במדבר פרק ח

טו וְאַֽחֲרֵי־כֵן֙ יָבֹ֣אוּ הַלְוִיִּ֔ם לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְטִֽהַרְתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם תְּנוּפָֽה׃

טז כִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֨מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּחַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל־רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי׃

(טז) נתנים נתנים - נתונים למשא, נתונים לשיר:

פטרת - פתיחת:

יז כִּ֣י לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה בְּי֗וֹם הַכֹּתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם הִקְדַּ֥שְׁתִּי אֹתָ֖ם לִֽי׃

(יז) כי לי כל בכור - שלי היו הבכורות בקו הדין. שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים, ולקחתי אותם לי. עד שטעו בעגל. ועכשיו, "ואקח את הלוים":

יח וָֽאֶקַּ֖ח אֶת־הַלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כָּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

יט וָֽאֶתְּנָ֨ה אֶת־הַלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים ׀ לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַֽעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִֽהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַקֹּֽדֶשׁ׃

(יט) ואתנה וגו' - חמישה פעמים נאמר "בני ישראל" במקרא זה. להודיע חבתן, נכפלו אזכרותיהן במקרא אחד, כמניין חמשה חומשי תורה. וכך ראיתי בבראשית רבה:

ולא יהיה בבני ישראל נגף - שלא יצטרכו לגשת אל הקדש, שאם ייגשו יהיה נגף:

[רש"י במדבר ג, ט]

כ וַיַּ֨עַשׂ מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וְכָל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לַלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ לַלְוִיִּ֔ם כֵּן־עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

(כ) ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו' - משה, העמידן. ואהרן, הניפן. וישראל, סמכו את ידיהם:

כא וַיִּֽתְחַטְּא֣וּ הַלְוִיִּ֗ם וַֽיְכַבְּסוּ֙ בִּגְדֵיהֶ֔ם וַיָּ֨נֶף אַֽהֲרֹ֥ן אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְכַפֵּ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם אַֽהֲרֹ֖ן לְטַֽהֲרָֽם׃

כב וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן בָּ֣אוּ הַלְוִיִּ֗ם לַֽעֲבֹ֤ד אֶת־עֲבֹֽדָתָם֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו כַּֽאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם כֵּ֖ן עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ {ס}

(כב) כאשר ציווה ה' וגו' כן עשו - להגיד שבח העושין, והנעשה בהן. שאחד מהן לא עכב:

כג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

כד זֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּֽעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

(כד) זאת אשר ללווים - שנים פוסלים בהם, ואין המומים פוסלים בהם:

מבן חמש ועשרים - ובמקום אחר אומר, (במדבר ד, ג) "מבן שלשים שנה". הא כיצד? מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים. ובן שלשים עובד. מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה:

כה וּמִבֶּן֙ חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֔ה יָשׁ֖וּב מִצְּבָ֣א הָֽעֲבֹדָ֑ה וְלֹ֥א יַֽעֲבֹ֖ד עֽוֹד׃

(כה) ולא יעבוד עוד - עבודת משא בכתף. אבל חוזר הוא, לנעילת שערים, ולשיר, ולטעון עגלות. וזהו "ושרת את אחיו". עם אחוהי, כתרגומו:

כו וְשֵׁרֵ֨ת אֶת־אֶחָ֜יו בְּאֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לִשְׁמֹ֣ר מִשְׁמֶ֔רֶת וַֽעֲבֹדָ֖ה לֹ֣א יַֽעֲבֹ֑ד כָּ֛כָה תַּֽעֲשֶׂ֥ה לַלְוִיִּ֖ם בְּמִשְׁמְרֹתָֽם׃ {פ}

(כו) לשמר משמרת - לחנות סביב לאהל. ולהקים ולהוריד בשעת המסעות.