ביאור ע"פ שוש אשיש

ולתוספת ביאור להבין ענין השופר, צריך להקדים תחלה ענין ממלא וסובב. כי לכאורה אינו מובן מאחר שפי' סובב אין פירושו שסובב ומקיף מלמעלה, אלא שהוא נמצא למטה כמו למעלה, רק שההפרש הוא בבחי' העלם ובבחי' גילוי, וכמ"ש במ"א - א"כ איך יתקרב אל השכל מה שנודע שיש רבוא רבבות בחי', בחי' ומדרגות וצמצומים רבים ושונים עד שבא מבחי' סובב שהוא בבחי' ההעלם לבחי' ממלא שהוא בחי' גילוי, מאחר שהכל במקום א' ואין ביניהם ריחוק מקום, וכלום חסר רק יציאה מההעלם אל הגילוי, ואיך שייך לומר כ"כ רבוא רבבות מדרגות וצמצומים רבים ושונים עד אין קץ ותכלית כנודע.

אך הענין יובן, עד"מ: מבשרי אחזה - שנראה בחוש באדם הגשמי שיש לו שכל וחכמה להשכיל כל דבר אשר יעשה, ולפי מה שהסכימה חכמתו כך נוטה רצונו לעשות הדבר ההוא שחייבה חכמתו, שכמו שחייבה חכמתו לדבר ההוא, כך יש לו רצון ותשוקה לאותו דבר. שהחכמה מנהגת את הרצון כנודע. וע"פ הרצון מחשב ומהרהר איך לגמור מה שעלה ברצונו. שפעולת הדבר אינה נגמרת אלא ע"י הרהור אותיות מחשבתו, שאותיות הללו הן למטה ממדרגת הרצון כנודע.

והנה מקום משכן השכל הוא במוח, וכן משכן הרצון הוא ג"כ במוח, וגם הרהור אותיות המחשבה הוא מהרהר ומחשב במוח - הרי שבמוח א' יש בו ג' מיני התלבשות: שמתחלה מתלבש בחכמה, והחכמה מתלבשת ברצון, והרצון מתלבש באותיות המחשבה. והכל במקום א' הוא, המוח - הרי שמצינו כמה בחינות והשתלשלות מעילה לעילה במקום א'.

והטעם הוא - לפי שהתלבושת דבר רוחני אינו דומה לדבר גשמי, כי הדבר הגשמי הוא תופס מקום, והעליון שמתלבש בתחתון נעשה התחתון למטה ממנו בריחוק מקום, משא"כ הרוחני אינו תופס מקום מצד עצמו, רק שנתפס ונקלט בגדר ובחינת מקום - שהמקום ההוא אינו אלא כלי ומשכן להשראת הרוחני בו. ולכן יכול להיות השראת כמה מיני כחות והתלבשות במקום א'.

ומזה יובן למעלה למשכיל איך כמה מיני צמצומים והשתלשלות והתלבשות המדרגות רבות במאד באור א"ס ב"ה במקום א' ממש, ובאמת הוא ית' מקומו של עולם ואין העולם מקומו.

ועוד יובן יותר ע"פ משל אחר מכח השכל המתלבש במעשה: כגון מעשה הכתב שהיד כותבת מה שעלה בשכלו, והרי מלובש שם כח השכל, וגם אותיות המחשבה שהרי עכ"פ צריך להרהר באותיות המחשבה לכתוב אותיות הכתב. וגם יש לו איזה תשוקה בשעה שכותב. וגם כח העשיה הוא כח היד הכותבת. נמצא שיש כאן ארבעה מיני התלבשות וצמצומים: שכל ומחשבה ומדות ומעשה.

וד' בחינות צמצומים והתלבשות אלו יש ג"כ בדבור האדם, שמדבר מה שחייבה חכמתו, ומחשב האותיות אשר מדבר בהם, ויש לו רצון ותשוקה לדבר ההוא אשר ידבר.

והנה ד' צמצומים אלו הן מה שנרגשים לפי שכלנו, שאין אנו מרגישים רק ד' מיני צמצומים, כנגד ד' אותיות שם הוי'. דהיינו הצמצומים שהן בבחי' ההשתלשלות מחכמה ולמטה. אבל באמת יש רבוא רבבות מדרגות וצמצומים למעלה מן ההשתלשלות עד שיהי' יכול להיות התהוות בחי' הוי.' כי להיות התהוות והתלבשות אור א"ס ב"ה בחכמה הוא יותר צמצום, ממה שנתצמצמה החכמה להתלבש במדות והמדות במחשבה כו' כנודע.

וגם מצינו התלבשות משני הפכים בנושא א', כגון אהבה וכעס ששניהם בלב. וגם לפעמים הם ברגע א' כגון אב המכה את בנו בכעס מחמת אהבתו אותו ורוצה בתקנתו והאהבה והכעס שבלב הם מלובשים גם שניהם ביד האב המכה את בנו.

הכלל העולה, שמצינו בחוש כמה מיני התלבשות במקום א', ואף התכללות שני הפכים בנושא אחד והתבלשותן במקום אחד כנ"ל:

ב ומכל זה יובן ג"כ באור א"ס ב"ה. כי הנה הצמצום ומקום פנוי וחלל הוא באור א"ס ב"ה, דהיינו באור ושפע הנשפע ממנו להיות בחי' גילוי, ולא בא"ס ב"ה עצמו ח"ו כנודע. והיינו שנתצמצם הזיו וההשפעה שלא להיות גילוי אלא דרך קו וחוט. ומה שאינו בא לידי גילוי נק' סובב, שהגם שהוא נמצא למטה הוא בבחי' העלם ולא בבחי' גילוי.

(ועד"ז אמרו בת"ז: וכד אנת תסתלק מינייהו כו' - דאין הפי' כפשוטו כהסתלקות הדבר ממקום זה למקום עליון, מאחר שהוא ית' אינו בגדר מקום. אלא הפי' שנעשה האור בבחי' העלם מהם ואינו מתגלה בהכלים דע"ס. וכמו ע"ס דאצילות, מאיר אור א"ס בגילוי רב עד דאיהו וגרמוהי חד, משא"כ בע"ס דבריאה אין הגילוי עד"ז. וזהו ענין הסילוק וההעלם. וכ"ז אינו בגדר מקום. ונמצא ענין הסתלקות והתפשטות זו אינו כפשוטו לומר שנסתלק ואינו נמצא עוד במקום זה, דלא שייך כלל לומר כן באור א"ס ב"ה, אלא הוא רק ענין העלם וגילוי.

וקצת משל לזה הוא כמו ענין גילוי כח הראיה בעין. והנה כשסותם העין ואין מתגלה כח הראיה לראות - אין הענין שנסתלק כח הראיה מהעין, כי באמת ישנו נמצא בהעין, רק שאין מתגלה כחו. ועד"ז הוא ענין העלם וגילוי שמתגלה האור בהכלים והעולמות או שאינו מתגלה בהן.

והעלם זה הוא לגבי הכלים והעולמות, משא"כ לגבי האור עצמו אין שום שינוי. וכ"ש במהותו ועצמותו ית' שלמעלה מעלה מבחי' האור והגילוי. ועמ"ש בד"ה שחורה אני ונאוה בענין ישת חשך סתרו.

[ועיין בזהר פרשה אחרי דף ע"ג ע"א בענין קוב"ה סתים וגליא כו'. ועמ"ש מזה בד"ה כי קרוב אליך הדבר]).

ולהסביר הענין, איך הוא נמצא למטה מאחר שאינו מתגלה. הענין הוא: כי הנה נודע שנשמת משה רבינו עליו השלום היתה מבחינת אצילות, וכן נשמת אברהם. והיינו שבמשה רבע"ה ובאברהם היה מאיר בהם אצילות בבחינת גילוי למטה. הרי שנמצא גם למטה בחי' אצילות. וכמ"ש בגלגולים פ"כ ג"כ: שיש בחינת אצילות גם בעשיה.

והנה מצד אור האצילות עצמו אין מניעה, שאילו היה משה ואברהם גם היום פה עמנו, היה אור האצילות מתגלה בהם, רק שבדור הזה אין גילוי אור האצילות למטה. אבל מ"מ מוכרח להיות שבמציאות יש אור אצילות למטה ג"כ, אלא שאינו מתגלה בדורנו זה.

וכן שלמה דכתיב ביה: ויחכם מכל האדם וידבר שלשת אלפים משל - והרי נגלה אליו חכמה גדולה כ"כ, הגם שגם הוא היה בעוה"ז בבחי' עשיה - הרי שמציאות החכמה היא גם למטה בעוה"ז, ולכן היתה נגלית לשלמה, אלא שנעלמה מעין כל חי זולתו.

וכן עד"ז יש מציאות נבואה גם בעוה"ז, רק שבנביאים היתה בבחי' גילוי, שהנבואה היתה מתגלה בהם, לפי שהיה בהם כח לקבל. ועכשיו המניעה מצד המקבלים. אבל מצד האור והשפע אין מונע, שבמציאות יש האור והשפע גם היום, רק שאינו נגלה ונראה אלא לפי ערך כח המקבלים:

והנה מכל זה יובן למעלה בחי' סובב. כי פי' סובב הוא מה שאינו בא לידי גילוי כנ"ל. וחכמת שלמה לגבי ערכנו נקרא בחי' סובב. וכן בחי' מדבר לגבי בחי' בע"ח נקרא סובב, שאין בחינת מדבר מתגלה בבחי' בע"ח, שנתצמצמה ההארה עד שאין בו אלא בחי' בע"ח ולא מדבר, והיינו לפי שבחי' מדבר ישנה במציאות גם בעוה"ז, אלא מפני שבבע"ח נתצמצם ואינו נראה ונגלה הרי בחי' זו לגבי דידהו בחי' סובב, שאינו מתגלה. ובבחי' צומח נתצמצמה ההארה יותר, עד שאין בה אפי' בחי' בע"ח. ובדומם מתצמצמת ההארה יותר.

וכל אלו הד' צמצומים שבדצח"מ, היינו שירדה ונתמעטה ההארה מדרגה אחר מדרגה. והכל בבחי' ההארה והגילוי שנתגלה באדם בבחי' מדבר, ירד ונתמעט בבע"ח, והגילוי שנתגלה בבע"ח ירד ונתמעט בצומח. שהרי הבע"ח מרגישים כאב בחתיכת אבר מהם מפני שיש בהם גילוי החיות. משא"כ הצומח. וכן גילוי המתגלה בצומח ירד ונתמעט בדומם.

ולפי שאין הצמצום אלא בבחי' מיעוט הגילוי ולא שאינה במציאות כלל, כי הרי באדם מתגלה בחי' מדבר, אע"פ שהוא במקום א' עם הדצ"ח - לכך נק' בחי' מדבר לגבי בע"ח בחי' סובב. וכן חכמת שלמה לגבי ערכנו, וכן מדרגת הנבואה. שאלו היה מרע"ה וכל הנביאים פה עמנו היום היתה הנבואה מתגלה בהם.

נמצא שאינו חסר רק הגילוי, אבל מצד אור הנבואה בעצמו אין מונע, לכך נקרא בחינת סובב כו'.

ומזה יובן שכל מיני הצמצומים והשתלשלות היו באור וגילוי לבד, ולכך כולם הם במקום א' ג"כ וכנ"ל:

ג ומעתה צריך להבין ענין השופר. ומתחלה יבואר ענין המצות של כל השנה. והוא, כי הנה במצות מלובש עונג העליון ב"ה אשר עד אין קץ, כנודע שיש עונג למעלה מעונג. כי: אין לך עשב כו', וגבוה מעל גבוה כו', ומעדן התחתון נעשה גן לעדן העליון דבריאה, ועדן דבריאה שהוא חכמה דמל' דאצילות שהיא בחי' עדן לבחינת הגן דבריאה היא בחי' גן לעדן דאצילות, שהיא חכמה דאצילות עצמה.

(וכמ"ש בזהר פ' ויקהל דר"י ע"ב, ופ' חקת דקפ"ב סע"ב, וע' באדר"ז דרצ"ו ריש ע"א)

ועונג העליון הוא למעלה מעלה מבחי' חכמה דאצילות, שהיא בחינת כתר, ושם תר"ך עמודי אור. כמו עמוד המחבר עליון עם התחתון, כמו שני עמודי התוך אשר הבית נשען עליו דגבי שמשון - כך נמשך תר"ך עמודי אור מכתר עליון להתלבש במצות, ששרשם ועיקרם הוא במל' מצות המלך.

והיינו מפני ששרש ומקור המצות הוא בבחי' הכתר, שהוא רצון העליון ושם מלובש עונג העליון: נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני. ועונג זה הוא מלובש ג"כ בסוף המעשה, כשנעשה רצוני, דהיינו במצות המלך, כי עיקר המצות הוא במל'.

ולכן אמרו בגמרא: מצות צריכות כוונה לצאת י"ח, ואפי' בק"ש, איתא בפע"ח, שקודם ק"ש יכוין לצאת י"ח. שעם היות שענין הק"ש: אחד ואהבת, הם דברי אמת מצד עצמן - מ"מ לא די במה שקורא בהם מצד שרוצה לדבר דברי אמת, אלא שצריך לדבר בם כדי לקיים מצות המלך שצונו בכך, וכדי לעשות רצונו. ובזה ממשיך רצון העליון ב"ה ועונג המלובש בו במלכות. [ובאם לאו - אינו ממשיך כלום כמ"ש מזה בד"ה ועתה יגדל נא כח] והן הם תר"ך עמודי אור תרי"ג מצות דאורייתא ושבע מצות דרבנן כנודע, המחברים רצון העליון ברוך הוא במל':

והנה רצון העליון ב"ה שהוא בחי' כתר נק': גלגלתא דחפיא על מוחא, שהוא למעלה מעלה מבחי' חכמה מוחא.

אך הנה עדיין צריך ביאור, שהקושיא מפורסמת ומבואר בע"ח שכ"ב פ"ה: שהרי אנו רואים בחוש באדם הגשמי, שהגלגלת היא רק עצם החופף על הראש, שחיותו מועט. והמוח הוא משכן כללות החיות של האדם. ואם ניקב קרום של מוח - טרפה, שהחיות מסתלק בנקב בעלמא. משא"כ בגלגלת אינו טרפה כ"א בנתרוצץ רוב העצם, לפי שאין החיות תלוי בו כ"כ. ולמה גדלה וגבהה מעלת הגלגלתא על המוחא.

אך הענין הוא, כי הן אמת כי מעלת המוח היא גדולה מאד, שהמוח הוא עיקר החיות, והוא בבחי' פנימית, משא"כ הגלגלת היא רק בחי' חיצוניות לבד. אבל מ"מ היא כלי ומשכן להשראת ענג העליון ב"ה יותר מבחי' חכמה.

והענין. כי הנה ענג העליון אינו בא לידי התלבשות בבחי' פנימי', רק נשאר בבחי' מקיף מלמעלה, ושורה בבחי' חיצוני' הכלים. ולכן עצם הגלגלת שהוא בחי' חיצוני' הכלי, הוא יותר מוכן להיות כלי ומשכן להשראת המקיף שעליו.

[וע' בע"ח שכ"ב ספ"ו: אור רוחני מקיף עליו. וע' בזהר פ' אמור דצ"ו סע"ב גבי רישא וגולגלתא ובפי' המק"מ שם, וכמ"ש מזה במ"א]

וכמ"כ יובן באדם ג"כ. כי הנה לא כל הנשמה מלובשת באדם, רק הארה ממנה, ומה שבא לידי התלבשות - מלובשת במוח בבחי' פנימית. ועצם הנשמה שהוא בבחי' מקיף - שורה ומקיף על הגלגלת.

ומזה יובן ג"כ ברצון, שהרצון אין בו גילוי התענוג בבחי' פנימי', רק הוא בבחי' חיצוני', אלא ששם שורה התענוג בבחי' השראה ומקיף בלבד: נח"ר לפני שאמרתי כו' - ועונג זה השורה ומקיף בבחי' רצון העליון ב"ה, הוא הנמשך ע"י המצות:

ובזה יובן ההפרש שבין מצות השופר שבר"ה ובין מצות של כל השנה. כי הנה בר"ה ועשי"ת: דרשו ה' בהמצאו, כתיב - שהוא זמן תיקון כל הפגמים וחסרונות, שחיסר איזה מצוה או שקיצר בעבודתה. ותיקון הפגמים והחסרונות לא די בהמשכה חיצוניות כמו המשכת מצות של כל השנה, שהן רצון העליון שהוא בבחי' חיצונית, ואינו אלא כלי ומשכן להשראת עונג העליון ששורה ומקיף עליו מלמעלה.

וכנודע מענין נהר שנחרב ויבש - שצריך לחפור בעומק יותר כו'. וע"ז באה מצות השופר: גנוחי גנח, וילולי יליל - לעורר י"ג מדות הרחמים, שהן י"ג ת"ד, מותרי מוחין, ומוחין היינו בחי' פנימיות.

הגם שהי"ג ת"ד הן המשכות שנמשכו למטה מבחינת הגלגלתא, מ"מ להיות שרשם מבחי' מוחין, מו"ס - לכך הם תיקונין, לתקן בחי' חיצוניות הגלגלתא. כי במו"ס מלובש עונג העליון בבחינת פנימיות, ולא בבחינת הארה בלבד כבמוחין שבראש.

כי המוחין שבראש עד"מ הן הבאין לידי גילוי שכל והבנה בטעם ודעת המושג ומובן, ואין שם גילוי עונג כ"א בבחינת הארה בלבד, שכשמשכיל על דבר נופל לו תענוג. משא"כ מו"ס היא בחי': שתוק כך עלה במחשבה - שלא ניתנה להשכיל ולהשיג הטעם והדעת, מחמת שהיא עצם אחד עם התענוג המלובש בה ולא יפרדו.

[והתענוג ההוא הוא בבחינת פנימיות התענוג. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ אני ה' אלקיכם דפ' ציצית.

וגם יובן זה ע"ד מ"ש בפע"ח שער הק"ש פט"ו: דפנימית אבא הוא חשוב כמו עתיק כו' ע"ש.

וכ"כ הרמ"ז פ' ואתחנן (בדף ר"ס ע"ב) ובהגהת מהר"ן באוצ"ח (דל"ח ע"א) בדרוש עתיק איתא דהיינו כמו פנימית עתיק. וכ"מ בפע"ח שם בהדיא. וכ"כ ג"כ הרמ"ז בפ' כי תצא (בדף רע"ו ע"ב) בשם הפע"ח, וכללי הח"ו סי' ס"ג: דפנימית אבא הוא חשוב כפנימית דעתיק, ע"ש. ובפ' בא (ד"מ) בד"ה זמין איהו: ובתוך פנימיותו כו'.

וי"ל דכש"כ מו"ס מקור ושרש דבחי' אבא, שע"ז איתא באדר"ז: (דר"צ ריש ע"א) והאי עדן דהיינו אבא אתמשך מעדן עילאה סתימאה דכל סתימין ע"ש. ולכן המשכה זו היא למעלה מההמשכה שע"י המצות של כל השנה שהוא מבחי' א"א גולגלתא כו' כנ"ל]

והמשכת ענג זה נמשך בר"ה ע"י השופר: גנוחי גנח וילולי יליל. ומחמת זה נמשך תיקון כל הפגמים בעשי"ת הבאים אחר ר"ה. ולכן בשופר יש חרדה כי המשכה זו היא ממו"ס, אשר שם נמשך גבורות דעתיק ומתלבשות במו"ס כנודע:

ד ועתה נבא לביאור הפסוקים:

שוש אשיש בהוי' - היינו המשכת עונג העליון מרצון למל', שנמשך דרך בחי' הוי' שהן י"ס דאצילות.

[וע' באד"ר דקל"ג א'. וע' עוד בזהר תרומה דקל"ז א' גבי ישיש מסטרא דאור קדמאה דלא אשתכח ביה דינא כלל].

תגל נפשי באלקי - היא בחי' השופר, שהוא בחי' אלקי בחי' גבורות וצמצומים, שהמשכות פנימי' הן בגבורות וצמצומים: וגבורתך ידברו.

[ועמ"ש מזה בביאור ע"פ קול דודי כו' גבי פסח בענין מאי פירות מצות. וע' בזהר ח"ג דרל"ט סע"א וע"ב ודרס"ז ב']

כי הלבישני בגדי ישע - פי' ישע ש"ע נהורין בתוס' יו"ד המורה על העתיד, דהיינו ש"ע נהורין שיהי' לעתיד לימות המשיח, כי יש כמה בחי' בש"ע נהורין כו'.

[ע' בפי' הרמ"ז בזהר ר"פ שמיני, ובפ' בראשית על דף ד' וסע"ב בההיא שעתא ארח כו'. ועמ"ש בד"ה בכ"ה בכסליו בענין וכובע ישועה בראשו באגה"ק ע"פ וילבש צדקה כו']

וש"ע נהורין אלו הן למעלה מעלה מן ההשתלשלות. ותרגום של וישע ה' אל הבל - והוה רעוא מן קדם ה'. רעוא בחי' רצון העליון, והלבישני להמשיך את נפש האדם ג"כ למעלה מן ההשתלשלות.

ומעיל צדקה יעטני - מעיל הוא לבוש כמו שאר לבושין, אלא שבשוליו יש זגין ורמונים להשמיע קול. וכך הצדקה היא בחינת לבוש כמו שאר מצות שהם בחינת לבושים, אלא שמעלה זו יתירה בצדקה שהיא מהדברים שאוכלים פירותיהן בעולם הזה ג"כ, והן בחינת זגים ורמונים כו'.

והטעם כי נעוץ תחלתן בסופן דווקא, והיינו בצדקה שהיא במל'. וגם להיות כי המל' היא בחי' דל, דלית לה מגרמה כלום. והחיות הנמשך בה בבחינת גילוי היא בחי' השמעת קול ההמשכה שאפי' במקום דלית מגרמה כלום נמשך חיות.

[וע' בזהר פ' פקודי (דרל"א ע"א) מענין ונשמע קולו כו' ובמק"מ שם, ובזהר בראשית (דף נ' ע"ב) ובפ' ויגש (דר"ט סע"ב ודר"י ריש ע"א) ובמק"מ שם.

ועוי"ל בעבודה, ענין בגדי ישע ומעיל צדקה הם ב' בחי' לבושים המבואר במ"א בפסוק: כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה. דהיינו לבושי המדות של הנפש שנק' לבושי הגוף, ולבושי הג"ר ראיה ושמיעה לאסתכלא ביקרא כו'. וכן מבואר בזוהר פ' יתרו: (דף צ' ע"ב) מהו בגדי ישע כו' ישע אסתכלותא הוא.

וזהו הנמשך ע"י התשובה שעי"ז: תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע - לבושי הראש, וכענין: וכובע ישועה בראשו. וע"י קיום שאר המצות נמשך בחי' לבושי הגוף. וזהו ענין ומעיל צדקה כו'. וע' מזה בד"ה אסרי לגפן]

כחתן יכהן פאר - היינו ת"ת דאימא שנעשה כתר לז"א [ויסוד דאימא מסתיים בחזה דז"א שהוא ת"ת דז"א] יכהן - היינו המשכת החסדים שהיא תורה שבכתב כו' בבחי' פנימית

[ועמ"ש עוד מענין כחתן יכהן פאר בפ' צו בד"ה להבין ענין משמח חתן כו']

וככלה תעדה כליה - תתעדה בכליה לא נאמר אלא תעדה כליה, כי כליה הם הצדיקים. [ע' בזהר פ' בלק דקצ"ט ע"ב, וע' בזהר ויחי דרמ"ו סע"ב ודרמ"ב ע"א ובפ' פקודי דרל"ח ע"א] כמו האבות הן הן המרכבה בבחי' ביטול אליו ית'. והם כלים ומשכן לשכינה השורה עליהם, והכלה היא השכינה שתעדה אותם בעטרות: שצדיקים יושבין בג"ע ועטרותיהן בראשיהן, והיינו בחי' מקיפים. [ועמ"ש בד"ה אלה פקודי בענין משכן העדות]

והכוונה, שכמו החתן יכהן פאר, המשכת פנימית בעסק התורה, והכלה תעדה כליה - בבחי' המצות במקיפים. כן שוש אשיש בהוי' המשכת עונג העליון, להיות: תגל נפשי באלקי - בחי' פנימית. וכי הלבישני בגדי ישע בבחי' מקיפים דלעתיד, והכל מבחי' ענג העליון כנ"ל.

[והיינו שיש כמה בחי' זו למעלה מזו במדרגת הלבושים הנעשים ממעשה המצות. וכמ"ש בד"ה ועשית בגדי קדש כו'. וכן בבחי' פנימיות הנמשך ע"י עסק התורה. ועמ"ש בביאור ע"פ אני הוי' אלקיכם דפ' ציצית, בענין בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה כו' ע"ש.

ועכשיו ההמשכה בג"ע, ע"י התורה ומצות - פנימיים ומקיפים הוא מבחי' זו"נ דאצי', שזהו ענין כחתן כו' וככלה תעדה כו'. ולעתיד יומשך המשכת פנימי' מבחי' מו"ס דעתיקא ומקיפים דכתר דא"א. וע"ז אמר: שוש אשיש כו' תגל נפשי כו' כי הלבישני כו' כנ"ל.

ועמ"ש במ"א בביאור ע"פ כי על כל כבוד חופה דלשם נתבאר פי' וענין שת"ת דאימא נעשה כתר לז"א, ושעד"ז יש בחי' עליונה יותר הנמשך מכתר ומו"ס. וזהו ענין שוש כו' ותגל כו' כחתן כו'. ועמ"ש במ"א בביאור ע"פ ונאוה כו' כיריעות שלמה.

וביאור הענין דהנה מבואר במ"א בד"ה שיר השירים. בפי': מצהלות חתנים - לשון רבים, כי הנה התורה נק' חתן, וכדי להיות המשכת אור א"ס ב"ה בתורה שלפנינו יש דרך כלל ב' בחי' חות דרגא כו'. ע"ש באריכות.

אכן לעתיד יהיה הגילוי למטה כמו למעלה, נמצא שבחי' חות דרגא הא' יתגלה ג"כ למטה ממש. וזהו ענין וארשתיך לי וכמ"ש מזה בפ' במדבר. ונתבאר מזה לקמן סד"ה להבין מ"ש ביום השמיני עצרת.

ועד"ז יובן פי' שוש אשיש בהוי' כו' כחתן יכהן כו'. ופי' שעכשיו ההמשכה למטה בעלמא דאתגליא הוא מבחי' ז"א דאצי' שנק': חתן - חות דרגא. והוא ירידה הב'.

ולעתיד יהיה הגילוי גם למטה מבחי' כתר, המחבר וממשיך א"ס ב"ה אל הנאצלים - שזהו ירידה הא' להיות ראשית האצילות כו'. שגילוי זה ממש בעצמו יהיה למטה.

וז"ש בזהר ח"ג: (דקל"ג א') שוש אשיש בהוי' בעתיק יומין אתמר. שהוא בחי': המרומם לבדו המתנשא מימות עולם - שגילוי זה יהיה גם למטה.

ועד"ז יובן ענין: וככלה תעדה כליה. וזהו ענין ביום ההוא יהי"ה שגם בחי' ו"ה יהיו בבחי' י"ה. ועמ"ש בד"ה והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כו' ועמ"ש ע"פ כמשוש חתן כו']: