"ה ראה אנכי נותן, ומזה נמשך הכח אח"כ שיאיר לו אור ה' וכח האהבה ויראה להיות משכני דהיינו לפי שמכבר הביאני המלך חדריו. (ועיין מענין משכני אחריך נרוצה בפ' אחרי דנ"ט ע"א, ובפ' ויחי דרכ"ט ב'. ומענין חדריו בפ' ויקרא דף ד' ע"א ובפ' לך לך ד"צ* ע"א ועיין מענין משכני בגמרא חגיגה דט"ו סע"ב וברבות וישב ר"פ פ"ו בשלח ס"פ כ"ד. אמור פכ"ז כנרשם בספר בית אהרן). והנה להמשיך אתעדל"ע זו דאדם כי יקריב הוא ע"י עסק התורה שהיא בחינת אדם רמ"ח פקודין רמ"ח איברין ושס"ה ל"ת שס"ה גידים וכמ"ש בד"ה ויאכילך את המן. ולכן ע"י עסק התורה נמשך להיות כי יקריב. וכמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה. ועמ"ש בד"ה רני ושמחי גבי כי אתה נרי א"ת הם בחינת אותיות התורה כו' ומ"ש מזה בד"ה ואתה תצוה גבי מאת בני ישראל וזהו שבעסק התורה נאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי ב' פעמים שלום והיינו כמ"ש שלום שלום לרחוק ולקרוב וכמ"ש במ"א בד"ה ביום השמע"צ. וכיון שכן נמשך מזה ג"כ בחי' שלום דלרחוק שיהיה נעשה קרוב. וזהו אדם כי יקריב מכם וזהו תשמרו להקריב לי שמור זו משנה שעי"ז נמשך להיות להקריב לי. ועמ"ש מזה סד"ה צו את בנ"י ואמרת אליהם את קרבני. וברבות בקהלת ע"פ אדם אחד מאלף מצאתי זה משה שבא לאלף דור כו'. הה"ד דבר צוה לאלף דור. ועז"נ ג"כ אדם כי יקריב דהיינו ע"י התורה. ועמש"ל בענין משה ידבר כו' (וע' עוד מענין אדם כי יקריב כו' ברבות סדר בא פי"ז ויקרא פ' ב' ור"פ בלק) וזהו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב כו' ועי"ז ג"כ אח"כ מן הבהמה תקריבו וכנ"ל והוא ע"י קיום המצות שהמצוה יש לה סגולה פרטית להעלות את נה"ב ולקשרה באור א"ס ב"ה כי צדקה תרומם גוי. וכמ"ש במ"א בד"ה המגביהי לשבת:והנה ע"פ כל הנ"ל יובן ג"כ ענין פסח וספירת העומר כי בפסח הוא אתעדל"ע לעורר אתעדל"ת והאתעדל"ע הוא לעורר הרצוא בנפש האלקית אבל הנה"ב לא נתהפכה עדיין ולכן נאמר כי ברח העם וכמ"ש בסש"ב ס"פ ל"א. וזהו כענין אדם כי יקריב מכם וכמ"ש קול דודי כו' מדלג על ההרים שהוא בזכות התורה שנק' הר כמ"ש ישאו הרים שלום לעם כמ"ש במ"א, לכן אח"כ תומ"י ביום שני הוא קרבן העומר שעורים שהוא מאכל בהמה, להיות בירור נפש הבהמית וספירת העומר וספרתם לכם בחינת בירור ז' מדות דנה"ב. והוא כענין מן הבהמה מן הבקר כו' תקריבו דהיינו אתעדל"ת ואזי עי"ז אח"כ בשבועות מתן תורה הוא בחי' אתעדל"ע שאחר אתעדל"ת התגלות רצונו וחכמתו למטה כי הנה בחינת כי יקריב ותקריבו זהו העלאה ממטה למעלה אבל במ"ת כתיב וירד ה' על הר סיני להיות המשכה למטה ועיין ברבות פ' ואתחנן ע"פ אשר לו אלקים קרובים אליו. וההפרש שבין בחי' עסק התורה שקודם הרצוא דהיינו בחי' אדם כי יקריב לבחי' עסק התורה שאחר הרצוא ובירור נה"ב היינו שע"י זה הרצוא ובירור נה"ב נמשך בעסק התורה מבחי' כי לא אדם הוא להמשיך משם המשכה חדשה בבחי' אדם וכמ"ש במ"א:

*עי' בהוספות