ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי.
ותרגומו: "בצלותי ובבעותי".
יש לדקדק הרבה: מהו לשון שכם אחד כו'?
וגם' מהו אשר לקחתי כו'' והלא לא מצינו שנלחם יעקב מלחמות כו'.
כתיב: "ששם עלו שבטים שבטי י"ה להודות לשם הוי'".
יש להבין מהו לשון עלו כו'?
והנה ביוסף כתיב: "ויוסף הורד מצרימה כו'".
אך הענין הוא עד"מ, כשקוראין לאיש נדיב לב: נדיב וחסדן, בכדי לעורר מדת הנדבנות שבלבו. הנה אין בזה התחדשות אמיתי. כ"א שהוציאו מן ההעלם שבלבו לגילוי.
והרי גם כשהוא בכעס ורוגז יכולים לעורר מדת החסד ורחמים. שיש בהעלם בלבבו. ואעפ"י שהכעס הוא על המבקש החסד. מ"מ, כשיקראהו בהכנעה שהוא רחמן וחסדן כו'. יפול הכעס ויתעורר ברחמים עליו.
והטעם הוא, לפי שאם לא היה גילוי החסד בהעלם בתחלה בלבבו. לא היה מועלת הקריאה וההתעוררות. בפרט כשהוא בהיפכו בכעס ורוגז כו'.
אך להיות כי בלבבו יש בהעלם כח טבע רחמנות וחסדים גם כשלא יבקשוהו כו'. לכך ע"י הבקשה וההתעוררות שיעוררו אותו. יעוררו את העלם הכח לבא לידי גילוי בלב. עד שיהפוך גם הכעס כו' וד"ל.
כמ"כ יובן ע"ד דוגמא במדות עליונות, שכולם בשם יקראו. כמ"ש להודות לשם הוי'. פי', כי עצמות אור א"ס ב"ה לאו מכל אלין מדות איהו כלל. והוא ג"כ למעלה משם הוי'.
רק ע"י בחי' העלאת מ"ן וקריאת שם מלמטה למעלה. באמרינו ברוך אתה הוי'. וכדומה בכל ההודאות ושבחים שהוא ית' רחמן וחסדן כו'. בזאת נעשה אתעדל"ע. שיהיה אור מדת חסד דאצי' נמשך ומתצמצם בשם הוי' של חסד, להאיר בכלי החסד שיקרא חסיד. בגילוי האור בכלי. להחיות רוח שפלים דבי"ע כו'. ובלתי הקריאה והעלאת מ"ן מלמטה. הרי אין העולמות תופסים מקום כלל לגבי עצמות האצילות.
וכידוע שהוא מגביהי לשבת משפילי לראות כו'. דמצד עצמות האורות אין שום שינוי כלל בין קודם שנברא העולם כו'. וכמ"ש אני הוי' לא שניתי כו'. ועד"מ אפי' באדם, החסד הגנוז בעצם בלב האדם. שהוא הגבה למעלה מבחי' השפעה מועטת שמתעורר בלבבו ע"י הקריאה ובקשה כו'. כש"כ שיובן למעלה, דשם ההעלם הוא בחי' ולאו מכל אלין מדות איהו כלל.
וזהו: "ששם עלו שבטים להודות כו'". פי' השבטים היו בחי' מרכבה, להיות מעוררים בהעלאת מ"ן, את הפנימיות של המדות דאצילות. וזהו לשון עלו. ע"י העלייה שלהם מלמטה למעלה. גרמו אתעדל"ע להיות האור נשפל בכלי כו'.
אך לאחר שנעשה אתעדל"ע. שפלות וירידה גדולה היא כמאמרז"ל במקום גדולתו כו'. כי אין ערוך כלל בין גדולתו העצמי. עם מה שהוא נק' גדול כשמתפשט בשם הוי' דחסד כו'.
וזהו: "ויוסף הורד". יוסף הוא בחי' צדיק ח"י עלמין דכניש כל נהורין עילאין. כי יוסף זהו בחי' יוסיף ה' שנית ידו. כמ"ש במד"ר ר"פ שמות. והיינו, שיהי' ההתעוררות של המדות נמשך למטה בכלים דאצי'. המגבילים האור. ונק' מצרימה ע"ש שמהכלים של המדות נמשך למטה שיהיה מצרים וגבולים. כמו שכתוב במ"א ע"פ זכור את יום השבת לקדשו. בפירוש אשר הוצאתיך מארץ מצרים.
ולכן הוא ירידה גדולה מאד. ונמצא מה שהיה עליי' לגבי השבטים כשקראום בשם הוי'. היא היתה ירידת יוסף. להקרות בשם סובב וממלא כו' וד"ל:
ב. וזהו ואני נתתי לך שכם אחד כו'. פי', כי שכם הוא הכתף,. שהוא בחי' אחוריים. וההשפעה להשרים הוא בבחי' אחוריים, כמאן דשדי בתר כתפי' כו'. ולכך נקראים: "אלקי' אחרים", ע"ש שמקבלים יניקתם מאחוריים דשם אלקים. וע"י תורה ומע"ט נעשה היחוד עליון דה' אלקים כו'. "ה' אחד ושמו אחד". דהיינו כידוע בענין יחו"ע ותתאה. שנגלה פנימית מקור כל החיים. וכמ"ש: "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". שהאור והוד שעל הארץ ושמים בבחי' מקיף וסובב מתגלה ונראה להשגת שכל כו'. ואז הוא בהיפוך, שהאין הוא העיקר והיש הוא הטפל. משא"כ עתה.
וזהו: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין כו'". פי', לא כמו שנראה לעין, היש עיקר כו'. והוא מפני שיתגלה מה שלמעלה מעין השגה. הנק': "סתימו דכל סתימין כו'". ואז כתיב: "אהפוך אל עמים שפה ברורה לעבדו שכם אחד". שפה ברורה - היינו בירור הרע מהטוב. ממה שנפל בשבירה בבחי' אחוריים להשרים כו'. ויעבדו שכם אחד. פי' שבחי' השכם והכתפיים. יהפך לאחד שהחיצוניות יבוטל אל הפנימית כו'. וד"ל.
והנה כתיב בשם ויפת: "ויקחו את השמלה על שכם שניהם כו'' וילכו אחורנית כו'". דהנה מ"ש: "אהפוך אל עמים שפה ברורה". אותן העמים הם בני שם ויפת. דוקא. ולא: "חם אבי כנען".
וכנזכר במדרש. דבאלף השביעי, יהיה שליש בנ"א כלין, ושני שלישי' ישארו כו'.
וביאור הדבר הוא מטעם הנ"ל, לפי שבחי' אחוריים יבורר מהרע בתכלית, ויהי' שכם אחד כו'. וחם להיותו נשרש בעומק הרע, שאין לו בירור בתכלית עד שיתעלה לאחד כו'. אי אפשר לתיקונו. כ"א בכלייה. כמ"ש: "באבוד רשעים כו'".
וכמ"ש במ"א, שיש גסות בקליפות שאין העלייה שלהם כ"א, האיבוד וכליון שלהם זהו תיקונם ועילויים. כמ"ש: "להשמדם עדי עד כו'".
אבל שם ויפת, יבוררו מבחי' אחוריים שלהם. וכמ"ש: וראו כל בשר". "ויבואו במערות צורים מפני פחד ה' וכו'".
וזהו שכתוב עליהם. שלקחו השמלה על שכם שניהם והלכו אחורנית כו' וד"ל.
וזהו: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי כו'".
ותחלה יש להבין ענין חרבי מהו? הלא לא נלחם מעולם כו'?
הנה כתיב: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם כו'". יש להבין מהו ענין חרב שיש לו שני פיות כו'? להיות כי סבת יניקת החיצונים באה משני דברים. הא', מצד התאוות רעות. שכנ"י משפילים עצמם בחלק הרע שבגופם. לימשך אחר האהבות רעות כו'. בזה מעוררים למעלה ג"כ מים הרעים של יניקת החיצונים. שיקבלו תוספת יניקה מהקדושה עליונה דאצי' כו'. הגם שהוא ית' מתנשא מימות עולם ורם על כל גוים כו'. מפני שיניקתם מבחי' אחוריים כמאן דשדי כו'.
אך באתעדל"ת. בהשפלת כנ"י לאהבות רעות כו'. גורמים למעלה ענין השפלות והירידה הגדולה להשפיע מותרות, הנק': "מים רעים" לגבי אמיתי' השפע מחסד עליון. הנק' מיין צלולים.
וע"ד שארז"ל בשבת ספ"ה:."בשעה שנשא שלמה את בת פרעה. ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בה שרטון". וכמ"ש מזה בזח"ג פ' פנחס דרנ"א סע"ב. ובפרדס ערך קנה:
והב', מהיפוך השפלות. אלא מן ההתנשאות וגסות, שבזה גורמים בחי': "אם תגביה כנשר". כמ"ש במ"א ע"פ: "ויאבק איש עמו" שמקבלים תוספת יניקה. ע"י חוצפא והתנשאות לבד. בלא טעם ודעת כו'.
והנה סבת ההתנשאות. באה להם מהתנשאות וגסות הרוח הגשמי דישראל מצד חומר גופם, כאשר יגבה לבבו ע"י העושר וכבוד. והגם שיודע היטב הפחיתות שלו, מתנשא בלא טעם ודעת כו'. ורוח אייתי רוח כו'. גורם להתעורר למעלה התנשאות החיצונים. לומר: "לי יאורי כו'" וכדומה "וחוצפא אפי' כלפי שמיא מהני כו'". ומקבלים תוספת יניקה עי"ז כו'. וכמ"ש: "אם תגביה כנשר כו'". ולזאת אמר וחרב פיפיות כו'. לעשות נקמה בגוים עובדי כוכבים. כי החרב שיש לו פיות חדים מב' צדדיו. הא' מלמעלה רומז על חיתוכו מה שלמעלה ממנו והפה השני שלמטה חותך מה שלמטה הימנו כו'. וזה רמז לב' מיני שפע החיצונים הנ"ל. דהיינו מה שמקבלים בבחי' הגבהה והתנשאות. שהוא בחי' כתר כו'. נפלה עטרת ראשינו כו'. חותך הפה העליון של החרב כו'. בלתי יוגבהו עוד כו'. וכמ"ש משם אורידך כו'. ומה שמקבלים מבחי' השפלות של החסד באהבות רעות כנ"ל חותך הפה התחתון ומפרידם מהקדושה כו' וד"ל:
ג. אמנם מהיכן נעשה חרב של ב' פיות, לחתוך יניקת החיצוני' ולהפרידם - לזה הוא אומר: "רוממות אל בגרונם". שמזה נעשה החרב פיפיות כו'.
להיות, כי עיקר תועלת החרב לחתוך הראש מן הגוף הוא. והיינו להפריד יניקת הלב והגוף מן המוח שבראש. וממילא ימות הגוף כו'.
לפי שיש שלשה שלוחי השפע מן המוח ללב. והמה הקנה והוושט והוורידין. הקנה - מביא לחלוחית המוח ללב ע"י הריאה. וגם גידי המוח מתפשטים ללב להחיות כו'. והוושט מביא המאכל לגוף להחיותו כו'. והוורידים מביאים תמצית חיות הדם מן הלב למוח מלמטה למעלה.
ונמצא, הוושט בחי' ממוצע בין הקנה והוורידין. להיות כי יש בו משניהם שהמאכל נעשה דם. שהוא שמעורב במים. ולחיזוק המוח נברר הדם והולך למוח מן הלב, ולחיזוק הלב חוזר מהמוח חלק המים והולך ללב.
ונמצא הכל מן המאכל' בין מלמעלה למטה, בין מלמטה למעלה כו'. וידוע דכל אבר לפי פעולתו כן הוא מזגו ותכונתו.
וא"כ, הוושט יש בו מהרכבת המוח והלב. משא"כ הקנה והוורידים. המה חלוקים בהרכבתם כו' וד"ל.
וכ"ז משל להבין איך שיש למעלה ג"כ ג' שלוחי השפע לחיצונים, לפרעה, עורף העליון כו'. ונקראים שר המשקים ושר הטבחים ושר האופים.
דהיינו הקנה הוא שר המשקים. להביא שפע החסדים מלמעלה למטה כו'. והוורידי' הם חמימות התאוות רעות, שמעלין מ"ן לעורר להם תוספת שפע בעורף כו'. וכן עד"ז שר האופים כלול משניהם.
היינו: "האמורי", לשון אמירה ודבור. שהדבור הוא מאותיות המחשבה והבל הלב. והרי הקול יוצא מן הקנה. מעורב מן הבל הלב. ומאותיות המחשבה שבמוח כו'. וזהו שאמר: "אשר לקחתי מיד האמורי", דוקא כו'. ולכך שר האופים תלה יוסף בפתרונו כו'. להיותו כולל כולם וד"ל.
ולזה הטעם, נמשל עיקר מקור החיצונים בשם כסיל. כי סימן לשטות מילין. וכמ"ש קול כסיל כו'. וברוב דברים לא יחדל פשע. פי' לא יפסוק שפע החיצונים הנק' פשע היפך שפע כו'. מפני רוב דברי הכסיל הנק' אמורי, שמרבה דברים כו'.
וזה בא להם מסיבת מחשבות זרות דישראל בתפלה. שעושים צירופי אותיות רעים במחשבתם. מזה יונק הרע להיות לו דיבור של שטותים הרבה כו'. וכן בהיפוך אנו רואים שמסבת ריבוי דברים בטלים כל היום. יתהוו מחשבות הזרות בתפלה כו'. והטעם הוא כנ"ל שהאמורי כלול מן המחשבה והבל הלב והכל א' כו' וד"ל.
וזהו: "ה' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים כו'". וכמ"ש: "אשר לקחתי מיד האמורי" כל שפע יניקתם הוא ע"י חרב פיפיות. שחותך הראש מן הגוף. ולא נמשך להם אותיות וצירופים כלל מאחר שנחתך הקנה כו'.
אך במה נעשה החרב הזה - "מרוממות אל בגרונם".
כי הנה את: "זה לעו"ז עשה האלקים". וכל מה שיש בקליפה, כבר הוקדם להיות כדוגמת זה ממש בקדושה העליונה. והיינו, שיש ג' שרים הנ"ל בקדושה:
הקנה: הוא קנה חכמה, דהיינו מה שניצוץ (האלקי) מעיין ושואב מים דאורייתא, שהיא מחכמה עילאה נפקת, נק' בשם: "קנה רוחני", להיות כי מחבר הוא הדבר הלכה להיות קבועה בלבבו היטב. וה"ז הקנה הגשמי שמביא המחשבה ללב. כן מביא הוא אותיות התורה ללבו כו'.
וכן עד"ז יש בתפלה, כשנתפס בלבבו ענין סוכ"ע, בחי' אלקות שלמעלה מהשתלשלות הנק': "רוממות אל", נק' ג"כ בשם קנה. שהרי הביא התבוננות שבמוח השגתו בהוי', סוכ"ע, בתוך לבבו.
וכמ"ש: "והשבות אל לבבך כו'". השבה זו מלמעלה למטה היא. וכמ"ש בזהר: "נודע בשערים כו'. כל חד לפום דמשער בלביה כו'". והיינו כשהלב ירגיש בהתפעלות מהדבר התבוננות כו'. וכ"ז נק': "שר המשקים דקדושה".
והוורידי' הוא בחי': "רב טבחים, ותרגומו: רב קטולייא כו'". דהיינו, מבחי' הסתלקות מלמטה למעלה, כטבע האש היפך טבע המים כו'. והוא, ההתלהבות בלב ברשפי אש התשוקה בתפלה, שבא מרתיחת הדמים שבגוף. ואז ע"י התלהבות זו הולכת השפע מלמטה למעלה להשגת הנשמה אלקי'. שתתחזק עי"ז ביתר שאת כו'. כמו הוורידים גשמיים כנ"ל.
ולכך נק': "רב קטולייא", להיות שהוא העיקר בהריגת תאוות חומר הגוף, שהרי הדמים שבגוף מסכימים ג"כ בתשוקה והתלהבות זו לאלקות כו'. משא"כ בשר המשקים, שאין לגוף החומרי חלק בהרגשת לבבו ברוחניות התבוננות כו' וד"ל.
ושר האופים: הוא הדיבור דוקא בד"ת. שהתורה נק' לחם ומאכל נעשה דם וכו'. וע"ז נאמר: "אכלתי יערי כו'". וישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כו'.
והנה התפלה שבלב הוא שורש למעשה העבודה כל היום כידוע. וא"כ בבחי' שר המשקים שנתפס בלבבו כו'. הוא שורש לבחי' המשכו' אלקות מלמעלה למטה ברמ"ח מ"ע. וע"י שר הטבחים בהתלהבות כו' הוא סור מרע כל היום משס"ה ל"ת כו'. והמה הב' פיות של החרב לעשות נקמה בגוים כו'. כי כאשר נתגברו בקדושה ג' שרים אלו מפנימי' חכ"ע דאצי', ע"י שר המשקים מחכמה כו'. בזאת לא נמשך כ"כ מותרות לעורף דכתר זה ע"י ג' שרי פרעה. אדרבה נתברר מהם הרע ונהפך לטוב ויתפרדו כל פועלי כו'. כי רוממות אל שבגרון דקדושה, חרב פיפיות הוא לג' שרי פרעה להפרידם בפה העליון ע"י מ"ע ובפה התחתון ע"י ל"ת וכנ"ל:
ד. וזהו: "ויוסף הורד מצרימה", יוסף העליון הנ"ל, והוא הנק': "רוממות אל", הורד בגרון ומצר דקדושה, בכדי לברר ולהפריד יניקת פרעה שיונק ע"י ג' שריו כנ"ל.
ובתחלה נמכר לעבד כו' לשר הטבחי' כו'. ולהיות כי מרכבה דיוסף הי' הגבה מאד נעלה באצי' עצמו כנ"ל, א"כ בירר בחי' האחוריי' דעורף העליון באצי'. ולכך אמר: "ואני נתתי לך דוקא שכם אחד על אחיך", פי', שהשכם בחי' אחוריי', שבירר יוסף הי' שורש ומקור לבירור השבטים למטה בבי"ע, וזהו: "על אחיך" וד"ל.
והוא מפני אשר כבר לקחתי בצלותי שהוא חרבי, חרב לה' בב' פיות ע"י רוממות אל בגרונם כנ"ל.
וידוע דגופא וברית חשיב חד כו'. לכך בתפלה דיעקב הי' ממילא כח ועוז ליוסף לעשות כל אלה וד"ל.
ועתה יש להבין ענין: בקשתי - בבעותי. כי בקשתי הוא ג"כ לשון בקשה מלבד שהוא ענין קשת כפשוטו, והוא ענין הבקשות שבשמו"ע.
ופי': "בחרבי", היינו ק"ש. כי רמ"ח תיבין דק"ש הוא רומחא וחרבא כו' ליקח מיד האמורי. וכן הדבור עליון בד"ת הוא המנגד קליפת אמורי דבור דקליפה.
וע"ז נאמר: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום כו', כי הוא אמר ויהי כו'". ויש להבין מה זו נתינת טעם לביטול ריבוי המחשבות: "כי הוא אמר ויהי כו'"?
אך הנה אומרו לשון: "רבות מחשבות", משמע שעיקר החסרון הוא לפי שהם בריבוי צירופים ולא מחשבה אחת לבד כו'.
וביאור הדבר. הנה נודע דריבוי ההשתלשלות דבי"ע באה מסבת ריבוי הצירופים שונים דאותיות עליונים, הנק' כלים כו'. וקודם שירדו כל כך בצירופים הרבה היה רק מחשבה א' לבד בצירוף אחד.
וכמשל אדם התופס במחשבתו דבר א' שהוא מקיפו במחשבה א' לבד כו', וכשבא לחשוב באיכות פרטיי' יתהוו צירופים רבים במחשבתו כו'. וכמ"ש במ"א בארוכה.
ומסבת ריבוי הצירופים באותיות עליונים, נשתלשל עוד למטה מטה, עד שיש אחיזה ויניקה גם לחיצונים כו' כידוע.
ואמנם במה ש:"אמר ויהי", במחשבה אחת, כמו קודם שירד להתצמצם כו', בזאת: "הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים כו'".
וזהו: "עצת ה' היא תקום", המה כנ"י פנימי' האותיות כו', ומחשבות עכו"ם יפלו כו' וד"ל.
וזהו ברמ"ח תיבין דק"ש שישראל מייחדים בכל יום, ובד"ת שלהם מקיימים דבר ה' לעולם הפנימי', ובחי' האחוריים דאמורי, יבוטלו ויתפרדו כו'. וזהו בחרבי דק"ש וד"ת שהוא המנגד לאמורי.
אך להשפיל קליפות שבהעלם גדול, שלא נמשכו בדיבור בגילוי כו' - אין החרב מועיל לזה, כי החרב לא יהרג כ"א הקרוב ולא את הרחוק ונעלם כו'. לזה הוא תועלת הקשת, שיזרוק חץ על הרחוק ויהרגנו כו'.
וענין המשיכה בקשת הוא, כדי שיהיה נזרק החץ יותר למרחוק כו'. וכ"ז משל להפרש התפלה בצלותי לבקשה הנק' בעותי.
כי צלותא הוא ענין הדביקות וההתקרבות לה' במס"נ בק"ש ושמו"ע. אך הבקשות שבשמו"ע הם יותר נעלים הרבה, לפי שע"י הבקשה ותחנונים הוא בא מתחלה לשפלות עצום, וכל שמראה יותר שפלות והכנעה דהיינו ענין גודל הרחמים אשר עליו, בזאת יעורר ביותר ר"ר העליונים מקור כל המקיפים עליונים כידוע, שנדחה מפניהם כל חושך וכחשיכה כאורה כו'. כי גם המקיפים דקליפות מתבטלים כו' וד"ל.
וסיבת עוצם התעוררות רחמים הרבים אינו אלא לפי ערך הקטנות וההכנעה שהראה בבקשתו כו'. וה"ז כמשל משיכת היתר שבקשת כל שימשכנו להלאה יותר, יותר תהי' כח הזריקה הרחק מאד, עד אבוד גם הנעלמים והנסתרים שבקליפה, הנק' חשך ענן וערפל ואופל. וד"ל: