טו וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃

טז צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃

(טז) אתה ואשתך וגו' - איש ואשתו. - כאן התיר להם תשמיש המטה:

יז כָּל־הַֽחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ הוצא (הַיְצֵ֣א) אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃

(יז) הוצא - "הוצא" - כתיב, "היצא" - קרי. - היצא: אמור להם שיצאו. הוצא - אם אינם רוצים לצאת, הוציאם אתה:

ושרצו בארץ - ולא בתיבה. מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש:

יח וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃

יט כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֨מֶשׂ֙ וְכָל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָֽצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃

(יט) למשפחתיהם - קבלו עליהם על מנת לידבק במינן:^[1]

כ וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

(כ) מכל הבהמה הטהורה - אמר: "לא ציווה לי הקב"ה להכניס מאלו שבעה שבעה, אלא כדי להקריב קרבן מהם":

כא וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָֽאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃

(כא) מנעריו - "מנעריו" כתיב. - משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע:

לא אסף. ולא אסף - כפל הדבר, לשבועה. הוא שכתוב: (ישעיהו נד, ט) "אשר נשבעתי מעבור מי נח". ולא מצינו בה שבועה? אלא זו שכפל דבריו, והיא שבועה. וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו א):

כב עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃

(כב) עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבתו - שש עתים הללו. שני חדשים לכל אחד ואחד. כמו ששנינו: חצי תשרי ומרחשוון וחצי כסלו - זרע. חצי כסלו וטבת וחצי שבט, קור וכו':

קור - קשה מחורף:

חורף - עת זרע שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר. הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן:

קציר - חצי ניסן ואייר וחצי סיוון:

קיץ - חצי סיוון תמוז וחצי אב. הוא זמן לקיטת תאנים. וזמן שמייבשים אותן בשדות. ושמו קיץ. כמו (שמואל ב' טז, ב) "והלחם והקיץ לאכול הנערים":

חום - הוא סוף ימות החמה. חצי אב ואלול וחצי תשרי. שהעולם חם ביותר. כמו ששנינו במסכת יומא (כט, א): "שלהי קייטא קשי מקייטא":

ויום ולילה לא ישבתו - מכלל ששבתו כל ימות המבול. שלא שמשו המזלות, ולא ניכר בין יום ובין לילה:

לא ישבתו - לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן.

בראשית פרק ט

א וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ ^[2]

ב וּמוֹרַֽאֲכֶ֤ם^[3] וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃

(ב) וחתכם - ואימתכם. כמו (איוב ו, כא) "תראו חתת". ואגדה: לשון חיות. שכל זמן שהתינוק בן יומו חי - אין אתה צריך לשומרו מן העכברים. עוג מלך הבשן מת - צריך לשומרו מן העכברים. שנאמר, "ומוראכם וחתכם יהיה". אימתי יהיה מוראכם על החיות, כל זמן שאתם חיים:

ג כָּל־רֶ֨מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י^[4] לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃

(ג) לכם יהיה לאכלה - שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב. ו"לכם", "כירק עשב", שהפקרתי לאדם הראשון, "נתתי לכם את כל":^[5]

ד אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃

(ד) בשר בנפשו - אסר להם אבר מן החי. כלומר, כל זמן שנפשו בו, לא תאכלו הבשר:

בנפשו דמו - בעוד נפשו בו:

בשר בנפשו לא תאכלו - הרי אבר מן החי. ואף בנפשו, דמו לא תאכלו, הרי דם מן החי:

ה וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃

(ה) ואך את דמכם - אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש, מהשופך דם עצמו:

לנפשותיכם - אף החונק עצמו, אף על פי שלא יצא ממנו דם:

מיד כל חיה - לפי שחטאו דור המבול, והופקרו למאכל חיות רעות, לשלוט בהן. שנאמר, (תהילים מט, יג) "נמשל כבהמות נדמו". לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות:

ומיד האדם - מיד ההורג במזיד ואין עדים אני אדרוש:

מיד איש אחיו - מיד שהוא אוהב לו כאח, והרגו שוגג, אני אדרוש. אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל. שאף השוגג צריך כפרה. ואם אין עדים לחייבו גלות, והוא אינו נכנע - הקדוש ברוך הוא דורש ממנו. כמו שדרשו רבותינו ז"ל, "והאלהים אנה לידו"' במסכת מכות (י, ב) הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו':

ו שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָֽאָדָֽם׃

(ו) באדם דמו ישפך - אם יש עדים, המיתוהו אתם. למה? "כי בצלם אלהים" וגו':

עשה את האדם - זה מקרא חסר. וצריך להיות, עשה העושה את האדם. וכן הרבה במקרא:^[6]

ז וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃ {ס}

(ז) ואתם פרו ורבו - לפי פשוטו, הראשונה^[7] לברכה. וכאן לצווי. ולפי מדרשו: להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים:

Questions on Parshas Noach Revi'i