Enjoying this page?

ויקרא אל משה

Short review

ויקרא אל משה וגו'[1].

אל"ף ד"ויקרא" זעירא. ובדברי הימים[2] כתיב "אדם" באל"ף רבתי. ולהבין זה?

והנה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש ויקרא רבה, פרק א': ""ויקרא אל משה" - ולא כאברהם, באברהם כתיב: "ויקרא מלאך ה' אל אברהם"[3]- המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא, אמר הקדוש ברוך הוא: "אני הוא הקורא, ואני הוא המדבר". וכן הוא בזוהר פרשת בלק, (דף רי"ש ע"ב): ""ויקרא אל משה" - קלא דמלכא ולא על ידי שליחא אחרא"". וצריך להבין לפי זה למה לא נאמר: "ויקרא ה' אל משה"? ומדוע לא נזכר כלל בפסוק מי היה הקורא?

גם צריך להבין, דבזוהר פרשת וירא: (דף ק"ב סוף ע"ב) "כתיב "ויקרא אל משה" ולא קאמר מאן הוה כו' - אלא בכל הני מלאכא דברית הוה, וכולא בקודשא בריך הוא אתמר".

והענין, כי הנה לעיל מיניה כתיב: "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן"[4] - פירוש: "שכן עליו הענן"' הוא המשכת והשראת אור אין סוף ברוך הוא ממקום עליון ונורא מאד, שנאמר בו: "ישת חשך סתרו"[5] שהוא בחינת אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין, שלא שייך בו שום גילוי השגה: "כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל", "ואנת חכים, ולא בחכמה ידיעא"[6]"הוא היודע והוא המדע כו'"[7]ולכן על זה נאמר, "ישת חשך סתרו" - "חשך" הוא דבר שאין נראה בו שום תפיסא והשגה כלל.

וביאור הענין הוא, כי הנה אנו אומרים: "אתה קדוש ושמך קדוש" - פירוש שגם בחינת שמו הוא נשגב לבדו, שאין ערוך להעולמות עם שמו יתברך כלל, עד שהוא יתברך קדוש ומובדל מהעולמות, רק "הודו וזיוו" של שמו נמשך על "ארץ ושמים כו'" - דהיינו הארה בעלמא מבחינת שמו.

אך פירוש: "אתה קדוש" - דהיינו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שלמעלה מבחינת שמו, היינו שאפילו בבחינת זיו והוד לא היו העולמות יכולים לקבל ממנו כלל, וכמו שכתוב בדבור המתחיל: "לכן אמור לבני ישראל" בפ' וארא[8].

ועל דרך זה יובן פירוש: "ישת חשך סתרו" - דהיינו, כיון שאפילו זיו והארה ממנו יתברך אין העולמות יכולים לקבל כלל, לכך נקרא אצלם בשם חשך. והזיו שיכולים לקבל זהו מבחינת: "שמך קדוש" ונקרא "זיו השכינה", וכמו שכתוב מזה על פסוק: "וידבר משה אל ראשי המטות כו'"[9]. עיין שם. וברעיא מהימנא פרשת פינחס (דף רכ"ה עמוד א') איתא: דישת חשך סתרו הוא כתר עליון, ועל המשכה זו נאמר: "כי שכן עליו הענן". 

וענין: "וכבוד ה' מלא את המשכן" - ופירש בזוהר פ' נח (דף ס"ז עמוד א') וריש פרשת ויקרא (דף ב' עמוד ב'): "מאי מָלֵא ולא מִלֵא? אלא מָלֵא ודאי - דאתמליא מכולא". והענין, דאי כפשטיה דקרא שכבוד ה' מִלֵא למשכן אם כן מִלֵא מיבעי ליה, דהיה הפירוש רק שבחינת הכבוד מִלֵא את המשכן, אבל מדכתיב מָלֵא משמע עוד זאת שבחינת כבוד ה' נשלמה ונתמלאה, ואחר כך נמשך ונתגלה כבוד ה' שבבחינה זו במשכן.

והענין, כי פירוש: "כבוד ה'" - היינו בחינת ממלא כל עלמין, "כבודו" היינו "זיו יקריה"' - שהיא בחינת מדת מלכותו יתברך, שנקרא גם כן: חכמה תתאה שהיא מקור דבריאה יצירה עשייה.

אך שרשה ומקורה מבחינת חכמה עילאה שהיא הנקראת: "כבוד עילאה", ובה הוא השראת אור אין סוף ברוך הוא ממש, שעל זה נאמר: "הראני נא את כבודך"[10][עיין בפירוש הרמ"ז בזהר פרשת במדבר דף קי"ח עמוד א' בדבור המתחיל: ישראל מאן אתר אתברכאן]

ועל זה נאמר: "ברוך כבוד ה' ממקומו"[11]פירוש שבחינת מדת מלכותו יתברך הממלא כל עלמין יהיה מתברך מבחינת מקומו ושרשו, הוא חכמה עילאה ראש ומקור כל הברכות, והוא ההמשכה מבחינת סובב כל עלמין בממלא כל עלמין.

וזהו פירוש: "וכבוד ה' מלא" - דפירש הזהר: שהכבוד נתמלא ממקורו מבחינת: "כבוד עילאה". והיינו, לפי: "ששכן עליו הענן" על המשכן, שהוא המשכת בחינת מקיף העליון, ועל ידי זה נמשך גם כן התגלות סובב כל עלמין בממלא כל עלמין בבחינת אור פנימי, והוא מלא את המשכן ממש.

(ועיין מה שכתוב על פסוק: "כי על כל כבוד חופה[12]" ועל פסוק: "לבבתני אחותי כלה[13]" מענין התגלות סובב כל עלמין בממלא כל עלמין. ועיין מה שכתוב על פסוק: "כי שבעת ימים ימלא כו'"[14]).

ולכן: "ולא יכול משה לבוא אל המשכן" - כי לא היה ביכולתו לקבל מבחינה זו ד"ישת חשך סתרו" שלמעלה מאד, הגם שבהר סיני נאמר: "ויבא משה בתוך הענן, ויעל אל ההר"[15]. - תירץ בזוהר ריש פרשת ויקרא: "דתרי ענני הוו כו'":

ב והנה, לכן נאמר: "ויקרא אל משה" - פירוש ענין קריאה זו, היינו הארה והשפעה למשה כדי שעל ידי זה יוכל לעלות ולבוא אל אהל מועד. וכן פירש בעשרה מאמרות (מאמר כ"ח חלק ב' סימן ל"ו).

דהנה בפסוק: "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש"[16], תרגם יונתן: "ומקבלין דין מן דין ואמרין קדיש כו'" - שתרגם ענין קריאה - קבלה, שהוא על ידי המשכה שממשיכים זה לזה וכל אחד מקבל המשכה זו. 

והדין עמו, דאי אפשר לפרש כפשוטו - דאם כן אין לזה הבנה למה צריך מיכאל לקרוא את גבריאל בשעה שיאמר קדוש וכן גבריאל למיכאל?! אלא הענין, כי פירוש קריאה זו הוא ענין קבלה, שמקבלים זה מזה על ידי ההמשכה וההשפעה מזה לזה, והיינו שעל ידי זה יוכל לומר כל מלאך ג' פעמים קדוש.

כי ענין אמירת: קדוש - זהו הכלות הנפש שלו לאור אין סוף ברוך הוא, שהוא כענין: "יוצאין בשיר כו'"[17]והנה מיכאל הכלות הנפש שלו הוא באהבה וגבריאל ביראה, ואם כן לא היה מיכאל יכול לומר קדוש רק פעם אחת, דהיינו כלות הנפש בבחינת אהבה, ועל דרך זה גבריאל פעם אחת קדוש ביראה. 

וכדי שיאמר כל אחד ג' פעמים: "קדוש" - היינו על ידי: "וקרא זה אל זה" - שנמשך ההשפעה מזה לזה, שהוא בחינת התכללות המדרגות זו בזו. כי דרך כלל הם ג' בחינת: חסד גבורה תפארת, מיכאל גבריאל ורפאל, ועל ידי שמקבלין דין מן דין יכול כל אחד לומר ג' פעמים קדוש.

[ועל ידי זה מתעלים יותר ממה שהיה מצד בחינת המדרגה שלו לבד. ועל דרך שנתבאר במקום אחר סוף דבור המתחיל: "שניך כעדר הרחלים כו'[18]" - שכולם מתאימות כו'. ועיין מה שכתוב בפרשת בראשית על פסוק "יבל הוא כו'"[19] בענין שיר משולש. ובדבור המתחיל: נאוו לחייך בתורים[20]ועייין ברעיא מהימנא פרשת עקב (דף רע"א סוף עמוד ב') מענין: וקרא זה אל זה, ובפירוש הרמ"ז שם. ובעץ חיים שער ט"ו סוף פרק ו'. ועיין מה שכתוב בדבור המתחיל: "כה תברכו את בני ישראל" בפירוש: "ויקרא האדם שמות כו'"[21] שהוא גם כן המשכה כו'. עיין שם. ועיין בזוהר בראשית (דף י"ו סוף עמוד ב') על פסוק: "ויקרא אלקים לאור יום כו'"[22]- שהוא ג"כ על דרך זה. עיין שם. ועל דרך זה יש לומר פירוש: "קרא לשמש ויזרח אור"[23]]

וכמו כן פירוש: "ויקרא אל משה", היינו המשכת הארה אל משה. והארה זו, הוא ענין: "אל"ף זעירא" ד"ויקרא". כי הנה "אלף" אותיות "פלא", שהוא מה שלמעלה מההשגה, וגם "אלף" מלשון: "אאלפך חכמה" - כלומר שהוא מקור שממנו תמצא החכמה, והיינו כי האלף הוא בכתר שלמעלה מהחכמה. ועיין מה שכתוב בפרשת צו בענין: "אשר עשה עמכם להפליא"[24] ועיין בזוהר בראשית בהקדמה דף ג' עמוד ב'.

אך יש א' מאתוון רברבן - היינו בחינת הכתר כמו שהוא במהותו ועצמותו, ושמה לא יכול משה לבא. וא' מאתוון זעירין - היינו הארת הכתר כמו שנמשך למטה על ידי צמצום. ומבחינה זו הוא ש"ויקרא אל משה" - ונמשך לו הארה, שעל ידי זה יוכל אחר כך לבוא אל אהל מועד אשר שכן עליו הענן כו'.

ובדברי הימים נאמר "אדם"[25] באלף מאתוון רברבן - והוא בחינת אדם הראשון כמו שהיה לפני החטא, שהיה במדרגה גבוה מאד נעלה, כמו שכתוב בספר הגלגולים פרק י"ט.

ועיין מענין ויקרא אל משה, ביומא (דף ד' עמוד ב') "לימדך תורה כו'". ובשמות רבה פרק י"ט, "אלא אם קורא אותי כו'", ובכי תשא פרשה מ"ו. ובבמדבר רבה (פ' ב' דרי"א ד'), נשא ס"פ י"ד (דרס"ב ג', ד'[26] דרס"ג א') ובקהלת רבה (דצ"ט ג') בפסוק "מה שהיה כבר נקרא שמו"[27](ועיין בזוהר חלק א, דף ק"ב סוף עמוד ב' ודף קל"ח א', ודף קע"ג ב'. ובחלק ב', דף קל"ח א', ודף קנ"ז א'. חלק ג' דף נ"ג עמוד ב') והוא מובן ע"ד שנתבאר:

ג ומעתה יובן ענין מה שכתוב המדרש: "ברם הכא אני הוא הקורא, ואני הוא המדבר". ויש להקדים מה שכתוב במקום אחר על פי מאמר רבותינו זכרונם לברכה בפסוק: "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם"[28]וקרי ביה: "תקראו אַתֶּם" - שקידוש המועדות בקריאת בית דין תלאו הכתוב, וכמו שאנו אומרים[29]: "מקדש ישראל והזמנים" - ישראל אינהו דקדשינהו לזמנים.

וענין זה הוא כמבואר בזוהר בפרשת אמור (דף צ"ד א'): "למלכא דזמין אושפיזין כו' תלתא אינון זמינין מקדש כו'" - כי המועדים הם חלים על פי רוב בשית יומין דחול, ואז היום דחול כשחל בו יום טוב, היינו שהוא נקרא ונזמן לבחינת הקדש, שהוא חכמה עילאה, "ולכן נקרא: "מקרא קדש", וזהו המשל למלכא דזמין אושפיזין כו'.

אך כדי שיוכלו היומין דחול שהם חיצונית המדות חסד וגבורה כו' לעלות למעלה לבחינת חכמה עילאה, שהיא בחינת: "קדש העליון" - צריך להיות תחלה המשכת הארה מלמעלה למטה, מבחינת חכמה עילאה לאותו יום, שאז על ידי זה יוכל לעלות.

והמשכה זו היא על ידי נשמות ישראל. ועל זה נאמר: "אשר תקראו אתם" דייקא. והטעם, על דרך מאמר רבותינו זכרונם לברכה בענין שליחות: ד"שלוחו של אדם כמותו"[30]ולכן אין שליחות לחרש שוטה וקטן שאינן כמותו דהמשלח, אבל כשהוא בר שליחות - הרי הוא כמותו דהמשלח ממש עד ש"האיש מקדש בו ובשלוחו כו'"[31].

ועל כן על דרך זה, השליח מקדש העליון להזמין היומין דחול שיהיו מקראי קדש - אי אפשר כי אם שהשליח הוא כמותו דהמשלח, והיינו: "אתם". דנשמות ישראל נאמר עליהם: "קדש ישראל לה'"[32]  - ששרשם מבחינת חכמה עילאה. ועיין בזהר פרשת פקודי דף רכ"ה עמוד ב'. לכן יכולים להיות בהם ועל ידם המשכת האור מבחינת קדש העליון אל היום שחל בו היום טוב, שעל ידי זה ש"תקראו אתם" דייקא נעשים "מקראי קדש", להיות אחר כך עולים לבחינת "קדש העליון". ועיין מה שכתוב בדבור המתחיל: "צו את בני ישראל כו'" בפרשת פינחס בענין: "להקריב לי במועדו"[33].

נמצא מובן מזה בענין השליחות שלמעלה, שהוא מה שנמשך הארה ע"י אמצעות איזה בחינה - צ"ל השליח מתייחס בערך מה לגבי המקור שממנו נמשך ההארה, ואם לאו אינו שליח כו'.

והנה המלאכים הם ג"כ שלוחים, כי פי': "מלאך" היינו שליח, דהיינו שהם שלוחי ההשפעה. וכמ"ש במ"א בד"ה: באתי לגני גבי אכלתי יערי כו'[34]ויותר מזה נתבאר בד"ה: מה יפו פעמיך בנעלים[35] בענין מט"ט שנק' נעל כו'. ועיין בע"ח שער מ"ן ומ"ד דרוש ד' מענין המלאכים.

ועיין באגה"ק קרוב לסופו: שיש הפרש גדול במעלת המלאך בשעה שהוא שליח מלמעלה, שאזי נקרא בשם ה' ממש השוכן בקרבו, משא"כ כשאינו שליח יש לו שם אחר כפי עבודתו, ואזי קורא: "קדוש קדוש קדוש ה' כו'"[36] כלומר, ששם ה' מובדל ממנו. ועיין בפרדס שער אבי"ע רפ"ד.

ונחזור לענינינו לדברי המדרש דבאברהם כתיב: "ויקרא מלאך כו'" - המלאך קורא והדבור מדבר"". והענין, דהנה כתיב: "וארא אל אברהם כו' באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם"[37]ועיין מ"ש מזה בפ' וארא על פסוק זה סד"ה וידבר אלקים כו' וארא - שהשגת האבות היה מבחי' שם הוי' כשכבר נמשך בבחינת אלקים, אבל: "ושמי הוי'" - דהיינו קודם שמתלבש בשם אלקים - "לא נודעתי להם", רק משם היה השגת משה כו'. ועיין בפי' הרמ"ז בזהר פ' וארא דכ"ג ע"א, ע"ש היטב. ובזח"א פ' וירא (דצ"ח ע"א).

ועל כן באברהם, המלאך קורא והדבור מדבר, שהמלאך יוכל להיות שליח להביא המשכת השפע בתחלה, שזהו ענין הקריאה שעי"ז יוכל לעלות ולקבל הדבור. והיינו, לפי שהדבור נמשך מבחי' התלבשות בשם אלקים ממש ולכך המלאכים שנקראים ג"כ אלקים בפסוק, כמ"ש: "כי ה' אלקיכם הוא אלהי האלקים". ופי' בפרדס בעה"כ: "דר"ל שהוא אלקי המלאכים". וגם נקראים המלאכים: "בני אלקים". על כן המלאך הוא בר שליחות מהדבור המדבר.

ברם הכא במשה שהנבואה והדבור נמשך משם הוי' ממש קודם שמתלבש בשם אלקים, וגם שמקור המשכה זו הוא מבחי' הענן; ד"ישת חשך סתרו"[38]ע"כ גם הקריאה והמשכה שמתחלה מבחי' זו לא יוכל להיות ע"י מלאך שהוא נברא יש מאין, אלא: "אני הוא הקורא ואני הוא המדבר" - פי', כמ"ש: "אני ראשון ואני אחרון"[39].

וע"ז נאמר לע"ל: "ראו עתה כי אני אני הוא"[40]ופי' בזהר פ' לך לך: (דפ"ז ע"ב) "לאחזאה דלא הוה פרודא בין עילא ותתא כו'". והיינו כי: "אני אחרון" זהו מדת מלכותו ית' - סופא דכל דרגין המתלבשת בבי"ע: "ומשם יפרד"[41]- שמהוה היש ודבר נפרד. אבל: "אני ראשון" הוא בחי' אין: "והחכמה מאין תמצא"[42], שהחכמה היא בחי' ביטול. ולעתיד יהיה הגילוי למטה כמו למעלה. וזהו: "ראו עתה כי אני אני הוא" - שלע"ל יהיה גילוי זה גם בראיה שלנו, כמ"ש: "עין בעין יראו כו'". ועמ"ש מזה ע"פ: "נאוו לחייך בתורים"[43].

אך במשה שנאמר: "וירא ראשית לו"[44], שהוא בחי' חכמה עילאה שנק' "ראשית", שנמשכת מבחי' אין: "אני ראשון" - ע"כ ע"ז ארז"ל: "אני הוא הקורא ואני הוא המדבר כו'" - פי': "אני הוא הקורא", היינו מדת מלכותו ית' שנק': "אני אחרון". והוא ענין: "אני והו הושיעה נא"[45]

ו"אני הוא המדבר", היינו בחי': "והחכמה מאין תמצא" - שבחכמה עילאה מלובש אור א"ס ב"ה ממש. כמ"ש: הוי' בחכמה[46]וגילוי זה הוא נקרא: "אני ראשון כו'".

ומ"ש בזהר פ' וירא (דק"ב סע"ב): ד"ויקרא אל משה הוא מלאך הברית". הענין הוא כי המל' עצמה הנק' מלך, לפעמים נקראת מלאך. כמ"ש בזוהר פ' בלק דקפ"ז א': "כד איהי שליחא מלעילא, וקבילת זהרא כו'". והיינו כמו שהמלאך הנברא כשהוא שליח מלמעלה הוא אז בבחי' גבוה יותר מכשאינו שליח, כמבואר למעלה. כך עד"ז בבחי' מל', הגם דאיהי וגרמוהי חד, מ"מ: "כד איהי שליחא מלעילא כו'" הוא בבחי' גבוה יותר, וכדפירש הרמ"ז בפ' בלק שם.

ועד"ז הוא ענין אלף זעירא דויקרא. שהוא הארה והמשכה שמבחי': "כי שכן עליו הענן"[47], ד"ישת חשך סתרו". ונק' מלאך מלך אלף כו'. ועיין בזהר ס"פ וירא (דק"כ ע"ב) ע"פ: ומלאך פניו הושיעם[48]ועיין בזהר פ' ויחי (דרמ"ו ע"ב) ע"פ: נפתלי אילה שלוחה[49]וע' בפרדס בעה"כ ערך מלאך:

ד והנה התורה היא נצחית ושייך בחינות אלו גם עכשיו[50]

כי הנה בעסק התורה[51] כתיב: "ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כסיתיך"[52]צל היינו בחי' מקיף עליון[53].

וכנודע מענין סוכות: "צלא דמהימנותא[54]", שהוא המשכת מקיפים עליונים[55]וסוכה שחמתה מרובה מצלתה - פסולה[56]כי זהו כענין המשכה מבחי': "ישת חשך סתרו", שאינו נמשך רק בבחי' צל ומקיף ולא בבחי' אור וגילוי[57]

וזהו: "ענני כבוד[58]" כענין: "כי שכן עליו הענן[59]". אלא: שכוכבים נראים מתוכה[60] - שהארת המקיף נמשך בפנימיות. וכענין: א' זעירא כו'[61]

ועד"ז[62] בעסק התורה נאמר ג"כ: "ובצל ידי כסיתיך" - כי הוא מבחי' מקיף[63]כמ"ש במ"א בד"ה ביום השמיני עצרת, שהענין, לפי שמהבל הדבור נעשה מקיף לנשמה כו'. ע"ש[64].

ובד"ה וארשתיך לי - שזהו ענין: "את ה' האמרת היום כו'[65]"[66]ועיין מזה בד"ה: וידבר דבמדבר סיני באהל מועד.

אך[67] ע"י השגת ועיון התורה, שמשיג ג"כ וקולט ההלכה במוחו ותבונתו - על זה נאמר: "מגלה עמוקות מני חשך[68]"[69] דהיינו, שממשיך מבחי' המקיף ד"ישת חשך סתרו" שהוא חשך והעלם להיות נמשך בבחי' אור וגילוי. 

וע"ז נאמר: "ותורה אור"[70] להיות אור א"ס ב"ה שורה למטה כמו למעלה, כמ"ש: "אני ראשון ואני אחרון כו'[71]"[72], כמ"ש כ"ז בד"ה: המגביהי לשבת כו', ע"ש.

וזהו ענין: "וידבר ה' אליו מאהל מועד כו'"[73] - דכתיב ביה באהל מועד: "כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא כו'". וכל בחי' אלו הם בעסק התורה[74]וכמארז"ל: "משחרב ביהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה"[75] א"כ יש בעסק התורה מבחי' הנ"ל שהיה שורה במשכן ובהמ"ק. 

כי[76]: "אין כבוד אלא תורה"[77] כי אורייתא מחכמה נפקת, וזהו: "כבוד עילאה", ל"ב נתיבות חכמה. אך בחכמה זו מלובש אור א"ס ממש[78]: "מגלה עמוקות מני חשך", מבחי': "ישת חשך סתרו". וכדפי' הרמ"ז בפ' במדבר דקי"ח הנזכר לעיל, בפי': "הראני נא את כבודך"[79]ועמ"ש בפ' בשלח בד"ה לסוסתי. 

וזהו: וכבוד ה' מלא - מִלֵא לא כתיב אלא מָלֵא, כמבואר למעלה[80]

ואפשר לומר שזהו[81] בחי' גבוה יותר מכוכבים נראים מתוכה דסוכה[82] שהוא רק כוכבים וניצוצים לבד מהמקיף, אבל בתורה שהיא בחי': "ותורה אור" ממש, היינו שמעצמיות המקיף מאיר הארה גדולה ועצומה בבחי' פנימית.

ועיין מ"ש במ"א גבי קי"ס דכתיב: "ויהי הענן והחשך ויאר"[83], שהענן דישת חשך סתרו בעצמו ממש נמשך בבחי' אור וגילוי. ועד"ז י"ל בענין בענין פי': "מגלה עמוקות מני חשך" דגבי תורה.

וכעין זה מצינו בשמיני עצרת שהוא שמחת תורה, שהמקיפים דסוכות נמשכים בבחי' פנימית. וכמ"ש במ"א ע"פ: "בצלו חמדתי וישבתי, ופריו מתוק לחכי"[84], שזהו ענין סוכות ושמע"צ. ובזהר פ' לך לך דפ"ה ע"ב פי' פסוק זה על עסק התורה: "בצלו - דא קב"ה כו'", "ופריו מתוק לחכי" - אלין מלין דאורייתא דכתיב בהו: "ומתוקים מדבש כו'"[85]והיינו שהפרי היא המשכה בבחי' פנימית, שנמשך מבחי' הצל והמקיף. (ועיין בזהר פ' נח דע"ב סע"ב):

ה והנה[86], אתפשטותא דמשה בכל דרא, היא בחי' הביטול שיש בכל אדם שהוא מבחי' משה: "ונחנו מ"ה כו'"[87]. כמ"ש במ"א סד"ה: משה ידבר - שעיקר עסק התורה צ"ל בבחי' ביטול. 

ומשה[88] הוא בחי': דעת[89] - שהוא הממשיך בחי' יחוד אור א"ס ב"ה למטה, שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם[90] שיהא[91] בבחי': "אהל מועד" - מלשון: "ונועדתי לך שמה כו'"[92] אותיות "ונודעתי" - דהיינו לידע את ה' שהוא חיי החיים ואין עוד מלבדו.

ע"ד מ"ש: "ראו עתה כי אני אני הוא"[93]דהגם שמקרא זה נאמר על לעתיד כנ"ל - מ"מ כח זה יש בכל נפש מישראל ביניקתה מנשמת משרע"ה, לקשר מחשבתו בה' בקשר אמיץ וחזק, כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה לעיני בשר כו'.

והנה עד"ז יובן ג"כ פי': "לבוא אל אהל מועד"[94]היינו כי צריך להיות על דרך: "בא לכאן ותלמודו בידו".[95] 

כי[96] הרי התורה שלפנינו נתלבשה בגשמיות, וכמ"ש: "ואנכי תרגלתי לאפרים"[97]פי' בחי': "אנכי - מי שאנכי", "תרגלתי" והשפלתי בבחי' רגל, הם כל ענינים גשמיים שבתורה שבע"פ כו'. 

וצ"ל: "קחם על זרועותיו" - בחי': אהבה ויראה כו'. וזהו בחי': "בא לכאן" - שהוא השתפכות הנפש למקורה ושרשה. וכמ"ש בד"ה: כי תבאו אל הארץ בפ' בהר. ועמ"ש בד"ה: יונתי בענין קומי לך כדי שתהיה רעיתי כו' ע"ש.

והנה במשה ממש הפי': "ולא יכול משה לבוא כו'" מבואר למעלה, דהיינו מפני שהענן היה מבחי': "ישת חשך סתרו" כנ"ל. אך בבחי' אתפשטותא דמשה שבכל אדם, דהיינו הדעת שבנפש אלקית - הפי' כפשוטו, שלא יכול לבא ולהתגלות באדם בחי' דעת זה מחמת הסתר נה"ב. וכדי שיבא ויתגלה בחי' משה שבכל אדם להיות בחי': "בא לכאן" - צריך לזה המשכת אתעדל"ע מלמעלה. 

והיינו ע"י המצות שעי"ז (שע"ז) נאמר: "קחם על זרועותיו" - כי: "צדקה תרומם", וכמ"ש ע"פ: "ועתה יגדל נא כח אד'"[98] - שע"י קיום המצות נמשך כח עליון ומקיפים עליונים להעלות הנפש ולקשרה בה'.

וזהו ענין: "ויקרא אל משה - אני הוא הקורא" - שהמצות נק' מצות המלך, ואיתא במדרש תנחומא[99] פ' ויגש: "היו מכבדין את המצות, שהן שלוחי", ו"שלוחו של אדם כמותו[100]"[101]והענין כמ"ש במ"א ע"פ: "וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אותם"[102]

כי הנה: מצוה - הוא מ"צ בא"ת ב"ש - י"ה, והרי א"כ: מצוה - היא שם הוי'. והיינו שנקראו המצות רמ"ח אברים דמלכא, שהיא בחי' כלי לאור א"ס ממש[103]ולפעמים נקראו: מצות המלך - כי מצות מלך היא בחי' ציווי המלך שהוא מל' דאצילות. 

והענין. כי המצות כמו שנמשכו למטה הוא בחי' מצות המלך.[104] אך שרשן למעלה הוא בחי' אברים דמלכא[105]והיינו ע"י אתעדל"ת של האדם ממשיך להיות המצוה אברין דמלכא כו'. 

וזהו שבתחלה נק' המצות: שלוחי ה', והיינו כמו שהן תחלה בבחי' מל'. 

וזהו ענין: "והנה סולם מוצב כו' ומלאכי אלקים עולים כו'"[106]פי': "מלאכי אלקים" - הם המצות שהן מתעלים למעלה ע"י הסולם היא בחי' תפלה, כמ"ש במ"א גבי ענין יוהכ"פ.

אך מ"מ גם אז אינן שלוחים כמלאכים - שהמלאך הוא בחי' נברא יש מאין, אלא על דרך: אני הוא הקורא - אני ממש, והיינו המשכת הכח בנפש שעי"ז תרומם הנפש להיות בבחי': בא לכאן. וזהו "ואני תפלה"[107].

והנה זו היא ג"כ הכנה להיות אח"כ בעסק התורה בחי': "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כו'". וכמאמר: "קדשנו במצותיך" תחלה ואח"כ: "ותן חלקנו בתורתך". וכמ"ש מזה בד"ה וידבר אלקים כו' אנכי כו' ע"ש. וזהו ענין "וידבר ה' אליו מאהל מועד". ועמ"ש מכ"ז בפ' במדבר ע"פ: "במדבר סיני באהל מועד" - דפי' אהל מועד מלשון ונועדתי כו' על דרך מ"ש ראו עתה כי אני אני הוא כו' וכנז"ל.

והמשכה זו הוא ע"י עסק התורה, וכמ"ש סד"ה: "המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ" - תשב"כ ותשבע"פ, שאז הוא "לראות" - בחי' ראייה והתגלות, והיינו ע"י בחי': "אני הוא הקורא ואני הוא המדבר".

וזהו "אני מדבר בצדקה"[108]פי' ע"י צדקה וגמ"ח שהאדם עושה, נמשך להיות בעסק תורתו בחי': "אני מדבר", והיינו כמ"ש: "ודברי אשר שמתי בפיך כו'", וכתיב: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו'"[109]וכמ"ש במ"א ע"פ "ששים המה מלכות כו'"[110]:

  1. 1 ויקרא א, א
  2. 2 [א, א]
  3. 3 בראשית כב, טו
  4. 4 [שמות מ, לה]
  5. 5 [תהילים יח, יב]
  6. 6 לשון הפתח אליהו (קטע זוהר המצוי בתחילת ההקדמה השניה של תיקוני זוהר, הפותח במילים אלו)
  7. 7 רמב"ם הלכות יסוה"ת ב, י
  8. 8 [שמות ו, ו]
  9. 9 [במדבר ל,ב]
  10. 10 [שמות לג, יח]
  11. 11 יחזקאל ג, יב
  12. 12 [ישעיה ד, ה]
  13. 13 [שיר השירים ד, ט]
  14. 14 [ויקרא ח, לג]
  15. 15 שמות כד, יח
  16. 16 [ישעיה ו, ג]
  17. 17 משנה שבת ה, א
  18. 18 [שיר השירים ו, ו]
  19. 19 [בראשית ד, כ]
  20. 20 [שיר השירים א, י]
  21. 21 [בראשית ב, כ]
  22. 22 [בראשית א, ה]
  23. 23 תפלת קל אדון
  24. 24 [יואל ו, כו]
  25. 25 דברי הימים א, א
  26. 26 לכאורה ד' זה מיותר כי הוא שם בדף רס"ב עמוד ג ודף רס"ג עמוד א
  27. 27 [קהלת ו, י]
  28. 28 [ויקרא כג,ב]
  29. 29 בקידוש יום טוב
  30. 30 קדושין מא, ב
  31. 31 קדושין שם
  32. 32 [ירמיה ב,ג]
  33. 33 במדבר כה, ב
  34. 34 שיר השירים ה, א
  35. 35 שיר השירים ז, ב
  36. 36 ישעיה ו, ג
  37. 37 שמות ו, ג
  38. 38 תהילים יח,יב
  39. 39 ישעיה מד, ו
  40. 40 דברים לב, לט
  41. 41 בראשית ב, י
  42. 42 איוב כח, יב
  43. 43 שיר השירים א, י
  44. 44 דברים לג, כא
  45. 45 נוסח התפלה
  46. 46 משלי ג, יט
  47. 47 [שמות מ, לה]
  48. 48 ישעיה סג, ט
  49. 49 בראשית מט, כא
  50. 50 היינו שאף שפשטות הכתובים מדבר ממשה רבינו ומהמשכן כפשוטו, שלא הי' יכול משה ליכנס, עד שויקרא אליו מאהל מועד, יש ללמוד מזה בעבודת האדם שיש באדם בחינת משה, ויש בו הענין דהמשכן, וששכן עליו הענן, ואינו יכול ליכנס עד שויקרא אליו כפי שיתבאר
  51. 51 ומסביר שעסק התורה הוא כמו בחינת הענן ששכן ע"ג המשכן
  52. 52 ישעיה נא, טז - וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה.
  53. 53 היינו כשהוא עוסק בתורה ממשיך בחינת צל, שהוא כענין הענן שעל המשכן
  54. 54 הזוהר הקדוש מתאר בכמה וכמה מקומות את הסוכה כ"צילא דמהימנותא". כוונת הביטוי המילולית היא "צל האמונה".
  55. 55 מוכיח שצל הוא בחינת מקיף עליון
  56. 56 משנה ריש סוכה. והמשכת המקיף הוא רק ע"י צל כפי שממשיך
  57. 57 היינו כשנמשך בחינת סוכ"ע שהוא חשך הוא בחינת צל ומקיף ולא בבחינת אור
  58. 58 סוכה יא, ב
  59. 59 שמות מ, לה - וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
  60. 60 היינו המקיף שעל הסוכה הוא לא ענן שמכסה לגמרי כמו בענני הכבוד ושכן עליו הענן אלא נראים מתוכה, היינו הארת המקיף הנמשך בפנייות
  61. 61 כנ"ל במאמר שא' מאתוון זעירין - היינו הארת הכתר כמו שנמשך למטה על ידי צמצום. ומבחינה זו הוא ש"ויקראכ אל משה" - ונמשך לו הארה, שעל ידי זה יוכל אחר כך לבוא אל אהל מועד אשר שכן עליו הענן כו'.
  62. 62 כמו שהוא בסוכה המשכת המקיף
  63. 63 היינו שבעסקו בתורה הוא ממשיך את המקיף
  64. 64 היינו הבל הדבור של תורה שהוא הצל, מקיף, נעשה מקיף לנשמה.
  65. 65 דברים כו, יז - אֶת יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ.
  66. 66 והוא ענין הדבור ההבל בחינת המקיף
  67. 67 היינו שבעסק התורה יש בחינת צל, המשכת המקיף אמנם אח"כ יש ענין המשכה פנימית, ע"י עיון והשגת התורה
  68. 68 איוב יב, כב - מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת.
  69. 69 איוב י, כב
  70. 70 משלי ו, כג
  71. 71 ישעיה מד, ו - כֹּה אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים.
  72. 72 ויתבאר בהמשך שאני ראשון דקאי על חכמה, וכתר, יומשך באני אחרון - ספירת המלכות
  73. 73 היינו שעסק התורה הוא שהקב"ה מדבר אליו מאהל מועד, שכולל כל הבחינות שמדובר כאן שהיו באהל מועד
  74. 74 כי עסק התורה בזמן הזה הוא במקום האוהל מועד שהי' אז כפי שממשיך
  75. 75 ברכות ח, א
  76. 76 הא שכתוב וכבוד השם מלא המשכן, כבוד זה נמשך גם בתורה, כי כבוד הוא חכמה עילאה, ומסביר איך מוצאים ענין הענן בתורה, כי תורה הוא מחכמה ובתוכה א"ס היינו בחינת חשך - כתר
  77. 77 אבות ו, ג
  78. 78 כתר שלמעלה מכחמה
  79. 79 שמות לג, יג
  80. 80 היינו דרגת חכמה עילאה שבה א"ס בחינת הכתר נמשך בבחינת ותורה אור למטה
  81. 81 מה שמתגלה בתורה למטה ע"י עיון והשגה
  82. 82 שכנ"ל הוא ענין הגילוי
  83. 83 שמות יד, כ
  84. 84 שיר השירים ב, ג
  85. 85 תהילים יט, יא
  86. 86 עכשיו מסביר שעסק התורה שממשיך כל הענינים הנ"ל צריך להיות בבחינת משה שבקרבו, היינו שצריך להיות עסק התורה בבחי'נת ביטול
  87. 87 שמות טז, ז
  88. 88 בחינת משה בהאדם ע"י בחינת הביטול הוא בחינת דעת, דהיינו
  89. 89 היינו כה הדעת של האדם
  90. 90 לא רק התגלות אלא באופן התקשרות דעת כפי שמסביר בפנים
  91. 91 האדם
  92. 92 שמות כה, כב
  93. 93 היינו שיהי' בבחי' ראי' ודעת כמי שרואה בעיני בשר.
  94. 94 היינו שלבא אל אהל מועד היינו להתקשר מחשבתו בה'
  95. 95 פסחים נ, א, וגם כאן מפרש שבא לכאן היינו שמתקשר
  96. 96 מסביר כי באמת כיון שהתורה נתנה בגשמיות צריכים להתאמץ להתקשר אל ה'
  97. 97 הושע יא, ג - ג וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם, קָחָם עַל-זְרוֹעֹתָיו; וְלֹא יָדְעוּ, כִּי רְפָאתִים.
  98. 98 במדבר יד, יז
  99. 99 בראשית פרק מו, ו
  100. 100 ונמצא שהשם הוא הקורא ע"י המצוה שעושה
  101. 101 נדרים עב, ב
  102. 102 במדבר טו, לט
  103. 103 והיינו בחינת חכמה דאצילות
  104. 104 היינו המצוות כפשוטן
  105. 105 מצוה - שם הוי
  106. 106 בראשית כח, יב
  107. 107 תהילים קט, ד
  108. 108 ישעיה סג, א
  109. 109 שמות כ, כ
  110. 110 שיר השירים ו, ח