Review
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו[1].[2]
הנה בפרשת ויגש נאמר גם כן[3]: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו". וצ"ל למה הוכפל בתורה ענין בואם מצרימה[4]?
גם להבין השינויים מהתם להכא, דכאן נאמר: הבאים מצרימה את יעקב. ובויגש נאמר הבאים מצרימה יעקב?
ועוד צ"ל מ"ש בפרשת ויגש: "בני ישראל כו' יעקב ובניו", שכולל יעקב ג"כ בכלל בני ישראל, והרי יעקב הוא ישראל עצמו? כמ"ש[5]: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל" - וא"כ איך נק' בני ישראל?[6]
והענין. דהנה כתיב[7]: ירד ירדנו כו' - ירידה אחר ירידה. וכן ביצ"מ וגאולה כתיב[8]: ואנכי אעלך גם עלה כו'[9]: עלה נעלה כו' - היינו ב' עליות, שהוא עילוי אחר עילוי.
ובאמת ביצ"מ לא נתעלו רק פעם א', כמ"ש[10]: אעלה אתכם מעני מצרים כו' אל ארץ זבת חלב ודבש. אך כי עלייה זו השנית היא רומזת על גאולה העתידה להיות בב"א.
(וכן בשמות[11] ג' פסוק י"ד אמר לו ענין הגאולה האחרונה כדפירש רש"י שם):
ב דהנה כתיב[12]: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" שמקיש הכתוב ענין גאולה אחרונה ליציאת מצרים. והוא שכמו שכל עיקר תכלית המכוון בגלות מצרים והשעבוד רד"ו שנה הי' בכדי לזכות לקבלת התורה[13]: פנים בפנים דבר ה'. וכמ"ש[14]: וזה לך האות כו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. כך כל אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימית התורה שיהי' לע"ל.
כי במתן תורה הי' קבלת התורה הנגלית, אבל פנימית טעמי התורה יהי' הגלוי שלהם לע"ל. וע"ז נאמר[12]: "אראנו נפלאות". וכמ"ש[15]: "עין בעין יראו".
וכך בענין השעבוד והגלות, שנאמר בגלות מצרים[16]: "וימררו את חייהם בעבדה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבדה בשדה". קאי גם על זמן האחרון.
"וימררו את חייהם" - היא התורה: כי היא חיינו. "בעבדה קשה" - דא קושיא. "בחומר" - דא קל וחומר. "ובכל עבדה בשדה" - דא ברייתא[17]. "ובלבנים" - דא לבון הלכתא - שאין בידינו הלכה ברורה ודין ברור, כי כל דיני התורה במחלוקת שנויה: הללו מכשירין ומטהרין, והללו פוסלין ומטמאין. וא"כ כמו שע"י שעבוד מצרים בחומר ובלבנים זכו למתן תורה, כך ג"כ ע"י לבון הלכתא שבזמננו זה - יזכו לגלוי פנימית התורה לע"ל להיות אראנו נפלאות:
ג והנה להבין ענין לבון הלכתא (וגם ענין בכל עבודה בשדה) ואיך עי"ז יהי' הגלוי לע"ל, יש להקדים פי' וענין[18]: מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול - כי הנה תכלית ירידת הנשמה לעוה"ז, ירידה צורך עלייה היא, כדי לחזות בנועם ה' בעוה"ב ובג"ע העליון וג"ע התחתון, שהוא השגת הנשמות, נהנין מזיו השכינה, שהוא תענוג נפלא עד אין קץ ותכלית בלי גבול.
והנה בספרים לא נזכר כ"א ג"ע עליון ותחתון, אבל באמת יש כמה בחי' ג"ע ותענוגים עד אין קץ. וזהו: משובח ומפואר עדי עד. וכמארז"ל:[19] צדיקים אין להם מנוחה בעוה"ב - שנאמר[20]: ילכו מחיל אל חיל. ונועם ה' והתענוג ההוא הוא מבחי' גלוי מ"שמו הגדול כו'" - אשר כדאי כל יסורי גיהנם כדי לחזות בנועם ה'. וכמארז"ל[21]: מוטב דלידייני' כו':
ד והנה ארז"ל: שאברהם בחר לו שעבוד גלות[22] תחת יסורי גיהנם. כי הנה ענין הגיהנם הוא כדי לצרף הנפש מחולאת הרע אשר בקרבה, כמו מצרף לכסף, שהפסולת והסיגי' נשרפים תוך הכור ונשאר הכסף נקי מכל סיג - כך כדי שתוכל הנפש לקבל אור ענג העליון להיות נהנים כו', צריכה להתברר תחלה באש של גיהנם, להפריד הרע מן הטוב. "כי לא יגורך רע" כתיב[23]
והנה אברהם בחר לו שעבוד גלות, שהוא ג"כ בחי' צירוף לנפש, כמ"ש[24]: מכור הברזל ממצרים. וגלות אדום נק'[25]: כור עוני כו':
ה אך הנה הנשמה היא נבראת ובעל גבול, וא"א לנפש לקבל הארת תענוג העליון שהוא בלי גבול "עדי עד" אלא ע"י התלבשו' אור התענוג בכלי ולבוש, כמ"ש[26]: עוטה אור כשלמה - שהוא אור תורה. וכמ"ש[27]: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן - כי עדן הוא בחינת מקור התענוגים.
(וכמ"ש בפרדס בערכי הכינויים ערך עדן בשם התיקוני זוהר: עדן עילאה הוא בחינת כתר עליון, ולכן נאמר על בחי' עדן[28]: עין לא ראתה כו').
ונהר יצא מעדן זה להשקות את הגן - היינו בחי' ג"ן סדרים דאורייתא, כי אורייתא מחכמה נפקת, ואין התלבשות אור א"ס ב"ה אלא בחכמה, כח מ"ה, בחי' בטול[29]: ונחנו מה כו'. ולכן ע"י התורה תוכל הנשמה להשיג שמו הגדול. (שהוא בחי' כתר עליון מלכות דא"ס, שנקרא: שמו הגדול, שנמשך ומתלבש בחכמה כו') כי כל התורה היא שמותיו של הקב"ה כו':
ו[30] וז"ש רז"ל[31] ששים המה מלכות - אלו ששים מסכתות. ושמונים פלגשים - אלו הברייתות. ועלמות אין מספר - אלו ההלכות.
והנה דמיון ומשל המשניות למלכות[32], וכמארז"ל[33]: מתניתא מלכתא[34] - הוא ע"פ מארז"ל[35]: אשה מזרעת אודם שממנו בשר כו' - נמצא שעיקר הזרעת הולד הוא מטפת נוקבא. וכמ"ש[36]: אשה כי תזריע וילדה כו', וטפת דכר הוא רק כדי לברר טפת נוקבא, שמהטוב ומובחר נוצר הולד. וכמ"ש[37]: ותזרני חיל - מלשון זורה את גורן, בחי' בירורי'.
(ובאמת זהו ענין בירור אחר בירור - שהרי טפת נוקבא היא נמשכ' ג"כ אחר הבירור, שהרי התהוות טפה זו הוא מהמאכלים שאוכלת ונתבררי', עד שנהפכים לדם בכבד ועולה ללב, ומשם למוח, ואח"כ נמשך מהמוחין שלה הזרעת הטפה, כמ"ש בע"ח של"ט. נמצא המשכה זו היא ממה שכבר נתברר בתכלית, עד שנכלל במוחין דנוקבא, אז משם נמשכה טפת נוקבא. רק שאעפ"כ כדי שיהיה מזה התהוות הולד, אי אפשר עד שיתברר בירור שני ע"י טפת הדכר כנ"ל).
וכך הנה המשניות הם בחינת בירורים: בחכמה אתברירו - טמא וטהור אסור ומותר. פי' מותר שאינו אסור וקשור בידי החיצונים ויוכל לעלות וליכלל בקדושה[38]: כי הדם הוא הנפש. והנה מכל מאכל אשר יאכל נהפך לדם - כי תלת שליטין אינון: כבדא ולבא ומוחא, שנתברר הדם בירור אחר בירור, ובכח האכילה הוא קורא ומתפלל בכל לבבו ובכל נפשו כו'. אבל מאכלות האסורות, הגם שלומד ומתפלל בכח האכילה ההיא - אינה עולה לה' להיות: בכל לבבך כו'. והוא בירורי המאכלים. וכן בירורי לבושים ובתים, בחינת מקיפים, הנה הבירור הזה הוא ע"י בחי' חכמה בחי' משניות.
אך להיות נמשך ח"ע, חכמתו ית': חכים ולא בחכמה ידיעא, להיות בחינת הבירורים - הוא על ידי התנאים בעלי המשנה. שכתוב[39]: והאיתנים מוסדי ארץ. איתנים אותיות תנאים - שהם המיסדים את הארץ, בחינת תורה שבעל פה. וכמו שכתוב: משכיל לאיתן - שממשיכים מבחינת >משכיל וכתיב: משכיל על דבר כו'. ולכן נק' מלכתא שיחוד המלך עמה הוא תמידי. ויחוד זה הוא המשכת מ"ד דח"ע, לברר המ"ן דב"ן. והיינו ע"י התנאים חכמי המשנה. כי תנאים אותיות איתנים שמקבלים מבחי' חכמה.
(יסוד אבא נק' איתן - ע' באגה"ק ע"פ וצדקה כנחל איתן)
ע"ד: משה קבל תורה מסיני כו' עד ונביאים מסרוה לאנשי כנה"ג - הרי קבלתם ממשה שהוא בחי' חכמה. ולכן עיקר פסקי הלכות שלהם לא היה ע"פ הכרעת שכלם רק ממה שקבלו איש מפי איש עד משה. וכמארז"ל (סוכה דף כח.) גבי ר' אליעזר: י"ב אמר להם שמעתי, י"ח אמר להם לא שמעתי. וכן גבי עקביא בן מהללאל. אני שמעתי מפי המרובים כו'.
והיינו לפי שהיו בבחי' אין ובטול ממש. ע"כ האירה בהם בחי' משה, שהוא בחי' בטול אמיתי: ונחנו מה. (בחי' מ"ה דמ"ד המברר ב"ן שהוא בירור אחר בירור) "מן המים משיתהו". משא"כ אליהו בגימטריא ב"ן הבטול בחיצוניות. ולכן עלה גופו כו'.
ולכן ההלכות שאמרו התנאים במשנה הם בחי' אלהות ממש, שהוא מה שנמשך אחר בירור ב' דמ"ה דחכמה עלאה. וכמארז"ל: אלו ואלו דא"ח הן, ולכן מותבינן תיובתא מנייהו.
וזהו שארז"ל: אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות, שנאמר: גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם - כי ענין קבוץ גליות הוא ענין בירור והבדלה כו' - הוא בזכות המשניות בחי' בירורים כנ"ל.
גם אמרו: אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שהיא בחי' עלייה אחר ההבדלה הוא ע"י הצדקה - כי צדקה תרומם כו' וימינו תחבקני דוקא. וכמ"ש ואתם תלקטו לאחד אחד כו'. למיהוי אחד באחד הוא ע"י הצדקה תרומם כו':
ז ופלגשים אלו ברייתות - כמשל הפלגש שיחוד המלך עמה רק באקראי ובהצנע כו'. וכך הנה המשכת ח"ע בברייתות הוא לפרקים. וכמארז"ל[40]: כל מתניתא דלא מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא לאו מתניתא
(שאינן ודאים וברורים. וע"ד[41] שנשתכחו שלשת אלפים הלכות בימי אבלו של משה. וכך ענין מתניתא דלא מיתני' בי ר"ח ור"א אינן ודאים כ"כ, כי לא נמשך בהם טפת מ"ד מבחי' עדן העליון. והיינו, לפי שהם מבריאה ולא מאצילות. כי באצי' מאיר ח"ע שהוא בחי' בירור השני: בחכמה אתברירו. אבל במתניתא דלא מיתנו בי ר"ח ור"א לא נמשך מבחי' האצי' מבירור האמתי, ע"כ אינן ודאים כ"כ, רק מתניתא דר"ח ור"א הם נמשכים ע"פ הבירור הב' דח"ע, שהוא בחי' יחוד עליון דמ"ד ומ"ן. ואעפ"כ נק' רק פילגשי' כמו הפלגש שהיחוד עמה באקראי ובהסתר כו').
משא"כ מתניתין מותבינן מינה תיובתא ואין להשיב.
ולמעלה היא ענין מארז"ל[42]: מיכאל עומד ומקריב נשמות הצדיקים ע"ג המזבח - שהוא בחי' בירור בנשמות הראויים ליכלל באוא"ס שהוא לפרקים כו'.
(וכמ"ש במ"א בפי' הזהר פ' חיי שרה ע"פ והנה רבקה יוצאת כו'):
ח ועלמות אין מספר - אלו ההלכות, שהן מימרות האמוראים דלא מותבינן מנייהו תיובתא כלל. וכמארז"ל[43]: גברא אגברא קא רמית. שנק' עלמות לשון בתולות. עד לא קבילת דכר אקרי כו'. שאין השראת ח"ע דאצי' בתוכו, כי תלמוד בבריאה, ונק': בורא חשך - שאין מאיר שם ח"ע בגילוי כו', רק שהן בחי' כלי מכון להשראת ח"ע. כדכתיב[44]: בתולות אחריה רעותיה מובאות לך תובלנה בשמחות וגיל תבואנה בהיכל מלך.
וזהו ענין: לבון הלכתא - שצריך ללבן ההלכות ולהמשיך בתוכן ח"ע: חכים ולא בחכ' ידיעא כו', חכמתו ית' כו'.
(שבה מלובש בחי' עדן העליון ובחי' שמו הגדול כו' כנ"ל.
ולבון הלכתא הוא ע"י קושיות ופירוקים כענין שמצינו ברשב"י בפ' במה מדליקין[45] שעי"ז ממשיך עומק החכמה. וזהו בחי' לבון שממשיך מבחי': לובן העליון, שהוא בחי' כתר וחכמה.
וזהו ענין: עצי הלבנון, וכנודע מענין בגדי לבן דכה"ג ביוה"כ. וכל ענין העבודה גם עכשיו בלבון הלכתא, זהו לברר בירורים הנ"ל. ואז לע"ל כתיב[44]: בתולות אחריה רעותיה מובאות לך:
ט ובזה יובן מ"ש בזוהר: דכל התורה ומצות הוא לאתקנא רזא דשמיה - כי הנה יש ז' שמות שאין נמחקין, והיינו שם אל בחסד כו' - כי כדי שיהיה המשכת אור א"ס ב"ה, דלאו מכל אינון מדות איהו כלל, במדת החסד כדי להיות: עולם חסד יבנה - הוא רק מבחי' שם והארה בעלמא מא"ס ב"ה, והוא בחי' שם אל. וכידוע שאין ערוך השם של האדם עד"מ לגבי עצמותו, וכלא חשיבי. וכן שם אלקים בגבורה. ולכן כדי להמשיכו ית' להתלבש במדותיו, להיות: עולם חסד יבנה - הוא ע"י התומ"צ, ע"י מצוה זו נמשך שם זה במדה זו כו'.
אך עיקר הפי': לאתקנא רזא דשמיה - היינו להמשיך מבחי' שמו הגדול שהוא בחי' א"ס. וכנודע שיש יחוד שם הוי"ה ואדני, שהוא המשכה מבחי' שם הוי"ה סוכ"ע בשם אדני בחי' ממכ"ע. וע"י התומ"צ הוא המשכה מבחי' שמו הגדול, כנ"ל בענין: משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. ועי"ז לאתקנא רזא דשמיה, שיהי' נמשך גלוי בחי' זו בשאר כל השמות.
וז"ש ר"פ וארא אל אברהם כו': ושמי הוי' לא נודעתי להם - לפי שלא ניתנה התורה להם, כי גלוי שם הוי' שהיא בחי' שמו הגדול הוא ע"י מתן תורה וכמ"ש במ"א.
וזהו ענין: וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול - כי להיות המשכה זו מבחי' שמו הגדול הוא דוקא ע"י נשמות ישראל.
וז"ש[46]: כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול. וכתיב ביהושע[47]: ומה תעשה לשמך הגדול - כי תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה.
וארז"ל: דהע"ה היה מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה דהיינו להיות הקב"ה יושב ונשפל בתורה שהוא התחברות והמשכת בחי' שמו הגדול בחכמה כו'):
י וזהו פי': ואלה שמות בני ישראל וגו' - שמות ממש, ע"ד מ"ש[48]: ויעש דוד שם. ופי' בזוה"ק: דעביד שמא קדישא - שהמשיך בחי' גלוי שם הוי"ה למטה, להמשיך אור א"ס מבחי' חכמה עילאה יו"ד של שם[49]. וה' של שם, בחי' הדבור ורוח פיו ית' כו' לעולם העשי', כמ"ש באגה"ק. וכך הוא פי' שמות בנ"י - שבנ"י ממשיכים ועושים בחי' גלוי שמות עליונים למטה. וכמש"ל בפי': לאתקנא רזא דשמיה כו', ובפי' משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול.
(ובפרטות: יעקב וי"ב בניו השבטים ששרשן ממש באצי' בע"ס, שהן הן השמות עליונים. וכנודע ג"כ בפע"ח איך יחוד קוב"ה ושכינתי' נק' יחוד: יעקב ורחל או ישראל ורחל, והיינו יחוד הוי"ה באדני. כי שרש נשמת יעקב נמשך מבחי' שם הוי"ה, ושרש נשמת רחל נמשך מבחי' שם אדני. ולכן כנס"י נמשלה לרחל, כמ"ש[50]: כרחל לפני גוזזי' כו'.
וכן י"ב שבטי' הם כנגד י"ב צירופי הוי"ה, שבכל חדש מאיר צירוף אחד מי"ב צירופי הוי"ה באדני כו' כמ"ש במ"א. וז"ש בשבטים: הראובני השמעוני כו', שיש שם י"ה בכל א' מהשבטים כו'.
ופי': ואלה שמות - היינו כי המשכת השמות הוא ע"י התורה[51], כנ"ל בענין ס' מלכות כו' ושיתא סדרי משנה וכל א' כלול מו' זהו בגימט' אלה, כמ"ש במ"א ע"פ אלה פקודי המשכן, והוא בחי' המשכה.
אך מקודם צ"ל העלאה, והיינו ע"י שם מ"ב, וזהו: ואלה - גימט' מ"ב. ועמ"ש במ"א פ' תולדות ע"פ[52]: ויקרא להן שמות כשמת שהא' בוי"ו והב' בלא וי"ו ע"ש).
אך פי' וענין ואלה שמות כו' הבאי' מצרימה - קאי על זמן הגלות. כי יש בחי' מצרים דקדושה למעלה, כמ"ש בלק"ת בענין הגרון, שנק' מצרים: לשון מצר כו'. והיינו כי מצרים לשון מצר בחי' העלם והסתר. וידוע דבזמן הגלות כתיב[53]: אותותינו לא ראינו. ופי' שהאותיות ושמות עליונים שאנו ממשיכים ע"י התורה ותפלה לא ראינו, שאינן בבחי' גלוי אצלנו. והיינו לפי שהן מתעלמים בבחי' מצרים, בחי' מקום צר המעלים ומסתיר כו'. משא"כ א"י נק'[54]: ארץ טובה ורחבה - שהיא בחי' גלוי כו':
יא וביאור הענין הוא - דהנה שמו הגדול הוא שם הוי', וידוע דיו"ד הוא בחי' צמצום וה' התפשטות אורך ורוחב כו'. לפי שכך היא דרך המשכה מא"ס ב"ה בעולמות, שצ"ל תחלה צמצום ואח"כ התפשטות כו'.
(וכך הוא בענין הירידה והמשכת האור מתחלה בבחי': מצרים דקדושה, ואח"כ בחי': ארץ טובה ורחבה - בחי' התפשטות וגלוי)
והנה כתיב[55]: ירד ירדנו (מצרימה) כו' - ירידה אחר ירידה. וכן ביצ"מ וגאולה כתיב: ואנכי אעלך גם עלה כו,' עלה נעלה כו' - עילוי אחר עילוי. ולבאר כל זה בענין מצרים דקדושה וירידת בנ"י ויעקב לשם - יש להקדים משל א'. והוא כי הנה אותיות המחשבה והדבור שניהם ממקור א' נובעים, הוא אור השכל, כי המדות חסד דין ורחמים נמשכים מן השכל, והמחשבה נמשכת מן המדות.
(היינו ע"פ רוב, שהרי אין שום מחשבה אא"כ יש תאוה לדבר זה. אך לפעמים המחשבה מקבלת מהשכל עצמו וממדות שבשכל אף שלא נתפשט' עדיין המדה בלב. וכנודע מענין ההפרש בין קפידא לכעס, שהכעס הוא מדה בלב משא"כ הקפידא היא רק במוח. ועכ"ז המחשבה מלא ממנה.
וכן עד"ז בשארי מדות שבשכל - יוכל להיות המחשבה מקבלת מהן עצמן שלא ע"י המדות שבלב. ותדע דאפי' הדבור מקבל לפעמי' מהשכל שלא ע"י המדות. וזהו ענין ר"ח כנז' ע"פ: והיה מדי חדש כו' ע"ש. וכ"ש בענין המחשבה. רק לפעמים מקבלת המחשבה ג"כ מהמדות. וע' במאמר הזהר דפ' פנחס ע"פ אנכי אשמח כו' ע"ש. גם לפי הנמשל דלקמן בענין ירידת יעקב למצרים דפ' ויגש יובן כן)
ומשתלשלת ויורדת מטה מטה להיות אותיות הדבור. ועכ"ז עודם קשורי' ומיוחדים באור השכל המאיר ומתלבש בהם - שהרי מחשבתו של אדם היא לפ"ע שכלו. וכן מדבורו של אדם נודע חכמתו.
וע"ד דוגמת משל זה יובן למעלה, הגם שאין לו דמות הגוף כו' עכ"ז הרי דברה תורה כלשון בנ"א. דהנה כתיב[56]: מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית - הרי שהתהוות העולמות הוא ע"י בחי' חכמה. והרי כתיב[57]: בדבר ה' שמים נעשו - שהתהוותם הוא ע"י בחי' דבור? - אלא היינו שנשתלשל' חכמתו ית': חכים ולא בחכמה ידיעא בדבר ה', הן עשרה מאמרות: יהי אור, יהי רקיע, תדשא הארץ - בחי' עלמין דאתגליין.
וכן בבחינת עלמין סתימין דלא אתגליין, שהוא בחי' מחשבתו ית' כביכול - יש ג"כ בחי' אותיות ומאמרות: יהי אור כו' - כנודע למעייני' בס' הזהר בענין ההיכלות, שיש למעלה ג"כ בעלמין סתימין בחי': שמים וארץ וכוכבים ומזלות מלאכים ונשמות: ומן העולם ועד העולם מאיר ומתלבש בהן חכמתו ית' חכים ולא בחכמה ידיעא.
(והארה והמשכה הנמשכת מבחי' חכמה - זהו בחי' יעקב. והתלבשותו במחשבה ודבור שהן בחי' אותיות המגבילים - זהו ענין ב' בחי' הירידות למצרים דקדושה, ירידה אחר ירידה ממחשבה לדבור כמשי"ת).
והנה עצם ח"ע קודם התלבשותה בבחי' עלמין, דהיינו קודם התלבשותה גם בעלמין סתימין - נק': ישראל - לי ראש כו'.
(וכמו שבהראש מלובש הנשמה כמ"ש בתניא פנ"ג, כך בחי' הארה משמו הגדול מלובש' בבחי' ישראל לי ראש, היא בחי' ח"ע. כמאמר וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול וכמש"ל).
והמשכת ח"ע להתלבש תוך עלמין - נק': יעקב - יו"ד עקב, שנמשך הארה מבחי' ח"ע הנקרא יו"ד להתלבש בבחי' עלמין, שהן רק בחי' עקביי' לגבי ח"ע עצמה. וכמ"ש: והארץ הדום רגלי - שבחי' ארץ שהיא בחי' מל' - נק': הדום רגלי והוא בחי' אותיות הדבור. ועד"ז ג"כ באותיות המחשבה כו'.
(ועמ"ש במ"א ע"פ הזוהר פ' קדושים: ועבדי אשר בחרתי דא יעקב כו' מענין זה. וז"ש: מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל - שבחי' אבן הוא אותיות כנודע בס"י שתי אבנים בונות כו', והם מקבלים מבחי' יעקב)
וזהו שנק' יעקב בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. וזהו ענין ירידה הא' שבפ' ויגש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו - שהיא ירידה בבחי' מצר וגבול להתלבש בבחי' עלמין סתימין. ולכן נאמר כאן: בנ"י יעקב - שבחי' יעקב בשם בנ"י יכונה, שהרי הוא מקבל מבחי' ח"ע שהוא בחי' ישראל, (הנז' שם בפ' ויגש) לי ראש כנ"ל:
יב והנה בגלות נאמר[58]: אותותינו לא ראינו - דהנה ענין אותות ומופתים הוא שינוי הטבע, כמו[59]: ולקחת ממימי היאור כו' והיו לדם ביבשת - והוא ע"י הארת ח"ע, בחי' שם הוי"ה. (כנ"ל שבחי' שם הגדול מאיר בח"ע).
וז"ש פרעה[60]: לא ידעתי את הוי' כ"א בחי' שם אלקים בחינת הצמצום בדבר ה', שא"א לשנות סדרי בראשית. אבל ע"י הארת ח"ע משתנים הצירופים, כי התהוות המים הוא ממאמר[61]: יקוו המים - שנמשך בדבר ה' מעשרה מאמרות. אבל הארת החכמה יכול לשנות הצירוף ממים לדם. וכנראה בחוש, שהשכל מנהיג ומשנה הדבור כרצונו.
וזהו ג"כ ענין המטה, שהיה מעץ החיים שנהפך לנחש, ומנחש למטה, שהוא ענין השינוי מהעלם לגלוי ומגלוי להעלם. וכן מ"ש[62]: השב ידך אל חיקך כו' ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו כו'.
ולכן היו כל המופתים ע"י משה, שהוא בחי' הארת החכמה, כמ"ש[63]: כי מן המים משיתהו בחי' ח"ע.
וז"ש[53]: אותותינו לא ראינו - אותותינו דייקא, כי ישראל עלו במחשבה. לפי שבגלות הוא בחי' הסתר והעלם, עד שנראה העולם ליש ודבר בפ"ע. וכמ"ש[64]: אתה אל מסתתר:
יג ובחי' ירידה הב', הוא מ"ש כאן: ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב - שבחי' ישראל, לי ראש, יורד בבחי' מצר וצמצום עם בחי' יעקב. והוא ענין הירידה בבחי' עלמין דאתגליין ודבר ה', שהוא צמצום וירידה ב'.
ומבשרי אחזה שהקול היוצא מהבל הלב הוא קול פשוט, ומתצמצם להיות נחלק בה' מוצאות הפה: אחה"ע מהגרון כו'.
וזהו ענין משה שהי' כבד פה וכבד לשון - כי משה הוא בחי' הארת עצם החכמה א"א לבא לידי גילוי בדבור כ"א ע"י בחי' צמצום. וכמ"ש[65]: ואתה תהיה לו לאלקים דייקא.
ועכ"ז עודנה קשורה ומיוחדת במקורו ושרשו בחי' ישראל לי ראש, שמאיר ומתגלה גם בעולם הדבור. כמ"ש[66]: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. (היינו בחינת חכמה המתלבשת במדות, ומשם נמשך בדבור. ולכן לא נק' יעקב בחי' בן לישראל זה[67]) כמ"ש: ואתם תלקטו לאחד אחד - למהוי אחד באחד.
"איש וביתו באו, ראובן ושמעון" - בחי' ראיה ושמיעה, שנמשך גם בעלמין דאתגליין מבחי' ישראל, וכמ"ש[68]: ותקרא את שמו ראובן כי ראה כו'. [69]ותקרא את שמו שמעון כי שמע הוי'. [70]לוי עתה הפעם ילוה אישי אלי - בחי' התקשרות ויחוד.
כי ראיה ושמיעה היא בחי' השגחה פרטית על כל דרכי בנ"א, ובוחן כליות ולב, לפניך נגלו כל תעלומות לב. שלא כדעת הכופרים בהשגחה פרטית ויאמרו[71]: לא יראה יה ולא יבין אלקי יעקב - מאחר שנמשך בסדר ההשתלשלות בדבר ה' ועלמין דאתגליין. אלא שעודנ' קשורו' במקורן ושרשן.
(וזהו פי': ואלה שמות כו' - שגם במצרים נמשך בחי' השמות עליונים: איש וביתו -דכר ונוקבא יחוד מ"ה וב"ן. רק שאותותינו לא ראינו, אך העלם זה הוא סבת הגלוי העצום אח"כ. וכמ"ש בסמוך):
יד והנה להיות בחי' הגלוי א"א להיות אלא ע"י בחי' העלם תחלה: בחינת יו"ד צמצום ואח"כ ה' התפשטות אורך ורוחב, כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא.
והוא ענין הגלות. שבמצרים שהי' צ"ל גילוי מתן תורה הנגלות לנו ולבנינו, פב"פ דבר ה' - היה די בגלות רד"ו שנה. ולע"ל שיתגלה פנימית התורה: כי עין בעין יראו כו' ונגלה כבוד ה' כו' - צריך כל אריכות החשך הזה, ברישא חשוכא. וכמ"ש; וישכם אברהם בבקר - שלהיות גלוי בחינת אברהם הוא בבקר אחר חשכת הלילה דוקא.
([72]כי הנה מ"ת היה גלוי שם הוי"ה, וכמ"ש[73]: ושמי הוי"ה לא נודעתי להם - רק במ"ת נאמר: אנכי הוי"ה כו'. אך לע"ל כתיב[74]: והיה הוי' לי לאלקים - שיהיה גלוי ממקום עליון יותר, עד דשם הוי' יהיה חשוב רק כאלקים, כמ"ש במ"א.
וזהו עיקר ענין גלוי שמו הגדול. וכנודע דבי"ג מדה"ר נאמר: הוי"ה הוי"ה, ופסיק טעמא כו' - כי שם הוי"ה הראשון הוא מה שלמעלה מהשתלשלות, ומשם יהיה הגילוי כו'. ע"כ מתעכב זמן רב והחשך גדול יותר כי יהיה אח"כ אור גדול יותר.
וזהו[75]: בית יעקב לכו ונלכה באור הוי"ה - פי' באור המאיר בשם הוי"ה, כמ"ש באד"ר (דק"ל).
וזהו ענין[76]: שמע ישראל הוי"ה כו' - ישראל דייקא. בשכמל"ו יעקב אמרו - והוא ענין יחודא עילאה[77] ויחודא תתאה[78] למהוי אחד באחד כו':
טו וביאור הענין, דלכאורה אינו מובן דאם ירידת יעקב למצרים הוא ענין המשכת הארת ח"ע בעלמין סתימין ועלמין דאתגליין כנ"ל -א"כ תמוה איך נק' זה בשם גלות מצרים, והלא כך צ"ל סדר השתלשלו' והתהוות העולמות, כמ"ש: כלם בחכמה עשית והיינו ע"י עשרה מאמרות כנ"ל, ואם כך הוא סדר הבריאה מה ענין זה לגלות ושעבוד?
אך הענין, כמ"ש במ"א ע"פ[79]: אני ישנה - שהגלות נמשל לשינה. כי ענין השינה היא שסותם עיניו ואינו רואה כלום. כך בגלות כתי': אותותנו לא ראינו - פי' אותותנו הוא בחי' אותיות התורה והתפלה, שהם בחי' המשכות מסוכ"ע בממכ"ע, אכן בגלות אין התגלות אור א"ס לעינינו - רק האותיות הם מסותרים נעלמים. אבל: ולבי ער - כי למעלה יש כל התגלות האורות.
משא"כ בזמן בהמ"ק הי' התגלות שכינה למטה ממש, והי' יורד אש שלמעלה לאכול הקרבן כו'. אבל בגלות העלמין מסתירים.
וזהו: הבאים מצרימה - שמלובשים השמות בהעלמין בבחי' הסתר והעלם כו', ולכן נק': שינה - שהגלוי אינו לעינינו. רק למעלה: ולבי ער. ולכן בגלות ג"כ נראה עולם כמנהגו נוהג.
אך באמת הוא[80]: עושה נפלאות גדולות לבדו- שהוא לבדו מכיר בהן הגם שאין נראה לעינינו:
טז ועוי"ל, דודאי אילו הי' הגלוי בהעלמין מבחי' ח"ע לא היו העלמין מסתירין ומעלימין כ"כ לעינינו. והראיה לזה, בהתנוצצו' הגאולה ע"י מרבע"ה, שהוא מבחי' הארת ח"ע, מיד נעשו אותות ומופתים לעין כל בשינוי הטבע כו'. ומשום שהדבור בטל לגבי ח"ע מקורו, וע"ד מאמר[81]: מי שאמר לשמן וידלוק כו'.
אך היינו בגילוי הארת ח"ע ממש, שזהו הנק' בחי': ישראל. משא"כ בגלות אז אין הגלוי בהעלמין מבחי' הח"ע ממש, שהוא מבחי' הנק' ישראל לי ראש, רק שנמשך בקיעת איזה הארה דרך מסך ולבוש. ובחי' זו נק': יעקב, ומבחי' זו מאיר בהעלמין להחיותם מאין ליש. ולכן העלמין הן מסתירין ומעלימין על הארה זו, ולא נודעה כי באה אל קרבנה.
ועל כן: אותותנו לא ראינו - לא ראינו דייקא - שבאמת גם עכשיו הכל בהשגחה פרטי' כמו בזמן ההוא. והכל כמו אותות ומופתי' ההם, רק שלא ראינו, שאין ניכר שום שינוי. והוא ע"ד: לעושה נפלאות גדולות לבדו - שאין בעל הנס מכיר בניסו, מפני שהעלמין מעלימין, וזהו בחי' הגלות ממש.
והסיבה לזה הוא מפני שאין הגלוי בהעלמין רק מבחי': בני ישראל, ובחי': יעקב - ולא בחי': ישראל שהוא ח"ע ממש.
והדוגמא לזה כמו עד"מ באיזו השכלה, הנה מי שמשיג עומק המושכל לאמתתו יוכל להלבישה בכמה מיני אותיו', אם באותיו' אלו או בדבורי' אחרים כפי שצריך לו, כך יוכל לשנות הצירופי'. משא"כ מי שאינו משיג לעומקה ממש, אע"פ שמשיג ענינה - לא יוכל לשנות הצירופים כלל, רק יגידה בצירופי' שקיבל.
וכמו עד"מ היודע לשון המשנה[82]: אלו כשירות בבהמה כו' - לא יוכל לומרה בצירופי' אחרים, רק יחזיר הלשון כמו שהוא ממש בלי תוס' ומגרעת. אבל מי שיודע פנימי' ותוך המכוון - יוכל לומר דיני המשנה בלשונות ודבורים אחרים כו'.
וזהו שאנו אומרים: יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. - פי' שהבקשה שיהי' הגלוי בהעלמין מבחי' שמו הגדול ממש, ועי"ז לא יסתירו העלמין כלל.
ועמ"ש בפ' חקת ע"פ: על כן יאמרו המושלים כו' ונחשב חשבונו של עולם)[83]:
יז ושרש הדברים הוא, כי הנה יש ישראל סבא וישראל זוטא. פי', כי ישראל, לי ראש - הוא בחי' חכמה. אך עצמיות ח"ע: חכים ולא בחכמה ידיעא - א"א להשיג. כי הוא כמו שהוא ית' לבדו הוא גם אילו לא ברא העולמות. רק בחי' נה"י דאבא מאירים להיות מקור לעולמות, ונעשים מוחין לז"א.
וענין נה"י הוא עד"מ: כליות יועצות איך להשפיע. ע' באגה"ק ד"ה להבין משל ומליצה. ובחי' נה"י דאבא נק': ישראל סבא. ופי': בני ישראל הבאים מצרימה - היינו המשכות מבחי' חכמה הנ"ל שנק' יש"ס[84] באותיות המחשבה, ולכן יעקב שהוא מבחי' אחוריים דאבא המתלבש בתבונה, נק': בן לישראל, זה שהוא יש"ס נה"י דאבא.
וז"ש בפ' ויגש: ואלה שמות בנ"י כו' יעקב ובניו - שיעקב עצמו בכלל בני ישראל יכונה. משום דהתם מיירי בענין ההמשכה מבחי' יש"ס הנמשך באותיות המחשבה, וע"כ לגבי בחי' יש"ס נקרא יעקב: בני ישראל כו'. והיא הירידה הראשונה דמצרימה, היינו בבחי' אותיות המחשבה, שנק' ג"כ מצרימה, שהם בחי' אותיות וכלים המגבילים האור כו'.
והירידה הב' הוא באותיות הדבור. והוא מ"ש בפ' שמות פעם ב': ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה. והדבור מקבל מבחי' ישראל זוטא.
כי הנה ישראל זוטא, היינו בחי' ז"א. כי הגם שז"א היינו ו"ק דאצי' חג"ת נה"י. אך כשהמוחין דאו"א נתלבשו בו - נק': ישראל, לי ראש. כי יש הפרש גדול בין כשהמוחין מאירים במדות או כשהם רק מדות לבד. עד"מ למטה התינוק נוח לכעוס, משא"כ מי שמדותיו בהשכל קשה לכעוס.
ולכך אומרים: אב הרחמן[85] שבחי' חכמה מקור הרחמים. (ועמש"ל ע"פ השמים כסאי בפירוש צדקה תרומ' כו'. וזהו מי כעמך ישראל גוי אחד כו') ולכן כשהמוחין מאירי' בז"א נק' ישראל. אך מ"מ: ישראל זוטא - כי הוא רק המשכ' מוחין במדו'. משא"כ ישראל סבא זהו נה"י דאבא עצמו עד"מ השכל עצמו.
והנה מבחי' ישראל זוטא שהוא ז"א נמשך בבחי' אותיות הדבור, כמשל הדבור שמקבל מהבל הלב שבו משכן המדות. וזהו ענין: ואלה שמות בנ"י הנאמר בפ' שמות - דקאי על ירידה הב', שהיא המשכת ז"א באותיות הדבור, וע"כ בחי' יעקב לא נק' בני ישראל, כי יעקב שהוא בחי' אחוריים דאבא אינו בן לישראל זוטא, אלא אח עד"מ. וז"ש: בנ"י הבאים מצרימה את יעקב - שהדבור מקבל מבחי' בני ישראל זוטא וגם מבחי' יעקב כו':